תְּפִלָּה לְשָׁנָה חֲדָשָׁה.

לִכְבוֹד הַתְחָלָה שֶׁל שָׁנָה חֲדָשָׁה-

אִחוּל אוֹ תְּפִלָּה אוֹ פָּשׁוּט- בַּקָּשָׁה:

תַּרְאֶה לִי אֵיךְ לְהִתְמַסֵּר וְלִסְמֹךְ,

לִצְעֹד בְּשַׁלְוָה, בְּעָצְמָה וּבְרוֹךְ,

עַל הַשְּׁבִיל שֶׁנּוֹעָד לִי- פָּרוּשׂ וּמוּכָן,

עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁמְּחַכָּה לִי בְּשֶׁקֶט מִזְּמַן

 

141a

 

 

 

 

 

 

 

 

לְהֵעָנוֹת לַקְּרִיאָה הַפְּנִימִית הָעִקֶּשֶׁת,

שֶׁלֹּא מַנִּיחָה לִי, וְלֹא מִתְיָאֶשֶׁת,

הִתְעַלַּמְתִּי מִמֶּנָּה כָּל הַשָּׁנִים

וְעַכְשָׁיו הִיא שׂוֹרֶטֶת אוֹתִי מִבִּפְנִים.

 

לֹא רוֹצָה לְהַמְשִׁיךְ יוֹתֵר לְהִתְנַגֵּד,

לְהִתְוַכֵּחַ, לִבְרֹחַ אוֹ לְפַחֵד.

מְבִינָה שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמָן לְהִתְיַצֵּב,

לַקְּרִיאָה הַפְּנִימִית, לַצָּו שֶׁל הַלֵּב.

 

וְלָדַעַת שֶׁאַתָּה בַּדֶּרֶךְ אִתִּי-

מַדְרִיךְ, מְלַוֶּה, שֻׁתָּף אֲמִתִּי.

הַמַּפָּה, הַתָּכְנִית הַגְּדוֹלָה- אֶצְלְךָ,

רַק צַעַד כָּל פַּעַם- יוֹתֵר מִזֶּה לֹא צְרִיכָה.

 

אֵין מָקוֹם בַּתַּרְמִיל לְבִלְבּוּל, לְסָפֵק,

לֹא אוֹרֶזֶת גַּם פַּחַד הִשָּׂרְדוּת מְשַׁתֵּק.

תַּרְאֶה לִי אֵיךְ בְּקַלּוּת וּבְכֵּיף

לָצֵאת לַדֶּרֶךְ- בְּלִי מִטְעָן עֹדֶף.

 

רְחוּצָה, מְבֻשֶּׂמֶת, בְּשִׂמְלָה לְבָנָה,

קְצָת חוֹשֶׁשֶׁת, מִתְרַגֶּשֶׁת וּבְעִקָּר- מוּכָנָה

לְהִתְמַסֵּר בִּשְׁלֵמוּת, וּמִתּוֹךְ הַסְכָּמָה

לַנָּתִיב שֶׁנּוֹעָד לִי, לִבְחִירַת הַנְּשָׁמָה.

 

מַנִּיחָה אֶת זֶה פֹּה, לְטִפּוּלְךָ הָאוֹהֵב.

שָׁנָה מְתוּקָה. וְתוֹדָה מֵהַלֵּב.

משהו מונח…

משהו מונח ברחם האדמה

כשהיא נושמת גם הוא- לוקח נשימה.

קטן וירוק, עדין, שברירי,

חָפוּן בה היטב, במנח עוברי.

 35a

אבל הוא יודע וגם את,

שהוא מכין את עצמו, ועוד מעט-

הוא יתיישר ויגדל ויתחיל לבצבץ

מתוך האדמה, בכוח מתפרץ.

ואין לו ספקות, ואין בו חשש,

גם אם הוא נראה קטן וחלש,

הוא לא צריך אמונה, וגם לא ידיעה,

הוא מוסֵר את עצמו בידי הבריאה.

תסתכלי עליו עכשיו ותראי

איך משהו צומח באופן טבעי.

כשזה לגמרי ברור ונכון,

אין צורך לחשוב, או להפעיל רצון.

ולא לתכנן או להתלבט,

ולא לעזור לגרעין של אמת.

מים ואור, אדמה, סבלנות

הבריאה מדברת. יצירת אמנות.

את יכולה פשוט להיות עֵדה

לנס שקורה פה. ולהגיד- תודה.

וידוי אישי.

הנה וידוי אישי קטן:

לפעמים אני ממש לא אוהבת אותי.

המחשבות שלי מספרות לי

שאני אדם לא ראוי,

לא שווה,

חסר ערך,

בזבוז של אוויר בעולם.

המחשבות האלה נשמעות משהו כזה:

– מי את בכלל?

– מה כבר עשית בחיים?

– תראי את (שם של מישהי אחרת- זה משתנה)-

– תראי איך (אותה מישהי) מצליחה בחיים,

– תראי איזה כיף לה!

– תראי כמה היא שלמה עם עצמה וחכמה ואהובה.

– ואת? את… סתם לוזרית.

– את כזאת קטנה ולא משמעותית.

– מי את בכלל?

– מה כבר עשית בחיים?

(שימו לב לחזרתיות, זה לא סתם,

המחשבות האלה חוזרות על עצמן בלופ,

כמו תקליט שבור)…

לפעמים, וזה קורה לא מעט,

אני מאמינה למחשבות האלה.

אני נסחפת עם הסיפורים האלה.

ומה קורה אז?

הסיפורים האלה הופכים

להיות ה- מציאות שלי.

למעשה, אני הופכת להיות כ- ל הדברים האלה-

קטנה,

עלובה,

אומללה,

מכווצת כזאת…

נשמע כיף, לא?

ממש. כיף זה לא מילה…

וכמובן, זה לא נגמר שם.

כי הסיפורים האלה מביאים איתם

רגשות מאוד חזקים.

רגשות כמו…

עצב, בדידות, ייאוש,

פחד, טינה עצמית

וחוסר אנרגיה.

ומגיע איזה רגע, שהרגשות האלה

כל כך חזקים,

עד שנדמה לי שאני פשוט

גוש אחד של אומללות צרופה.

ממש ככה.

טוב, זה באמת היה וידוי רציני.

וואו, לא פשוט לחשוף דבר כזה.

אבל האמת, שזה בסדר.

כי הבנתי, שבמשך השנים,

היו לי כל כך הרבה "מפגשים" עם המחשבות

והרגשות האלה,

עד כדי כך שצברתי שם המון "שעות טיסה".

זה נשמע אולי פתטי:

– מה עשית בחיים?

– אה, עשיתי דוקטורט בחוסר ערך.

– וואו, מה את אומרת? נשמע מרשים.

– המממ… כן. ממש.

***********************

כן, זה אולי קצת מוזר, אבל אני מוכנה להודות בזה-

חלק גדול מהלמידות הכי משמעותיות שעברתי,

היו תוצאה של המקום הזה.

של הרגשות הקשים האלה.

של המחשבות המקטינות האלה.

ועכשיו אני פה כדי להגיד לך-

את כל מה שלמדתי בדרך,

את כל מה שגיליתי ושעזר ועוזר לי-

אני רוצה להעביר הלאה.

אני עדיין לומדת.

זה מחקר שאולי יימשך לכל החיים.

זה בסדר.

אבל בינתיים- קיבלתי הרבה מתנות,

ואלה מתנות שנועדו

להימסר באהבה למי שזקוקה להן.

אז אם קראת עד פה,

אם המילים האלה דיברו אלייך באיזושהי צורה,

אני אשמח שתשתפי אותי-

פה בתגובה למטה,

או במייל אישי חוזר לפה-

Tal_as@hotmail.com

אם גם את פוגשת לפעמים במקום הזה,

אם את מכירה את החוויות האלה

באיזושהי וריאציה,

אם כן- אז יש לי משהו לתת לך.

למה? כי ככה בא לי.

זה בחינם,

ואין לך פה שום התחייבות.

רק אם בא לך לפרגן לעצמך,

ולקבל משהו, שיכול לעזור לך בדרך.

תכתבי לי, ואתן לך פרטים נוספים.

באהבה…

לַעֲמֹד בָּאוֹר.

כְּבָר כַּמָּה זְמָן שֶׁיֵּשׁ לָךְ תְּחוּשָׁה מְשֻׁנָּה,

שֶׁלֹּא בָּאת לְפֹה בִּשְׁבִיל לַעֲמֹד בַּפִּנָּה,

וְיָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁגַּם לֹא בָּאת לְפֹה בִּכְלָל-

כְּדֵי לְנַסּוֹת רַק "לְהִתְעַרְבֵּב בַּקָּהָל",

אוֹ כְּדֵי לִהְיוֹת כְּמוֹ סַפָּה- נוֹחָה לְכֻלָּם,

בְּלִי שׁוּם אֲמִירָה מִשֶּׁלָּךְ בָּעוֹלָם…

אוּלַי כָּל אֵלֶּה קוֹרִים מִדֵּי פַּעַם,

אֲבָל כַּנִּרְאֶה שֶׁלֹּא בָּהֶם הַתַּכְלִית וְהַטַּעַם.

וְגַם לֹא בָּאת לְפֹה כְּדֵי לְהִסְתַּתֵּר וְלִבְרֹחַ,

זֶה לֹא נָעִים לָךְ יוֹתֵר, אֵין לָךְ כֹּחַ.

גַּם לֹא בָּאת לְפֹה רַק כְּדֵי לֹא לְהַפְרִיעַ-

זֹאת לֹא הַפּוֹאֶנְטָה מִסְתַּבֵּר לָךְ, בְּאֹפֶן מַפְתִּיעַ.

לֹא נִרְאֶה לָךְ שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם מִישֶׁהוּ שֶׁרַק נוֹצַר

כְּדֵי לָזוּז הַצִּדָּה, וְלֹא לְהַפְרִיעַ לַשְּׁאָר.

וְאִם כָּכָה לִפְעָמִים זֶה מַרְגִּישׁ,

אָז אוּלַי זֶה הַמָּקוֹם לְהַדְגִּישׁ,

אוֹמֵר אֶת זֶה בִּשְׁבִילֵךְ, וּלְמִי שֶׁזָּקוּק לָזֶה הַיּוֹם:

אֲנַחְנוּ פֹּה כְּדֵי לִהְיוֹת אֲנַחְנוּ, וְיֵשׁ לָנוּ פֹּה מָקוֹם.

אֵין צֹרֶךְ לָזוּז הַצִּדָּה, לְפַנּוֹת אֶת הַדֶּרֶךְ,

וְאֵין אַף אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ יוֹתֵר (אוֹ פָּחוֹת) עֵרֶךְ.

 

אֲנַחְנוּ פֹּה כְּדֵי לִחְיוֹת, בְּלִי לְהִתְנַצֵּל,

כְּדֵי לַעֲמֹד בָּאוֹר, לֹא לְהִסְתַּתֵּר בַּצֵּל,

כְּדֵי לְהַדְהֵד אֶת עַצְמֵנוּ, בְּנוֹכְחוּת מְלֵאָה,

לִהְיוֹת מְחֻבָּקִים בְּחֵיק הַבְּרִיאָה,

וּלְאַפְשֵׁר לְמִי שֶׁאֲנַחְנוּ לִזְרוֹחַ-

בְּפַשְׁטוּת, בְּשַׁלְוָה וּבְתֹם.

 

זֶה הַמֶּסֶר שֶׁחָשׁוּב לִי לָתֵת לָךְ,

וּלְמִי שֶׁזָּקוּק לוֹ הַיּוֹם.

*********************

ומשום מה, הרגיש לי מתאים לצרף לפה גם את

השיר המקסים הזה

של סנטאם קאור הזמרת המופלאה-

חיבור מיידי לאהבה ותמימות.

תהנו. וצאו לזרוח בעולם. 

עצה שכדאי (לא) לקחת ברצינות.

קיבלתי מתנה ממש מגניבה,

ומשתפת את מי שרוצה- באהבה.

(ואם חרוזים עושים לכם פריחה,

מוזמנים לדלג, ואיתכם הסליחה)

 

כשיש איזה גורם שמלחיץ ומעיק,

ואתם במתח, וזה לא מצחיק,

כשאתם בצרה, ולא רואים מוצא-

והכל די אָפֵל, הנה העצה:

 

תחשבו על העניין שכרגע כואב

ותגידו בקול (ואפשר גם בלב)-

שלוש פעמים- ח בקמץ- זה הכל,

כלומר- חָ, חָ, חָ (לא סיפור גדול).

 

עכשיו…

זה נשמע אולי משונה ותמוה,

אולי אפילו כמו שטויות בריבוע.

כן, זה באמת לא ממש רציני,

ואולי בגלל זה… זה כזה גאוני.

 

פשוט- חָ, חָ, חָ- 3 ח' בקמץ,

אין צורך לצחוק, להפעיל מאמץ,

לא צריך להרגיש כלום, ולא לגחך,

ואפילו אל תנסו לחייך :).

מוזמנים לשמור על ארשת רצינית וחמורה,

ולהגיד- חָ, חָ, חָ- זאת כל התורה.139a

 

רוצים דוגמאות? הנה למשל:

חָ, חָ, חָ עליתי במשקל.

או- מרגישה היום קצת מעוכה

אין לי כוח לכלום- חָ, חָ, חָ, חָ, חָ, חָ.

אל תטעו- לא מדובר בבריחה,

החיים שלכם לא יהפכו ל "בדיחה",

רק להכניס למרחב קצת קלילות,

זה מאפשר לראות את הכל בצלילות.

 

נכון… בבית ספר לימדו אותנו שלצחקק זה שטותי,

שאדם בוגר צריך להיות "רציני" ו"תכליתי",

אבל ילדים הרי צוחקים בלי הפסקה-

מתי איבדנו את היכולת הזאת המתוקה-

להסתכל על החיים בקריצה שובבה?

תגידו חָ, חָ, חָ- תעשו לכם טובה! 

זה הופך כל מטען כבד ומעיק

לגמיש, אוורירי וטיפונת… מצחיק.

 

זה אולי נשמע מוזר, אבל לי זה עבד,

מוזמנים לנסות, ולגלות לבד.

ואם תגלו שזה עוזר גם לכם,

מוזמנים לא לשמור את זה רק לעצמכם.

 

ולשתף חברה או חבר קרוב

ואולי עוד מישהו ירגיש יותר טוב

שיטה מוזרה במקצת, אני חייבת להודות,

אבל למדתי כבר לא להתווכח עם עובדות…
?????????????????

……..

 

 

 

 

 

עד כאן השירות לציבור, שגרם לי טיפה מבוכה,

אז עכשיו אני איישם את השיטה- חָ, חָ, חָ.

והנה תדר קליל נכנס למרחב,

קצת יותר מחוייך, קצת פחות מעונב.

אם מתאים לכם גם- תנסו, תבדקו,

אין פה מה להפסיד. מקסימום- תצחקו.

🙂 

(ותודה לרונית שפי וולפין הקסומה).

בֵּית דִין פְּנִימִי

נִשְׁפֶּטֶת בְּבֵית הַדִּין הַפְּנִימִי,

הוּא עוֹבֵד בְּכָל שָׁעָה בַּיְּמָמָה.

הַתּוֹבַעַת- אֲנִי. הַנִתְבַּעַת- עַצְמִי.

פְּסַק הַדִּין הָחוֹזֵר עַל עַצְמוֹ- אֲשֵׁמָה.

 137

 

 

 

בְּבֵית הַדִּין הַפְּנִימִי יוֹשֶׁבֶת, שׁוֹמַעַת,

עֵדוּיוֹת מַרְשִׁיעוֹת, רְאָיוֹת חוֹתְכוֹת,

וְכָל רֶגַע יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִשְׁתַּכְנַעַת

וְאוֹהֶבֶת אוֹתִי פָּחוֹת וּפָחוֹת.

 

בֵּית הַדִּין לְעִנְיָנֵי הַלְקָאָה עַצְמִית

לֹא יוֹצֵא לְפַגְרָה, לֹא נָח לְעוֹלָם,

דָּן אוֹתִי לְיֵאוּשׁ וְעַצְבוּת קִיּוּמִית,

אֵין פֹּה חֶמְלָה. אֲפִלּוּ לֹא גְּרַם.

 

וַאֲנִי הַשּׁוֹפֶטֶת- אוֹתִי לְחֻמְרָה

בְּבֵית הַדִּין הַפְּנִימִי הַיָּעִיל, הַנּוֹקֵב,

בּוֹ שׁוּם בַּקָּשַׁת חֲנִינָה לֹא אֻשְּׁרָה,

וּגְזַר הַדִּין הוּא תָּמִיד- מִשְׁקֹלֶת בַּלֵּב.

 *************************

אֵין דֶּרֶךְ לָצֵאת זַכָּאִית, זֶה בָּרוּר,

בְּבֵית הַדִּין הַפְּנִימִי לְעִנְיָנֵי חֹסֶר שֶׁקֶט.

רַק לִנְעֹל אוֹתוֹ, מֵחֹסֶר עִנְיָן לַצִּבּוּר,

וְלָצֵאת- יְחֵפָה וְחַפָּה וְצוֹחֶקֶת.

167a

יָפָה כְּמוֹ שֶׁאַתְּ.

(ציור – Norman Rockwell)

****************************************************

בֹּאִי רֶגַע לְפֹּה, הַיְשִׁירִי מַבָּט.

רַק רֶגַע אֶחָד – מוּל הַמַרְאָה.

תִּרְאִי אוֹתָךְ – יָפָה כְּמוֹ שֶׁאַתְּ.

אֲנִי רֹאֶה אֶת זֶה. הַאִם אַתְּ רֹאָה?

148k

אוּלַי אַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁזֶּה "סְתָם שְׁטוּיוֹת".

אֲבָל בְּכָל זֹאת – תַּקְשִׁיבִי הֵיטֵב –

אֵין שׁוּם דָּבָר שֶׁאַתְּ "צְרִיכָה לִהְיוֹת".

תִּנְשְׁמִי אֶת זֶה רֶגַע. עָמֹק אֶל הַלֵּב.

 148m

לֹא צָרִיךְ לְשַׁנּוֹת שׁוּם דָּבָר. פָּשׁוּט לֹא.

יָפָה כְּמוֹ שֶׁאַתְּ. תַּקְשִׁיבִי שׁוּב.

מִי שֶׁלֹּא רֹאֶה אֶת זֶה – הֶפְסֵד שֶׁלּוֹ.

תִּרְאִי אֶת זֶה אַתְּ. זֶה כָּל מַה שֶׁחָשׁוּב.

 148n

יָפָה כְּמוֹ שֶׁאַתְּ. זֹאת לֹא קְלִישָׁאָה.

אוּלַי שָׁמַעְתְּ אֶת זֶה קֹדֶם, אֲבָל אַל תִּטְעִי.

קְחִי רֶגַע אֶחָד, מוּל הַמַרְאָה –

תִּסְתַּכְּלִי עָלַיִךְ בֶּאֱמֶת, וְתִרְאִי.

  148q

תְּנִי לְזֶה לְחַלְחֵל עַכְשָׁו לְאַט,

לְהִטָּמַע בְּקַלּוּת בְּכָל הַתָּאִים –

לָדַעַת. שֶׁאַתְּ. יָפָה. כְּמוֹ. שֶׁאַתְּ.

זֶה הַכֹּל לְהַיּוֹם, נְשָׁמָה. יוֹם נָעִים!

 148p

תּוֹדָה בּוֹרֵא!

בְּלִי אֲחִיזָה

מכירים את הרגע הזה, שנראה שדברים ממש מסתדרים,

החיים זורמים בכיף,

ואז… אופס… משהו לא צפוי קורה, שמערבב את הקלפים?

והכל מתפרק? שוב?

ואז אתם חושבים- מה נסגר עם החיים האלה??

למה הטוב לא יכול להישאר כל הזמן? 

למה זה קורה לי תמיד?

אז הנה העניין- זה ממש לא קורה רק לכם 🙂 

לפני כמה זמן, הבורא נתן לי מסר במתנה לגבי העניין הזה…

עכשיו הגיע הזמן להעביר אותה הלאה…. באהבה…

לחצו פה כדי לקרוא- הדפדוף בעזרת החיצים למעלה

 

 

עֲנָוָה

אלוהים מענֵו

אותי

בגינת הענווה

מזכיר לי לעשֵב

עשבים של גאווה

 

עשבי גאווה צומחים מהר35a

מבקשים עוד מקום- יותר ויותר

בגינת הענווה אין ריסוס, אין רעל,

יש רק אלוהים- מסתכל מִמַּעַל

ומזכיר לי מדי פעם לכמה דקות

לטפח נבטי ענווה ולהשקות

 

 

כשאני מטפלת בהם, אני נזכרת

להיות מי שאני, ולא אחרת

לא להגזים לשום כיוון

לצאת מהקצוות, לשמור על איזון

 

לא לתת לעולם הוראות הפעלה

(מסתבר שהוא מסתדר בלעדי די נפלא)

להיות על מקומי הטבעי בשלווה

ולתת להם לצמוח- לנבטי הענווה

 

הם קטנים, עדינים ורכים למגע

הם זקוקים להשגחה ולדאגה

וכשיגדלו הם יתנו פרי מתוק וצל

אלוהים מענֵו אותי. תודה לאל.

***********************

אלוהים ברוב חסד, ומרוב אהבה

מזכיר לי לבחור בענווה.

לא צריך הרבה כדי להִתְעַנֵו

רק לשים לב

שגאווה- זה כואב.