קצרים מדי

החיים קצרים מדי

מכדי להתנגד למה שיש

מכדי לפחד, מכדי להתבייש,

קצרים מדי מכדי להסתתר בפינה

הם קצרים מדי- את לא מבינה?

 148e

קצרים מדי

מכדי לעשות מה שלא מרגיש לך נכון

מכדי לחפש בחוץ אישורים וביטחון

מכדי לא להתמסר, בלי שום תנאי ומגבלה

מכדי לחכות לעתיד שיביא "גאולה"

החיים קצרים מדי מכדי להתנצל שאת נושמת

מכדי לשכוח שבעצם את… מהממת !!

 148f

הם קצרים מדי מכדי לוותר על עצמך

מכדי לתת לאחרים להחליט במקומך

קצרים מכדי לנסות להסביר ולפרט

מכדי לא להיות מי שאת באמת

הם קצרים מדי מכדי להתעסק-

ב "מי אמר למי?" וב "מי צודק?"

קצרים מדי מכדי לחפש סיבות למה "זה לא יעבוד"

מכדי לשבת במקום, כשאת רוצה לרקוד

83

החיים קצרים מדי

מכדי לעשות דברים שאת לא אוהבת

או לא חייבת

קצרים מדי- את לא חושבת?

הם קצרים מדי מכדי לשקוע בחרדה קיומית

בחרטה, בטינה בהלקאה עצמית

קצרים מכדי לקחת חומרים מטשטשים

במקום לחוות אותם במלוא החושים

 160

קצרים מכדי לא לצחוק מכל הלב

לחסום את הרגש, להימנע מכאב

הם קצרים מדי מכדי לא לממש

את מה שליבך חולם ומבקש

148i

מכדי להיבלע בהמון, ללכת עם העדר

להשקיע אנרגיה ב "להיות בסדר"

החיים קצרים מדי

מכדי לנסות להבין למה הוא הלך?

קצרים מכדי לרצות את מה שלא שלך…

מכדי להאמין לסיפורים שגורמים לך כאב

החיים קצרים בשבילם- לא שמת לב?

 148j

קצרים מדי מכדי לרוץ בתנועה מעגלית

במירוץ הישרדות חסר כל תכלית

מכדי לחיות בלי שמחה, בלי חיבור, בלי תשוקה,

מכדי לחכות… לְמה את מחכה??

148k
ואפשר להמשיך את הרשימה

אבל החיים קצרים…

אז קחי נשימה.

ובקיצור- הנה זה ב- 3 שניות:

החיים קצרים מדי.

כדי לא

לחיות.

 148f

אז נשמה חמודה- אין לך מה לחכות.

לכי תחיי באמת. נשיקות.

80

ואם בא לכם לקבל את המסר

בסרטון מיוחד שיצרתי לשיר הזה-

תלחצו פה עכשיו.

 

 

 או כמו שסטיב ג'ובס היטיב לתאר את זה…

 

שְׁאֵלוֹת שֶׁלִפְעָמִים מַטְרִידוֹת אוֹתִי:

אִם לֹא שָׂמִים אֵלַי לֵב- הַאִם אֲנִי עֲדַיִן קַיֶּמֶת?

וְאִם מִתְעַלְּמִים מִמֶּנִּי- אָז אֲנִי נֶעֱלֶמֶת?

וְאִם לֹא רוֹאִים אוֹתִי- הַאִם יֵשׁ לִי מַמָּשׁוּת?

וְאִם לֹא מְאַשְּׁרִים אוֹתִי- אָז יֵשׁ לִי רְשׁוּת?

 176c

תְּשׁוּבוֹת שֶׁהִתְקַבְּלוּ:

אִם לֹא שָׂמִים אֵלָיִךְ לֵב- אַתְּ עֲדַיִן קַיֶּמֶת,

אִם מִתְעַלְּמִים מִמֵּךְ- אַתְּ לֹא נֶעֱלֶמֶת,

וְכָל מַה שֶׁאַתְּ- זֶה הֲכִי מַמָּשִׁי,

וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה לָךְ- רַק תְּבַקְּשִׁי.

 176

וְכָל פַּעַם שֶׁאַתְּ לֹא בְּטוּחָה שֶׁאַתְּ קַיֶּמֶת,

וּמְחַפֶּשֶׂת מִבַּחוּץ אִשּׁוּר וְחוֹתֶמֶת,

וְאִשּׁוּר לֹא מַגִּיעַ, וְאַתְּ עֲצוּבָה,

תִּזְכְּרִי שֶׁזֶּה רַק מֵרֹב אַהֲבָה.

מֵרֹב אַהֲבָה- אֲנִי מוֹנֵעַ מִמֵּךְ,

כְּדֵי שֶׁתִּזְכְּרִי- לַחֲזֹר לְעַצְמֵךְ…

 176a

בּוֹרֵא, תּוֹדָה!! אַתָּה חָכָם כְּמוֹ תָּמִיד.

מֵרֹב אַהֲבָה שׁוֹתֶקֶת… אֵין לִי מַה לְהַגִּיד.

 

 

למה בורא עולם הציע לי לנקות חלונות??

174

זימנתי את הבורא לשיחה, כדי לברר איתו איך להתחבר יותר לתדר של שמחה פנימית.

בורא:

רואה את התמונה שאני משדר לך עכשיו?

כן. אני רואה חלונות מרחפים באוויר. אבל מה זה קשור לנושא שלנו?

בורא:

זה קשור, כי אני מציע לך

להיות ב "תודעה של חלון". 

סליחה בורא? תראה, הציעו לי הרבה דברים מוזרים בחיים, אבל זה חדש…

 

בורא:

תראי, כולכם מבחינתי חלונות…

 

מה? אתה יכול להסביר למה אתה מתכוון? כי אתה עכשיו השווית אותי לחלון-

וסליחה שאני אומרת את זה ככה, הבורא, אוהבת אותך והכל,

אבל זה דבר קצת תמוה לומר…

כנראה שלהחמיא לבחורה זה לא הצד החזק שלך :))

 

בורא:

הנה, אני מסביר… את יודעת שאני מלא אהבה אינסופית ובלתי מוגבלת, נכון?

 

כן.

 

בורא:

ואת יודעת שהאהבה שלי למעשה קיימת בתוככם, בכל התאים שלכם כל הזמן,

ושאני מאפשר לכם לחוות את האהבה הזאת תמיד,

בכל מצב ובכל רגע שתבחרו בכך, נכון?

 

 כן… אז…?

 

 בורא:

 ואת יודעת גם, שאתם לא תמיד בוחרים בזה, לפעמים אתם נמצאים במקומות אחרים, ושוכחים את האהבה שלי, נכון?

 

כן. לגמרי. אז… ?

 

בורא:

אז להיות בתודעה של חלון, זה לדעת ולזכור, שהאמת שלכם היא… אני.

ובתוך הגרעין של כל תא שלכם יש אותי, כלומר אהבה ללא תנאי,

אושר עילאי, חמלה ושלווה אינסופיות.

148p

 אז… מה אני אמורה לעשות בקשר לזה?

 

בורא:

כלום.

 

כלום????

 

בורא:

כמו שחלון לא צריך "לעשות" שום דבר כדי להראות את היופי שמחוצה לו, או בתוכו.

הוא פשוט נוכח שם, ומי שרוצה יכול לראות דרכו.

בשביל לחוות את זה ולהרגיש את זה, אתם לא צריכים לעשות כלום,

רק לתת לזה להשתקף כמה שיותר בעדכם.

 

אז… מה לעשות בכל זאת?

 

בורא:

רק לדאוג שהחלון שלך יהיה נקי, כדי שמה שיש ישתקף החוצה.

ואת אחראית לניקיון הזה. את מבינה מה זה אומר, נכון?

 

נראה לי שכן. לנקות את החלון- כלומר להסיר את מה שלא שייך, את האשליות, את האמונות החוסמות,

את הסיפורים שלא משקפים את האהבה שלך…

148m

 בורא:

כן. וברור לך גם שאני אוהב את כל ה"חלונות" שאתם. כל החלונות,

בכל הגדלים, בכל הצורות, בכל רמות השקיפות,

לי אין פה העדפות.

אתם אלה שיכולים לבחור כמה אתם רוצים לנקות,

וכמה לשקף לעצמכם ולאחרים.

כן, אני מבינה. אז בעצם, ככל שאני אנקה

את החלון שלי,

זה יאפשר לי לחוות אותך יותר בבהירות,

זה מה שאתה אומר?

 

בורא:

כן. ממש ככה.

 

יופי. נשמע לי הגיוני. וגם משחרר.

אני לא אמורה לחפש את האהבה שלך בתוכי.

אני יכולה לנקות את החלון שלי כדי

לראות אותה יותר ויותר,

ולאפשר לאחרים לראות את השיקוף שלה דרכי.

 

בורא:

נכון. הבנת. לכי להבריק את החלון.

אבל בעדינות, כן?

 

כן. תודה בורא. אני אמשיך לנקות…

 

160160a160

הסבה מקצועית של התודעה.

171a

עכשיו זה רשמי- הצטרפתי למסלול להסבה מקצועית של התודעה.

נשמע מוזר? הנה ההסבר:

במשך שנים העיסוק המרכזי שלי היה- למצוא סיבות לדאגה ותחושת חסר תמידית (ואם אין- אז להמציא אותן). כן, עד לאחרונה, זה מה שעשיתי רוב הזמן. ושלא יהיו טעויות- עשיתי אותו ממש לא רע בכלל!

השלמתי תואר ראשון בתחושת חוסר ערך, ומשם המשכתי לתואר שני באומללות, עם התמחות במציאת חסרונות בעצמי והעצמתם לכדי תחושת כישלון גורף.

אף פעם זה לא היה ממש כיף, אבל איכשהו הייתי די שלמה עם המקצוע הזה, כי הוא הרגיש לי מאוד טבעי ונוח. וגם מי אמר שהחיים זה כיף? בטח לא אני. בטח לא אז.

בכל אופן, עם הכשרה מקצועית מרשימה כזאת, די בקלות התברגתי ב- "משרד הראשי לפיתוח רגשות שליליים", ואפילו הגעתי שם לעמדת שותפה בכירה (שם הם קוראים לזה "שותפה בכי-רע", אבל לא משנה. נמשיך).

המטרה שלשמה הוקם המשרד המכובד הזה היתה:

לאתר כל אירוע שניתן לראות בו משהו שלילי, ולהדגיש את השליליות הזאת בכל דרך אפשרית.

מדי שבוע התקיימה ישיבה, שבה הבוס שלנו- צער העולם- חזר והזכיר לנו, שבתפקיד שלנו חייבים להיות מרוכזים, ולדבוק בשליליות, ולעולם, אבל לעולם, לא לתת לשום דבר להסיח את דעתנו מהאמת הפשוטה שמנחה את העבודה שלנו, והיא- שהחיים נועדו לסבל ולכישלון.

בדרך כלל אחרי שלושה משפטים ראשונים, הוא היה מסתכל עלינו במבט מצועף ושותק מספר דקות. אחרי המשפט החמישי, הוא היה מתחיל לבכות ולא מצליח לעצור את עצמו.

בשלב הזה, תמיד קפצה לעזרתו חברתי הטובה מהמשרד- קורבנוּת. היא היתה ישר ניגשת אליו, מניחה יד על כתפו ברגישות, ואומרת לו: "נכון, צער, אתה צודק, העולם באמת אכזר. ואין לנו שום דבר לעשות בקשר לזה." והם היו ממשיכים לשבת ולבכות ביחד עד הפסקת הצהריים.

 172a

חברתי השנייה- דרמה- חברה יקרה ומתוקה, היתה מביטה בסצנה במבט של התרשמות עמוקה, ומיד כשהישיבה הסתיימה, מיהרה להתקשר לכל מי שהיא מכירה, ולספר בקול נרגש איך "צער כמעט יצא מדעתו מרוב צער", ואיך "הכל בקריסה, אין לדעת מה יהיה!!"

ולפעמים גם איך "נשברה לי היום ציפורן! איך אני אמורה להתמודד עם כל זה?!". העובדה שאותו סדר התרחשויות היה קורה באופן קבוע בכל ישיבה שבועית, מעולם לא הפריעה לדרמה להתרגש באותה מידה בכל פעם מחדש.

היו הרבה שותפים נוספים במשרד, כמו:

קושי (שהרבה לאחר, כי היה לו ממש קשה לקום בבוקר);

דיכאון ודאגה (שכולם ידעו שיש ביניהם רומן);

עלבון (שתמיד היה צריך לזכור לשמור לו מקום, אחרת הוא היה נעלב והולך)

וחוסר אונים (שישב בפינה ולא עשה כלום- אז אין לי מה לספר עליו).

כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, היה מעניין במשרד שלנו.

מעניין, אבל אף פעם לא שמח, חס וחלילה.

הימים חלפו להם בנינוחות יחסית, התקדמתי בעבודה, ולא היתה שום סיבה ממשית לשנות משהו, חוץ מתחושה עמומה שאולי אני מפסידה משהו. שאולי יש עוד אפשרויות בחיים שכדאי לבדוק. אבל אז הייתי יושבת להפסקת קפה עם קורבנות, ואיכשהו התחושה הזאת התפוגגה די מהר.

עד שיום אחד קרה משהו ששינה את הכל…

148p

 בוקר אחד הגעתי כרגיל לעבודה, ואיכשהו, במקום ללחוץ במעלית על קומה 4 כרגיל, לחצתי על 3. כנראה התבלבלתי.

לפני ששמתי לב לטעות, נפתחה דלת המעלית, ואני צעדתי לכיוון דלת המשרד, בביטחון מוחלט שאני במקום הנכון. כשפתחתי את הדלת, נגלה לעיני מחזה שהיה לא פחות ממדהים.

 עמדה מולי בחורה- מחייכת מאוזן לאוזן!!!

173a

בשבריר שנייה קלטתי- זה לא המשרד שלי. אבל מרוב ההלם, נשארתי לעמוד. היא לא היססה לרגע, בירכה אותי לשלום והציעה לי קפה. גמגמתי משהו, והיא כנראה הבינה שאין לי מושג איפה אני נמצאת. היא הושיטה לי יד: "נעים מאוד. שמחת חיים".

הייתי המומה מכדי להגיב, ובעודי שוקלת את צעדיי

(האופציות היו- 1. לברוח במהירות האפשרית;

                      2. להתעלף מיידית)

הגיחו אנשים נוספים לצידי. לכל האנשים האלה- גברים ונשים, גבוהים ונמוכים, לבושים בחליפות או בג'ינס- היה דבר אחד משותף- הם חייכו, והיו נראים שמחים לפגוש אותי.

ידעתי שאני חייבת לצאת משם, ולחזור למשרד המוכר שלי, שבו חיכתה לי הרבה עבודה, אבל משהו בפנים אמר לי שכדאי לי להישאר עוד קצת. רק קצת. בכל זאת- הנימוס מחייב.

אז ביקשתי משמחת חיים שתעשה לי סיור קצר במשרד.

היא כמובן שמחה לרעיון (ברור !) והראתה לי את האגפים השונים- אגף שביעות הרצון, אגף השלמות הפנימית, אגף הקבלה העצמית. היו עוד רבים אחרים, אבל בשלב הזה אמרתי לשמחת שאני צריכה לחזור לעבודה.

היא אמרה שהיא מאוד שמחה שבאתי, ושאם ארצה לבקר שוב אז בשמחה, ושאם יש לי עוד כמה דקות,  אז היא תשמח להראות לי עוד אגף אחרון, שהוא, כפי שתיארה אותו: "הכי שווה".

אמרתי לה שיש לי עוד כמה דקות, ומה כבר יכול להיות, ושמתי לב שכשאני מדברת איתה אני מחייכת בלי לשים לב. לחייך, ועוד ב- 8 בבוקר? מה לא בסדר איתי? חשבתי לעצמי, בעודי צועדת במסדרון בעקבות שמחת, ונכנסת אחריה לחדר רחב ידיים.

"את האגף הזה הייתי חייבת להראות לך, כי זה האגף שאני הקמתי. זה הבייבי שלי, ואני ממש גאה בו", היא אמרה. "הוא נקרא 'מטל"ה'- המצאתי את השם בעצמי, כי נורא הצחיק אותי לחשוב שאנשים ישמעו את השם, ויחשבו שאנחנו עובדים פה קשה" היא צחקקה.

כיווצתי את המצח, מנסה להבין מה קורה פה, והיא הסבירה, שהשם מטל"ה זה קיצור של "משהו טוב למרות הכל", ולאגף הזה שולחים את כל התיקים שבמחלקות האחרות לא יודעים איך לטפל בהם.

"אפשר לומר שזה האגף למבצעים מיוחדים" היא חייכה אליי. "הם סומכים עלינו, ובצדק כמובן, שנמצא גם במקרים הכי קשים איזשהו צד חיובי. משהו משמח. משהו שנותן כוח". מיותר לציין, שפה הייתי בהלם. זה הרי בדיוק הפוך מהעיקרון שעליו מבוססת כל העבודה שלי!

שמחת המשיכה, מספרת לי בשקט כממתיקה סוד: "מה שמצחיק זה שהם חושבים שזאת עבודה נורא מסובכת, אבל בעצם זה תענוג. אבל אל תגלי".

אחד העובדים לידנו, שעמד ליד מכונת הצילום חייך אלינו ואמר: "רצית משהו, שמחת?"

"לא, תענוג, הכל בסדר. אני רק מסבירה פה לבחורה הנחמדה על מה שאנחנו עושים. וחוץ מזה- איזה כיף לראות אותך!"

היא הסמיקה ולחשה אליי: "זה תענוג. נכון שהוא חתיך? אנחנו יוצאים ביחד כבר שבועיים".

 148k

כשיצאנו לכיוון הדלת הראשית, לפני שהבנתי מה קורה, מצאתי את עצמי אומרת לה:

"תגידי, שמחת, איך מתקבלים לעבוד אצלכם?"

היא ענתה לי, בחיוך כמובן: "ניגשים למנהל שלנו, אריק לבטוב, ומבקשים לעבוד אצלנו. עוד לא קרה שהוא סרב למישהו".

"מה, ככה? כל כך פשוט?" שאלתי בתימהון.

"ברור", היא ענתה, והגבות שלה התכווצו כאילו שהיא ממש לא מבינה את פשר השאלה שלי.

 148r

היום הזה היה היום האחרון שלי במשרד הראשי לפיתוח רגשות שליליים…

אני בהסבה מקצועית כרגע. כמו שאמרתי- הסבה מקצועית של התודעה.

כי עכשיו ברור לי, שהעבודה הקודמת לא היתה רק עבודה. זאת היתה דרך חיים. היא לא היתה "טובה" או "גרועה". היא היתה פשוט הדרך היחידה שהכרתי.

 

171b

ועכשיו אני לומדת מקצוע חדש. ובניגוד לקודם, פה לא נדרש מסלול אקדמי מורכב, אלא בעיקר הרבה תרגול, והחלטה נחושה, שזה מה שאני רוצה לעשות. היות שאני רק בתחילת הדרך, לפעמים אני מתבלבלת וחוזרת להרגלים הישנים.

אבל אז השותפים החדשים שלי מהמשרד- שמחת חיים, אמונה, אופטימיות ואומץ- מזכירים לי בעדינות את התפקיד החדש שלי.

אני עדיין שומרת על קשר טלפוני עם החברות שלי מהעבודה הקודמת- קורבנות ודרמה.

אבל גיליתי, שעם הזמן, יש לי פחות ופחות על מה לדבר איתן. הן חמודות, רק איכשהו השיחות כבר לא כאלה מעניינות.

צער העולם, הבוס הקודם שלי, מתקשר מדי פעם להזכיר לי שאם אני רוצה לחזור- הדלת פתוחה.

אני מודה לו בנימוס, אבל אני די בטוחה שאין לי סיבה לחזור לשם.

אני כבר מרגישה ממש בבית בעבודה החדשה שלי.

 171e

 

בלי בעיות.

פתאום עולה לי שאלה קצת משונה-

פונה אליך, בורא, לחוכמה העליונה…

השאלה היא-

מה יקרה, בסוף של הכל,

כשלא יהיה לי יותר מה לשאול,

כְּשֶׁכָּל הקשיים ייעלמו, עד לאחרון,

כשלא תהיה בעיה שתישאר בלי פתרון,

כשכל התשובות יהיו גלויות,

כשיגיע הסוף לכל התהיות,

 

כשאני אבין מי אני- ממש עד הסוף,

כְּשֶׁכָּל כאב שהיה לי יעבור ויחלוף,

כשלא יהיה לי צורך לשנות ממש כלום,

כשאוכל רק לנוח בפשטות הקיום…

מה יקרה לי אז?…   עולה בי חֲשָׁשׁ-

שלחיים לא תהיה משמעות, אם הכל כזה דבש…

כי כְּשֶׁכָּל הקושי והסבל ייעלם,

אולי זה יהיה קצת… נו… משעמם??

 148r

הבורא משיב-

תִּרְאִי, יְקָרָה,

גם ברגע הזה- יש לך בחירה.

אם את זקוקה לבעיות וקשיים,

כדי להרגיש שאת "בחיים",

אז את תמשיכי לזמן אותם לְעַצְמֵךְ,

ואני כמובן, לא אמנע זאת ממך.

 148n

קושי, מחסור, בלבול וְסָפֵק-

אם זה מה שתרצי, אני אמשיך לְסַפֵּק

והם ימשיכו להגיע אלייך, פעם אחר פעם,

כי בלעדיהם החיים בִּשְׁבִילֵךְ חסרי טעם.

 148m

אם הבעיות נותנות לך הרגשה שאת "קיימת",

אז המחשבה לוותר עליהן- די מאיימת,

מי תהיי בלי בעיות? זה מפחיד נורא-

אולי תהיי מישהי שאת לא מכירה?

 148q

אבל…אם אַתְּ רוצה לגלות- איך זה בלי…

אַתְּ יכולה לבקש, ואז תְּגַלִּי –

איך ה"בעיות" מתפזרות ברוח,

עפות מבעד לחלון הפתוח,

כי הן פרי הדמיון, חסרות כל מַמָּשׁוּת,

ואפשר בלעדיהן, כן, זה ככה פשוט!

אם רק תרצי, תבקשי- זה שֶׁלָּךְ,

ותגלי בעצמך את המרחב שנפתח.

148r

ואם תשתעממי? תמיד תוכלי לחזור

ואני אשלח לך מיד כמה בעיות לפתור 😉

אבל מניסיון די בטוח שזה לא יִקְרֶה.

תנסי אין לך מה להפסיד. הבורא.

10

8 דברים שלמדתי על יציאת מצריים.

 (או- מדריך כיס ליציאת מצריים- מבוסס על ניסיון אישי):

(הקטע כתוב בלשון נקבה, אבל מיועד לכל נשמה שתמצא בזה ערך כלשהו)

SONY DSC

1.

אם כרגע את במצריים, כנראה שזה המקום שהגעת אליו כתוצאה מתודעה שהיית בה. כנראה שזה היה נחוץ מאיזושהי סיבה. גם אם זה לא מוצא חן בעינייך, כדאי שתביני שזה לא קרה סתם, ותכבדי את זה.

את ממש רוצה לצאת ממצריים? את רוצה להיות במקום אחר? בארץ המובטחת?

זה יכול לקרות רק אם תסכימי קודם כל לקבל את העובדה ש…

כרגע את במצריים.

עם כל מה שזה אומר. תכירי בזה, בלי להתנגד לזה.

אם תהיי עסוקה בלהתווכח עם המציאות, לא יישאר לך כוח לשנות אותה.

148k

2.

כשאת מתחילה להבין שלא מתאים לך יותר להישאר במצריים, שאת רוצה לצאת,

תתחילי לארוז, אבל אל תשכחי לקחת איתך את כל חפצי הערך שקיבלת במצריים.

הרווחת אותם ביושר, והם ישמשו אותך גם בארץ החדשה.

148n

3.

יציאת מצריים דורשת כוחות ומשאבים.

המשימה העיקרית שלך היא למצוא מסביבך את כל הגורמים

שבאמת יכולים לעזור לך בדרך הזאת.

אנשים חיוביים ואופטימיים, שממלאים אותך בכוחות ובתקווה,

ועם זאת יש להם ראייה מפוכחת ובוגרת על החיים,

והם לא מייצרים דרמות מיותרות בכל פעם שמישהו לידם עובר שינוי…

אלה אנשים שתוכלי להיעזר בהם בדרך.

148q

4.

למצוא מסביבך כוחות (ע"ע סעיף 3) זה אמנם חשוב,

אבל לא חשוב כמו- למצוא אותם בתוכך. וזה לא תמיד יהיה קל.

הרי במצריים התרגלת לספר לעצמך שאת לא…

לא יכולה, לא יודעת, שאין לך את מה שצריך,

שאת תמיד הולכת לאיבוד

                                           …….

ואז התחלת להאמין לסיפור הזה…

אבל… אם את רוצה לצאת ממצריים, אין לך פריבילגיה להמשיך לספר אותו.

אז תלמדי לספר לעצמך סיפורים חדשים. את לא חייבת להיות גיבורה גדולה בשביל זה.

פשוט לקחת את כל הכוחות שנדרשו כדי להאמין לסיפורים הישנים,

ולהפנות אותם לסיפורים שמחזקים אותך.

 

5.

כשאת יוצאת למסע, חשוב שתזכרי לחזק את עצמך בכל שלב בדרך.

כל צעד שלך בכיוון הארץ המובטחת הוא מבורך.

האחריות שלך היא לראות את הצעדים שכבר עשית, ולשמוח בהם.

תתמקדי בדרך שעברת, ולא במרחק שעוד נשאר לך לעבור.

6.

כל פעם שתיתקלי במכשולים בזמן המסע במדבר-

המהמורות שבדרך, צמא, רעב, עקרבים, שודדי דרכים-

תזכירי לעצמך- אם הם פה, זה אומר שאת יכולה להתמודד איתם. ולהתחזק.

148m

7.

כשאת הולכת במדבר בדרך לארץ המובטחת,

את תפגשי עוד אנשים שעושים את הדרך הזאת.

לעולם אל תשווי את עצמך אליהם.

תזכרי שלכל אחד יש מסע שונה לעבור, כל אחד מתמודד עם קשיים שונים, בצורה שונה.

גם אם נראה לך, שלאחרים הדרך קלה יותר, זה לא בהכרח המצב.

ואם למישהו קל יותר מלך, אל תקנאי בו,

אלא רק תשאבי ממנו השראה ואמונה שזה אפשרי גם עבורך.

8.

יש אנשים שנולדו בארץ המובטחת, וזה בסדר.

יש אנשים שתמיד ירצו להישאר במצריים. גם זה ממש בסדר.

את החלטת לעשות את הדרך הזאת, וגם אם היא לא תמיד קלה,

כדאי שתראי את היתרונות שיש בה-

את מה שלמדת ממנה, את מה שקיבלת בדרך,

את הכוחות שמצאת בתוך עצמך.

וכשתגיעי לארץ המובטחת, את יכולה לכתוב את ההגדה שלך,

ולספר ביציאת מצריים שלך ממקום של כוח.

כי אף אחד לא רדף אחרייך,

ואף אחד לא העביד אותך בפרך.

זאת היתה בחירה שלך, ואת עשית את הדרך הזאת הכי טוב שיכולת.

איפשרת לעצמך לצאת משעבוד לגאולה.

ואם תמצאי את עצמך שוב במצריים, תזכרי שאת כבר יודעת את הדרך החוצה.

 

ועכשיו… תורכם!

מוזמנים לשתף אותי בתגובות-

אם התחברתם למשהו מזה,

וגם על דברים שאתם למדתם מהדרך המיוחדת שלכם!

באהבה 148f

איך להיות תמיד 100% ?

אישה יקרה אחת (*) נתנה לי במתנה

משפט עם מעט מילים והרבה כוונה,

והציעה לי לאמץ אותו למשך תקופה

ו"לקחת" אותו כמה פעמים ביום כמו תרופה.

זה המשפט-

"אני נמצאת ב- 100% שלי בכל רגע נתון"

כששאלתי אותה "מה זה בעצם אומר?"

היא ענתה:

"לא חשוב, רק תיקחי אותו, והשאר יתבהר,

תתמסרי למשפט, ויהיה בסדר,

המילים משניות פה, העיקר זה התדר"…

 

 

ולמרות שלא הבנתי, סמכתי עליה, שזה לטובתי,

וגיליתי שאכן- יש בו ערך אמיתי

 164

אז אחרי שבדקתי את ה"תרופה" על עצמי,

החלטתי שכדאי לחלוק אותה עם כל מי

שרוצה לקבל ריפוי לנשמה,

ולהזכיר לה שהיא אהובה, בטוחה ושלמה,

ולתת לה לחזור הביתה ולשאוב שם כוח,

כדי להמשיך לגדול ולצמוח.

"אני נמצאת ב- 100% שלי בכל רגע נתון"

משפט שנשמע אולי פשוט ולא "מתוחכם" במיוחד,

אבל יש בו כוח, ובשבילי הוא לגמרי עבד.

ואני בטוחה שמי שזה בא לו טוב

פשוט ירגיש שהוא רוצה לקחת ולכתוב.

ולומר אותו בבוקר ולפני השינה,

ולהוריד אותו מהרקיע השביעי כמו תוכנה,

לרשום אותו במקום בולט,

אולי לשים אותו על המקרר במגנט,

או פשוט לרשום אותו על לוח הלב,

ולחזור אליו בכל פעם שמרגישים כאב,

148b 148f 148b

כשמשהו מרגיש לא נוח, עקום, מקולקל,

כשנראה לכם שפספסתם, שלא דייקתם בכלל,

כשיש מתח, אשמה, חרטה,

                      או סתם באסה כללית בלי מקור ברור,

כשהייאוש מחלחל, והכל נצבע בגוון עכור…

"אני נמצאת ב- 100% שלי בכל רגע נתון"

תחזרו למשפט הזה- ותנו לו להיות-

מצפן לנשמה, ריפוי תוך שניות,

חוף מבטחים בלב ים סוער,

הזמנה לחזור למרכז, לנשום ולהתחבר.

ולהיזכר שהכל כמו שאמור להיות, בדיוק מושלם,

לקבל חיבוק מהבורא, וכוח לצאת לעולם.

"אני נמצאת ב- 100% שלי בכל רגע נתון"

 164a

גם אם זה נשמע לכם כרגע מוזר, מזויף,

                                            או פשוט "לא נכון"

הצעה שלי- תעזבו לרגע את השכל וההיגיון,

אתם תרגישו לבד שיש לזה ערך,

וזה כל מה שצריך כדי לצאת לדרך.

 

כשמשתמשים בו באופן קבוע הוא נטמע במערכת,

ואז מתחילים להרגיש את פעולתו המבורכת.

"אני נמצאת ב- 100% שלי בכל רגע נתון"

זאת מתנה מקסימה שנשלחה אליי מהבריאה-

משפט שמרפא גוף ונפש, נשמה ותודעה,

וחשבתי שאם לי זה עזר, אז ראוי לשתף

ומי שזקוק לו ייעזר בו בכיף…

148b 148f 148b

אז מי שבא לו לקבל את המשפט באריזת מתנה-

רק תגידו "כן" וזה שלכם- לטובתכם העליונה.

**********************************

* בתודה מעומק הלב- לרוני המקסימה. 

כל העולם חוג דרמה.

תרגיל קטן ומגניב שקיבלתי מהבורא, בשם-

"כל העולם במה חוג דרמה"

תחשבו על מישהו בחיים שלכם שממש לא בא לכם טוב.

בטוח יש לפחות מישהו אחד כזה, נכון?

(אם אתם מהאנשים המוארים האלה, שאוהבים את כולם כל הזמן…

אז הפוסט הזה לא בשבילכם כנראה :))

זה יכול להיות כל אחד- אחד ההורים, חבר, בן זוג, קרוב משפחה,

אחד הילדים שלכם, הבוס שלכם, רפי מהמכולת או סימונה הפקידה בבנק.

כל אחד שכשאתם פוגשים בו מעורר בכם משהו לא נעים-

בושה, כעס, מתח, רגשות אשמה,

תחושה ש"אתם לא מספיק טובים", בלבול, קנאה וכו'.

161

אתם יודעים איך זה- כולנו מודעים, כולנו נבונים,

כולנו יודעים את התורה בעל פה (אולי), כולנו עושים עבודה פנימית,

אבל מה לעשות…

ברגע שאנחנו פוגשים את האדם הספציפי הזה,

כל המודעות הזאת "עפה מהחלון",

ואנחנו מרגישים שקשה לנו להשלים עם ההתנהגות שלו.

ואז אנחנו מגיבים, אולי לא כמו שרצינו,

ואחר כך אנחנו אולי גם מרגישים רע עם עצמנו על התגובה שלנו…

בקיצור- לא כיף.

אז לפני כמה זמן…

קיבלתי מהבורא תרגיל קטן וחמוד, שיכול קצת לעזור עם זה,

או לפחות לתת פרספקטיבה שונה על המקומות האלה, עם האנשים האלה.

או לפחות להפוך את המצבים האלה לטיפה יותר משעשעים וקלילים.

176a

אז הנה התרגיל.

ואתם מוזמנים כמובן לשנות את הרגשות והדמויות לפי מה שנכון לכם:

קחו את עצמכם בדמיון כמה שנים אחורה, או למעשה אולי כמה עשרות שנים,

אין באמת זמן ביקום, אז פשוט תפעילו את הדמיון,

ותראו את הזמן הזה לפני שהגעתם לחיים האלה בכדור הארץ.

תראו את הנשמה שלכם, ניצוץ אור אלוהי,

והנשמה אומרת לבורא-

"תקשיב בורא, אני רוצה לקבל גוף לחיים בכדור הארץ,

והפעם אני רוצה ללמוד בין השאר איך לאהוב יותר לעומק.

בשביל זה אני רוצה לקבל חוויות של כעס,

ואז ללמוד להשתחרר ולפתח אהבה ללא תנאי."

 

והבורא… הוא תמיד בעניין של לתת לנשמה את מה שהיא מבקשת…

הוא לא אומר "לא".

הוא אומר-

"ביקשת- קיבלת. רק תגידי, נשמה יקרה, מי את רוצה שיעזור לך ללמוד את זה?"

ואתם פונים ימינה ושמאלה, ורואים לידכם את אחד מניצוצות האור האחרים,

גם הוא בדרך לכדור הארץ.

ואתם ניגשים אליו, ואומרים- "אההמ, סליחה….אה…"

והנשמה מסתובבת אליכם-  "כן, אפשר לעזור?"

ואתם- "אה, האמת שכן, תראה, אני סיכמתי עם הבורא

על שיעור באהבה דרך חוויה של כעס, ורציתי לדעת אם אתה יכול לעזור לי בזה?"

 

"כן, בוודאי. מה אתה צריך?"

 

ואתם- "אה, יופי תודה. זה בעצם תפקיד די פשוט.

אתה תגיע לחיים שלי, וכל הזמן מאוד תעצבן אותי.

ואז אני אוכל לחוות כעס, ולהשלים את השיעור שלי בנושא הזה.

מה אתה אומר?"

והנשמה אומרת לכם- "כן, סבבה, זה אפשרי מבחינתי.

אז מתי אתה רוצה שאני אגיע לחיים שלך לעזור לך בזה?"

ואתם- "המממ… חשבתי אולי שאם אתה מסכים להיות אמא שלי,

ולהגיד כל פעם משהו שמאוד יעורר בי כעס, זה יכול להיות מעולה."

….

והנשמה שמולכם חושבת רגע, ואז אומרת-

"אמא שלך? נשמע לי ממש מעניין.

כי אני בדיוק ביקשתי שיעור בנושא-

איך לבטא את מה שאני רוצה גם אם זה לא מתאים למישהו אחר לשמוע.

אז זה נשמע לי מתאים. אפשר לסגור מבחינתי."

ואתם- "מצויין. יש לנו עסקה."

ואתם לוחצים יד עם הנשמה שמולכם.

ואתם יודעים גם,

שברגע שתגיעו לגוף שלכם על האדמה,

אתם תשכחו לגמרי מהשיחה הזאת. זה חלק מהמשחק.

והבורא אומר- "מוכנים? צאו לדרך. אפשר להתחיל לשחק."

148r
ואתם נולדים בגוף,

וכשאתם מגיעים לגיל 15 או 22, או 30,

אמא שלכם מה זה מתחילה לעלות לכם על העצבים!!

שזה משהו. ואיך היא מרשה לעצמה להגיד דברים כאלה ??

כאילו שלא איכפת לה מכלום.

אוףףף

ועכשיו תחזרו לכאן ועכשיו-

ותראו איך החיים שלנו הם פשוט כמו חוג דרמה אחד גדול,

שבו התפקידים סוכמו מראש, כדי לאפשר לנו ללמוד ולהיזכר מי אנחנו…

והאדם הזה שגורם לנו להרגיש רגשות כאלה לא נעימים

הוא בעצם אותו אדם שסיכמנו איתו מראש על התפקידים בחוג הדרמה הענק של הבריאה.

והוא מבצע את התפקיד שלו בדיוק, אבל בדיוק כמו שביקשנו ממנו.

אז אפשר עכשיו להודות לו על שיתוף הפעולה,

ולפרגן לעצמנו על הבימוי המוקפד הזה,

וללמוד את השיעור שהוא מאפשר לנו ללמוד.

אנחנו הבמאים של הסצנה הזאת.

אז מותר לנו לשנות את התפקיד שנתנו לעצמנו ולאחרים.

חוג דרמה 🙂 זה הכל…

 

אֵיךְ לְבַקֵּשׁ…

בּוֹרֵא- הָיִיתִי רוֹצָה מַתָּנָה לְהַיּוֹם.

תְּפַרְגֵּן לִי אוּלַי? לָמָה לֹא? בֹּא תִּזְרֹם..

 60

בֶּטַח! בְּכֵיף. אָז מַה אַתְּ בּוֹחֶרֶת, נְשָׁמָה?

טוֹב הִנֵּה- הֵכַנְתִּי לְךָ רְשִׁימָה:

 

הַיּוֹם אֲנִי רוֹצָה-

יוֹם בְּלִי פַּחַד, בְּלִי מֶתַח, בְּלִי קִנְאָה,

בְּלִי רִגְשֵׁי נְחִיתוּת, בְּלִי שִׁפּוּט עַצְמִי, בְּלִי פְּגִיעָה,

יוֹם בְּלִי אַכְזָבָה, בְּלִי סָפֵק, בְּלִי אַשְׁמָה, בְּלִי עֶלְבּוֹן,

בְּלִי עֶצֶב, בְּלִי יֵאוּשׁ, בְּלִי תְּחוּשַׁת דִּכָּאוֹן.

 

אָז בּוֹרֵא, מַה דַּעְתְּךָ? אַתָּה יָכוֹל לַעֲזֹר?

בְּשִׂמְחָה! כְּשֶׁתִּרְצִי מַתָּנָה- תִּקְרְאִי לִי לַחֲזֹר.

White gift box tied with a gold ribbon bow. Isolated on white with clipping path.

אֲבָל הִנֵּה בִּקַּשְׁתִּי עַכְשָׁו! אֲפִלּוּ כָּתַבְתִּי רְשִׁימָה.

אָז אַתָּה מוּכָן לַעֲזֹר לִי עִם זֶה, אוֹ מַה?

מוּכָן וּמְזֻמָּן. אֲנִי אֶשְׂמַח מְאֹד.

רַק… שֶׁלֹּא נָתַתְּ לִי מַמָּשׁ עִם מַה לַעֲבֹד.

מַזְתוֹמֶרֶת?? לָמָה לֹא? זֶה מַה שֶׁאֲנִי רוֹצָה לְקַבֵּל.

זֶה מַה שֶׁאַתְּ לֹא רוֹצָה- שִׂימִי לֵב, יֵשׁ הֶבְדֵּל.

אַתְּ בִּקַּשְׁתְּ מַה שֶׁלֹּא. בִּקַּשְׁתְּ "יוֹם בְּלִי…"   

וְזֹאת לֹא נֶחְשֶׁבֶת מַתָּנָה בַּמֻּשָּׂגִים שֶׁלִּי…

אִם אַתְּ רוֹצָה מַתָּנָה, תִּתְמַקְּדִי בְּ "יוֹם עִם"-

בְּמַה שֶׁיִּהְיֶה לָךְ הֲכִי טוֹב וּמַתְאִים,

תְּבַקְּשִׁי מַה שֶׁאַתְּ כֵּן רוֹצָה וְתִרְאִי

שֶׁהַתֶּדֶר שֶׁלָּךְ כְּבָר עֹלֶה לְשָׁם בְּאֹפֶן טִבְעִי

וְאָז הָהַזְמָנָה שֶׁלָּךְ בְּקַלּוּת מַגִּיעָה-

יָשָׁר לְ "מַחְלֶקֶת הַזְמָנוֹת" שֶׁל הַבְּרִיאָה.

כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת מַה לֹא– הֵם לֹא יִטְרְחוּ לָזוּז,

רַק תַּגִּידִי מַה כֵּן- וְהַמִּשְׁלוֹחַ בַּדֶּרֶךְ אֵלָיִךְ- מוּכָן וְאָרוּז!

59

הֵבַנְתִּי, בּוֹרֵא, וְהוֹלֶכֶת לְעַדְכֵּן-

רְשִׁימָה חֲדָשָׁה- מֵעַכְשָׁו רַק מַה כֵּן.

תּוֹדָה בּוֹרֵא!

61

חייבת להיות צודקת.

לאחרונה שמתי לב- אני אוהבת להיות צודקת!

158

רגע… זה לא העניין.

אולי- אני שונאת להיות לא צודקת.

נכון. אבל עדיין לא מספיק מדוייק.

אה, הנה- אני שונאת שאנשים אחרים חושבים שאני לא צודקת.

כי אני מוכנה להיות (לפעמים, רק לפעמים) לא צודקת. אין לי בעיה לשנות את דעתי. באמת.

אבל… שאנשים אחרים יחשבו שאמרתי משהו לא נכון?? שיחשבו שהדעה שלי זה קשקוש?? שיחשבו שטעיתי?? ושגם יטרחו לומר לי את זה??

לא. עד כאן!

את זה אני לא אאפשר בשום אופן! ובשום מחיר!

159a

כן, בשום מחיר. ברור. הנה מקבץ דוגמאות:

גם לא במחיר של להימנע מלדבר עם אנשים שלא מסכימים איתי? לא!

גם לא במחיר של לא לבטא את דעתי כדי להימנע מעימות? לא!

גם לא במחיר של להיפגע מהם כשאני כן אומרת את דעתי, והם מתנגדים אליה? לא!

גם לא במחיר של לחשוב עליהם דברים לא נעימים, רק כי הם אמרו לי שאני לא צודקת? לא!

גם לא במחיר של להרגיש רע עם עצמי שכל כך קשה לי לשחרר אותם ולסלוח ולהבין ש"זה שלהם"? לא!

אבל… אלה מחירים קצת גבוהים לשלם על האמונה הזאת ש "את חייבת להיות צודקת בכל מחיר", לא?

או, תראו מי הצטרף לשיחה… הי בורא!…

האמת שכן. אלה מחירים הרבה יותר מדי גבוהים לי.

המוצר הזה "להיות צודקת" לא נראה לי שווה את המחיר הזה. קצת יקר לי. מה עושים?

אז בואי תסתכלי על זה. למה בעצם את מוכנה לשלם אותם, פעם אחרי פעם?

אה, זה קל. אני מבינה עכשיו שזה דפוס של הזדהות עם הדעות שלי.

והנה כמה אמונות שיושבות מתחת לדפוס הזה ומנהלות את העניינים בשקט:

– הדעות שלי זה אני.

– להיות לא צודקת (בציבור) זה משפיל.

– רק כשאני צודקת תמיד, אני ראויה לקבלה.

– רק כשאני צודקת תמיד, אני ראויה לאהבה.

וואו תראי איך הראש שלך מקשקש!

זה פשוט שטויות מה שאמרת עכשיו!!

את לא צודקת! איך זה מרגיש לך?

אוי, בורא נו, כשזה בא ממך זה בסדר, כי אני יודעת שאתה צוחק עכשיו.

ושאתה אוהב אותי בכל מקרה. אבל אנשים אחרים…

נכון. אז תעזבי רגע את "האנשים האחרים". תתמקדי בך.

את זוכרת שאת יכולה להעתיק אותי?

אז תאהבי את עצמך בכל מקרה!

בדיוק כמו שאני אוהב אותך.

והנה מה שיש לי להגיד לך… מוכנה לשוס??

אוקיי… בוא תספר לי…

 

את תמיד צודקת!

וגם אנשים אחרים הם תמיד צודקים! וזה סוף הדיון!

אני מחליט שאני צודק עכשיו! כ-ו-ל-ם תמיד צודקים!

  148b148f148b

אוקיי, למה לצעוק בורא? הבנתי… רגע, לא הבנתי. מה???…

אוי נו, בורא, יא מצחיקול… אתה סתם אומר…

רגע. אתה התכוונת לזה ברצינות?

כן. כולם צודקים תמיד. איך זה מרגיש לך?

הממ… מרגיש נחמד דווקא. יש בזה משהו משחרר.

נכון. אני משחרר אותך להרגיש צודקת תמיד, ולדעת שזה לא סותר

שגם אחרים יהיו צודקים באותו זמן.

בהמשך את גם תביני שזה ממש לא משנה.

כי מי שזה באמת חשוב לו להיות צודק, זה לא "את". זה האגו שלך.

וכשנצמדים לאגו, זה תמיד כואב בסוף.

אבל בינתיים, תיהני להרגיש צודקת בכל מקרה.

מה איכפת לך.

זה כיף. זה הופך את כל העניין לפחות רלוונטי.

הייתי רוצה לדעת את זה תמיד. גם כשמישהו אומר לי שאני לא צודקת.

… פתאום זה נראה לי כמו משחק ענק כזה…

יאללה. בואי תשחקי איתי רגע. מה החוקים?

אה, זה פשוט. כל אחד אומר את הדעה שלו, וגם אני, וכולנו צודקים, גם אם אמרנו דעות ממש שונות, ואפילו מנוגדות. וכולם מרגישים ממש בסדר עם עצמם בתוך זה.

זה לא מסתדר לי עם ההיגיון, אבל זה המשחק.

מה דעתךָ?

מצוין. אני נהנה לראות את המשחק הזה.

והנה, מסכימה לי להוסיף עוד משהו

כדי לעשות את זה אפילו יותר מגניב?

כן ברור. תעוף על עצמךָ  🙂

 

כשאת אומרת את הדעה שלך,

ומישהו אומר שאת לא צודקת,

וזה גורם לך להרגיש עצובה או כועסת,

תשתמשי ברגש הזה

כדי להזכיר לעצמך, שזה הזמן

להיכנס פנימה ולאהוב את עצמך,

את מי שאת באמת, בלי קשר לשום דעה.

 148b148f148b

אה, זה נשמע טוב… אז עכשיו…

כן…

אם אני אספר לאנשים אחרים את מה שדיברנו פה, והם לא יסכימו עם מה שכתבתי…

אז… מה יקרה?

המממ… כלום, נראה לי. לא יקרה כלום. סוג של משחק כזה.

את צודקת!

הבנתי. תודה בורא.

(נכתב בהשראת קטע מהספר המעולה- "ארץ חדשה" / אקהרט טולה)

158