עכשיו זה רשמי- הצטרפתי למסלול להסבה מקצועית של התודעה.
נשמע מוזר? הנה ההסבר:
במשך שנים העיסוק המרכזי שלי היה- למצוא סיבות לדאגה ותחושת חסר תמידית (ואם אין- אז להמציא אותן). כן, עד לאחרונה, זה מה שעשיתי רוב הזמן. ושלא יהיו טעויות- עשיתי אותו ממש לא רע בכלל!
השלמתי תואר ראשון בתחושת חוסר ערך, ומשם המשכתי לתואר שני באומללות, עם התמחות במציאת חסרונות בעצמי והעצמתם לכדי תחושת כישלון גורף.
אף פעם זה לא היה ממש כיף, אבל איכשהו הייתי די שלמה עם המקצוע הזה, כי הוא הרגיש לי מאוד טבעי ונוח. וגם מי אמר שהחיים זה כיף? בטח לא אני. בטח לא אז.
בכל אופן, עם הכשרה מקצועית מרשימה כזאת, די בקלות התברגתי ב- "משרד הראשי לפיתוח רגשות שליליים", ואפילו הגעתי שם לעמדת שותפה בכירה (שם הם קוראים לזה "שותפה בכי-רע", אבל לא משנה. נמשיך).
המטרה שלשמה הוקם המשרד המכובד הזה היתה:
לאתר כל אירוע שניתן לראות בו משהו שלילי, ולהדגיש את השליליות הזאת בכל דרך אפשרית.
מדי שבוע התקיימה ישיבה, שבה הבוס שלנו- צער העולם- חזר והזכיר לנו, שבתפקיד שלנו חייבים להיות מרוכזים, ולדבוק בשליליות, ולעולם, אבל לעולם, לא לתת לשום דבר להסיח את דעתנו מהאמת הפשוטה שמנחה את העבודה שלנו, והיא- שהחיים נועדו לסבל ולכישלון.
בדרך כלל אחרי שלושה משפטים ראשונים, הוא היה מסתכל עלינו במבט מצועף ושותק מספר דקות. אחרי המשפט החמישי, הוא היה מתחיל לבכות ולא מצליח לעצור את עצמו.
בשלב הזה, תמיד קפצה לעזרתו חברתי הטובה מהמשרד- קורבנוּת. היא היתה ישר ניגשת אליו, מניחה יד על כתפו ברגישות, ואומרת לו: "נכון, צער, אתה צודק, העולם באמת אכזר. ואין לנו שום דבר לעשות בקשר לזה." והם היו ממשיכים לשבת ולבכות ביחד עד הפסקת הצהריים.
חברתי השנייה- דרמה- חברה יקרה ומתוקה, היתה מביטה בסצנה במבט של התרשמות עמוקה, ומיד כשהישיבה הסתיימה, מיהרה להתקשר לכל מי שהיא מכירה, ולספר בקול נרגש איך "צער כמעט יצא מדעתו מרוב צער", ואיך "הכל בקריסה, אין לדעת מה יהיה!!"
ולפעמים גם איך "נשברה לי היום ציפורן! איך אני אמורה להתמודד עם כל זה?!". העובדה שאותו סדר התרחשויות היה קורה באופן קבוע בכל ישיבה שבועית, מעולם לא הפריעה לדרמה להתרגש באותה מידה בכל פעם מחדש.
היו הרבה שותפים נוספים במשרד, כמו:
קושי (שהרבה לאחר, כי היה לו ממש קשה לקום בבוקר);
דיכאון ודאגה (שכולם ידעו שיש ביניהם רומן);
עלבון (שתמיד היה צריך לזכור לשמור לו מקום, אחרת הוא היה נעלב והולך)
וחוסר אונים (שישב בפינה ולא עשה כלום- אז אין לי מה לספר עליו).
כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, היה מעניין במשרד שלנו.
מעניין, אבל אף פעם לא שמח, חס וחלילה.
הימים חלפו להם בנינוחות יחסית, התקדמתי בעבודה, ולא היתה שום סיבה ממשית לשנות משהו, חוץ מתחושה עמומה שאולי אני מפסידה משהו. שאולי יש עוד אפשרויות בחיים שכדאי לבדוק. אבל אז הייתי יושבת להפסקת קפה עם קורבנות, ואיכשהו התחושה הזאת התפוגגה די מהר.
עד שיום אחד קרה משהו ששינה את הכל…
בוקר אחד הגעתי כרגיל לעבודה, ואיכשהו, במקום ללחוץ במעלית על קומה 4 כרגיל, לחצתי על 3. כנראה התבלבלתי.
לפני ששמתי לב לטעות, נפתחה דלת המעלית, ואני צעדתי לכיוון דלת המשרד, בביטחון מוחלט שאני במקום הנכון. כשפתחתי את הדלת, נגלה לעיני מחזה שהיה לא פחות ממדהים.
עמדה מולי בחורה- מחייכת מאוזן לאוזן!!!
בשבריר שנייה קלטתי- זה לא המשרד שלי. אבל מרוב ההלם, נשארתי לעמוד. היא לא היססה לרגע, בירכה אותי לשלום והציעה לי קפה. גמגמתי משהו, והיא כנראה הבינה שאין לי מושג איפה אני נמצאת. היא הושיטה לי יד: "נעים מאוד. שמחת חיים".
הייתי המומה מכדי להגיב, ובעודי שוקלת את צעדיי
(האופציות היו- 1. לברוח במהירות האפשרית;
2. להתעלף מיידית)
הגיחו אנשים נוספים לצידי. לכל האנשים האלה- גברים ונשים, גבוהים ונמוכים, לבושים בחליפות או בג'ינס- היה דבר אחד משותף- הם חייכו, והיו נראים שמחים לפגוש אותי.
ידעתי שאני חייבת לצאת משם, ולחזור למשרד המוכר שלי, שבו חיכתה לי הרבה עבודה, אבל משהו בפנים אמר לי שכדאי לי להישאר עוד קצת. רק קצת. בכל זאת- הנימוס מחייב.
אז ביקשתי משמחת חיים שתעשה לי סיור קצר במשרד.
היא כמובן שמחה לרעיון (ברור !) והראתה לי את האגפים השונים- אגף שביעות הרצון, אגף השלמות הפנימית, אגף הקבלה העצמית. היו עוד רבים אחרים, אבל בשלב הזה אמרתי לשמחת שאני צריכה לחזור לעבודה.
היא אמרה שהיא מאוד שמחה שבאתי, ושאם ארצה לבקר שוב אז בשמחה, ושאם יש לי עוד כמה דקות, אז היא תשמח להראות לי עוד אגף אחרון, שהוא, כפי שתיארה אותו: "הכי שווה".
אמרתי לה שיש לי עוד כמה דקות, ומה כבר יכול להיות, ושמתי לב שכשאני מדברת איתה אני מחייכת בלי לשים לב. לחייך, ועוד ב- 8 בבוקר? מה לא בסדר איתי? חשבתי לעצמי, בעודי צועדת במסדרון בעקבות שמחת, ונכנסת אחריה לחדר רחב ידיים.
"את האגף הזה הייתי חייבת להראות לך, כי זה האגף שאני הקמתי. זה הבייבי שלי, ואני ממש גאה בו", היא אמרה. "הוא נקרא 'מטל"ה'- המצאתי את השם בעצמי, כי נורא הצחיק אותי לחשוב שאנשים ישמעו את השם, ויחשבו שאנחנו עובדים פה קשה" היא צחקקה.
כיווצתי את המצח, מנסה להבין מה קורה פה, והיא הסבירה, שהשם מטל"ה זה קיצור של "משהו טוב למרות הכל", ולאגף הזה שולחים את כל התיקים שבמחלקות האחרות לא יודעים איך לטפל בהם.
"אפשר לומר שזה האגף למבצעים מיוחדים" היא חייכה אליי. "הם סומכים עלינו, ובצדק כמובן, שנמצא גם במקרים הכי קשים איזשהו צד חיובי. משהו משמח. משהו שנותן כוח". מיותר לציין, שפה הייתי בהלם. זה הרי בדיוק הפוך מהעיקרון שעליו מבוססת כל העבודה שלי!
שמחת המשיכה, מספרת לי בשקט כממתיקה סוד: "מה שמצחיק זה שהם חושבים שזאת עבודה נורא מסובכת, אבל בעצם זה תענוג. אבל אל תגלי".
אחד העובדים לידנו, שעמד ליד מכונת הצילום חייך אלינו ואמר: "רצית משהו, שמחת?"
"לא, תענוג, הכל בסדר. אני רק מסבירה פה לבחורה הנחמדה על מה שאנחנו עושים. וחוץ מזה- איזה כיף לראות אותך!"
היא הסמיקה ולחשה אליי: "זה תענוג. נכון שהוא חתיך? אנחנו יוצאים ביחד כבר שבועיים".
כשיצאנו לכיוון הדלת הראשית, לפני שהבנתי מה קורה, מצאתי את עצמי אומרת לה:
"תגידי, שמחת, איך מתקבלים לעבוד אצלכם?"
היא ענתה לי, בחיוך כמובן: "ניגשים למנהל שלנו, אריק לבטוב, ומבקשים לעבוד אצלנו. עוד לא קרה שהוא סרב למישהו".
"מה, ככה? כל כך פשוט?" שאלתי בתימהון.
"ברור", היא ענתה, והגבות שלה התכווצו כאילו שהיא ממש לא מבינה את פשר השאלה שלי.
היום הזה היה היום האחרון שלי במשרד הראשי לפיתוח רגשות שליליים…
אני בהסבה מקצועית כרגע. כמו שאמרתי- הסבה מקצועית של התודעה.
כי עכשיו ברור לי, שהעבודה הקודמת לא היתה רק עבודה. זאת היתה דרך חיים. היא לא היתה "טובה" או "גרועה". היא היתה פשוט הדרך היחידה שהכרתי.
ועכשיו אני לומדת מקצוע חדש. ובניגוד לקודם, פה לא נדרש מסלול אקדמי מורכב, אלא בעיקר הרבה תרגול, והחלטה נחושה, שזה מה שאני רוצה לעשות. היות שאני רק בתחילת הדרך, לפעמים אני מתבלבלת וחוזרת להרגלים הישנים.
אבל אז השותפים החדשים שלי מהמשרד- שמחת חיים, אמונה, אופטימיות ואומץ- מזכירים לי בעדינות את התפקיד החדש שלי.
אני עדיין שומרת על קשר טלפוני עם החברות שלי מהעבודה הקודמת- קורבנות ודרמה.
אבל גיליתי, שעם הזמן, יש לי פחות ופחות על מה לדבר איתן. הן חמודות, רק איכשהו השיחות כבר לא כאלה מעניינות.
צער העולם, הבוס הקודם שלי, מתקשר מדי פעם להזכיר לי שאם אני רוצה לחזור- הדלת פתוחה.
אני מודה לו בנימוס, אבל אני די בטוחה שאין לי סיבה לחזור לשם.
(או- מדריך כיס ליציאת מצריים- מבוסס על ניסיון אישי):
(הקטע כתוב בלשון נקבה, אבל מיועד לכל נשמה שתמצא בזה ערך כלשהו)
1.
אם כרגע את במצריים, כנראה שזה המקום שהגעת אליו כתוצאה מתודעה שהיית בה. כנראה שזה היה נחוץ מאיזושהי סיבה. גם אם זה לא מוצא חן בעינייך, כדאי שתביני שזה לא קרה סתם, ותכבדי את זה.
את ממש רוצה לצאת ממצריים? את רוצה להיות במקום אחר? בארץ המובטחת?
זה יכול לקרות רק אם תסכימי קודם כל לקבל את העובדה ש…
כרגע את במצריים.
עם כל מה שזה אומר. תכירי בזה, בלי להתנגד לזה.
אם תהיי עסוקה בלהתווכח עם המציאות, לא יישאר לך כוח לשנות אותה.
2.
כשאת מתחילה להבין שלא מתאים לך יותר להישאר במצריים, שאת רוצה לצאת,
תתחילי לארוז, אבל אל תשכחי לקחת איתך את כל חפצי הערך שקיבלת במצריים.
הרווחת אותם ביושר, והם ישמשו אותך גם בארץ החדשה.
3.
יציאת מצריים דורשת כוחות ומשאבים.
המשימה העיקרית שלך היא למצוא מסביבך את כל הגורמים
שבאמת יכולים לעזור לך בדרך הזאת.
אנשים חיוביים ואופטימיים, שממלאים אותך בכוחות ובתקווה,
ועם זאת יש להם ראייה מפוכחת ובוגרת על החיים,
והם לא מייצרים דרמות מיותרות בכל פעם שמישהו לידם עובר שינוי…
אלה אנשים שתוכלי להיעזר בהם בדרך.
4.
למצוא מסביבך כוחות (ע"ע סעיף 3) זה אמנם חשוב,
אבל לא חשוב כמו- למצוא אותם בתוכך. וזה לא תמיד יהיה קל.
הרי במצריים התרגלת לספר לעצמך שאת לא…
לא יכולה, לא יודעת, שאין לך את מה שצריך,
שאת תמיד הולכת לאיבוד
…….
ואז התחלת להאמין לסיפור הזה…
אבל… אם את רוצה לצאת ממצריים, אין לך פריבילגיה להמשיך לספר אותו.
אז תלמדי לספר לעצמך סיפורים חדשים. את לא חייבת להיות גיבורה גדולה בשביל זה.
פשוט לקחת את כל הכוחות שנדרשו כדי להאמין לסיפורים הישנים,
ולהפנות אותם לסיפורים שמחזקים אותך.
5.
כשאת יוצאת למסע, חשוב שתזכרי לחזק את עצמך בכל שלב בדרך.
כל צעד שלך בכיוון הארץ המובטחת הוא מבורך.
האחריות שלך היא לראות את הצעדים שכבר עשית, ולשמוח בהם.
תתמקדי בדרך שעברת, ולא במרחק שעוד נשאר לך לעבור.
6.
כל פעם שתיתקלי במכשולים בזמן המסע במדבר-
המהמורות שבדרך, צמא, רעב, עקרבים, שודדי דרכים-
תזכירי לעצמך- אם הם פה, זה אומר שאת יכולה להתמודד איתם. ולהתחזק.
7.
כשאת הולכת במדבר בדרך לארץ המובטחת,
את תפגשי עוד אנשים שעושים את הדרך הזאת.
לעולם אל תשווי את עצמך אליהם.
תזכרי שלכל אחד יש מסע שונה לעבור, כל אחד מתמודד עם קשיים שונים, בצורה שונה.
גם אם נראה לך, שלאחרים הדרך קלה יותר, זה לא בהכרח המצב.
ואם למישהו קל יותר מלך, אל תקנאי בו,
אלא רק תשאבי ממנו השראה ואמונה שזה אפשרי גם עבורך.
8.
יש אנשים שנולדו בארץ המובטחת, וזה בסדר.
יש אנשים שתמיד ירצו להישאר במצריים. גם זה ממש בסדר.
את החלטת לעשות את הדרך הזאת, וגם אם היא לא תמיד קלה,
כדאי שתראי את היתרונות שיש בה-
את מה שלמדת ממנה, את מה שקיבלת בדרך,
את הכוחות שמצאת בתוך עצמך.
וכשתגיעי לארץ המובטחת, את יכולה לכתוב את ההגדה שלך,
ולספר ביציאת מצריים שלך ממקום של כוח.
כי אף אחד לא רדף אחרייך,
ואף אחד לא העביד אותך בפרך.
זאת היתה בחירה שלך, ואת עשית את הדרך הזאת הכי טוב שיכולת.
איפשרת לעצמך לצאת משעבוד לגאולה.
ואם תמצאי את עצמך שוב במצריים, תזכרי שאת כבר יודעת את הדרך החוצה.
