ניקיון פסח בתודעה.

ואיך מנקים את התודעה?

ובכן, הדרך הכי יעילה שאני מכירה לשמור על תודעה נקייה ומצוחצחת, היא כמובן- מדיטציה.

יש המון סוגים של מדיטציה, ולכל אחד עובד משהו אחר, אבל כעיקרון, הרעיון הכללי הוא להקדיש זמן ביום (בין מספר דקות לשעה, או יותר), שבו אנחנו לא מתעסקים במחשבות שלנו, ונותנים להן לחלוף, מבלי להתערב בהן.

לרוב המדיטציה נעשית בישיבה ובעיניים עצומות, אבל יש גם סוגים אחרים, שאפשר לתרגל אותם בתוך היומיום.
כמו למשל, שיטת ה"הואופונופונו", שכתבתי עליה פה באחד הפוסטים הקודמים.

אז למה אני מספרת לכם את כל זה?

קודם כל, כדי שתדעו :)).
מניחה שחלקכם כבר מודעים ליתרונות המדהימים של מדיטציה, ומתרגלים על בסיס קבוע, אבל במקרה שעדיין לא- אם הפוסט הזה יגרום למישהו להתחיל להתעניין ולתרגל- אז כבר היה שווה מבחינתי.

כי למדיטציה יש אפקט לא רק על האדם שמתרגל אותה, אלא על כל המרחב סביבו. מחקרים הוכיחו שכאשר קבוצה של אנשים תרגלה מדיטציה בקביעות באיזורים מסויימים בעולם- באותם איזורים נמדדה ירידה משמעותית בשיעורי הפשע!

כך שאם אתם בעניין של לעשות משהו טוב בעולם- מדיטציה היא דרך נהדרת לעשות זאת.

ואיזה תוצאות יש למדיטציה? וואו על זה אני כבר יכולה לכתוב פוסט שלם, ולא רוצה להלאות אתכם פה, אז אני רק אספר על כמה יתרונות ספורים מהחוויה האישית שלי:

– יותר שלווה.
– גישה יותר חיובית לחיים.
– חיזוק האינטואיציה והתקשורת הפנימית.
– יותר זרימה עם החיים, פחות התנגדות.
– יותר שמחה פנימית.
– עליית תדר אנרגטי.
– פתיחת ערוץ לניסים בחיים. כן, אמרתי ניסים.

וזאת רשימה חלקית. טוב, האמת היא שאלה כבר הבונוסים, כי למעשה המדיטציה פשוט הצילה לי את החיים, ואין לי מושג איפה הייתי היום בלעדיה (יש לי כמה ניחושים, והם לא ממש טובים), אבל זה כבר אולי לפוסט אחר.

יו אתם יודעים מה הכי מצחיק? שבכלל התכוונתי לכתוב לכם השבוע על דברים אחרים! ואיכשהו, מניקיון- הגעתי למדיטציה.
אבל החלטתי לזרום עם זה, כי מרגיש לי איכשהו שזה נכון להיום (אינטואיציה, כאמור חח).

טוב יש לי עוד המון מה לכתוב לכם על מדיטציה, אבל בטח אתם צריכים כבר לחזור לניקיונות, לא? וממש לא בא לי להיות זאת שמסיטה אתכם מדרך הישר 🙂
אז עוד רגע משחררת אתכם להמשיך (נדמה לי שיש קצת אבק על המדף הזה, ליד החלון? תבדקו).

אז ככה- אם מישהו קרא את זה ומרגיש שבא לו לתרגל מדיטציה- מוזמנים תמיד להתייעץ ולשאול פה או במייל פרטי, ואני אשמח לעזור ככל יכולתי.

ובינתיים- מי שבא לו להתנסות במדיטציה מקסימה שאני מתרגלת איתה בזמן האחרון, אני מניחה אותה פה בשבילכם באהבה.

למדיטציה מקסימה וכיפית- תלחצו פה.

 וחוץ מזה- יש מלאאאא מדיטציות שמסתובבות חופשי ברשת, פשוט תכתבו ביוטיוב ותקבלו המון אפשרויות, ותוכלו לבדוק לבד מה מתאים לכם.

אז שיהיה לנו חג של אביב וניקיון וחירות והמון שמחה בלב.
תהיו חמודים לעצמכם.
אוהבת.

הִגַּעְתֶּם לַקּוּרְס…

הִגַּעְתֶּם לַקּוּרְס הַמְאֹד מְבֻקָּשׁ-

"לָתֵת בַּחַיִּים אֵמוּן, בְּלִי חָשַׁשׁ"

בְּרוּכִים הַבָּאִים! נַתְחִיל פֹּה מִיָּד,

הַקּוּרְס פָּתוּחַ לְכָל אַחַת וְאֶחָד.

 

גַּם אִם אַתְּ קְצָת חוֹשֶׁשֶׁת, גַּם אִם אַתָּה מְהַסֵּס-

בֹּאוּ עַכְשָׁיו. זֶה הַזְּמָן לְהִכָּנֵס.

מִי שֶׁנִּשְׁאָר בַּחוּץ, יַמְשִׁיךְ עִם הַמֻּכָּר-

לְפַחֵד מֵהַחַיִּים- לֹא נִמְאַס לָכֶם כְּבָר ?

 

בֹּאוּ לֶחָדָשׁ! זֹאת הַזְמָנָה פְּתוּחָה-

לִלְמֹד אֵיךְ לִחְיוֹת פֹּה מִתּוֹךְ שִׂמְחָה.

אִם עוֹלִים סְפֵקוֹת, תַּכְנִיסוּ גַּם אוֹתָם,

הַתִּרְגּוּל לֹא צָרִיךְ לַעֲצֹר בִּגְלָלָם.

 

פֹּה לוֹמְדִים לַעֲבֹד עִם כָּל מַה שֶׁיֵּשׁ,

כְּשֶׁסּוֹמְכִים עַל הַחַיִּים, זֶה שָׁלָב מִתְבַּקֵּשׁ.

חַיִּים שֶׁלֹּא מְנֹהָלִים עַל יְדֵי דְּאָגָה,

אוֹ בְּמִלָּה אַחֶרֶת- פָּשׁוּט חֲ- גִ- י- גָ- ה.

 

עַצְבוּת אוֹ כְּאֵב? שִׁבְרוֹן לֵב אוֹ בִּלְבּוּל?

אִם הֵם פֹּה, נֶהֱדָר- שֶׁיִּצְטָרְפוּ לְתִרְגּוּל.

הֵם זוֹרְמִים דַּרְכְּכֶם, גַּל עוֹלֶה וְחוֹלֵף,

תִּלְמְדוּ פֹּה לַחֲגֹג גַּם אוֹתָם, בְּכֵּיף.

 

אֵין פֹּה שׁוּם תֵּאוֹרִיוֹת, זֶה תִּרְגּוּל מַעֲשִׂי.

אַתָּה מֻזְמָן לְנָסוֹת! וְגַם אַתְּ- תִּתְנַסִּי.

בַּשִּׁעוּר הָרִאשׁוֹן- סוֹד גָּלוּי וּפָשׁוּט-

מִמֵּילָא בַּחַיִּים אֵין טִפַּת וַדָּאוּת.

הַבְּחִירָה הִיא בֵּין לְהִתְנַגֵּד וְלִשְׁלֹל,

לְבֵין לְהַסְכִּים לַחֲגֹג אֶת הַ- כֹּ- ל.

 

אֵין פֹּה שׁוּם מִבְחָנִים, צִיּוּנִים, תְּעוּדָה,

רַק צְלִילָה מְעַנֶּגֶת אֶל הַלֹּא- נוֹדָע.

רַק הַסְכָּמָה יוֹמְיוֹמִית נִפְלָאָה-

לַחֲווֹת בִּמְלֵאוּת אֶת אַהֲבַת הַבְּרִיאָה.

רַק לִסְמֹךְ שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָתְכֶם הָעֶלְיוֹנָה,

לָדַעַת שֶׁאַתֶּם בַּדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה

וְאֶפְשָׁר לִצְעֹד בָּהּ בְּאֵמוּן, בְּלִי חָשַׁשׁ.

בְּרוּכִים הַבָּאִים לָעוֹלָם הֶחָדָשׁ!

לא סוחרת ברגע ההווה.

או לפחות- זאת הכוונה שלי.
הרגע הזה הוא הדבר היחיד שיש לי.
ואין לי שום כוונה למכור אותו,
בעד שום הון שבעולם.

ומי רוצה לקנות אותו??
מי כל הזמן מנסה לפתות אותי לסחור ברגע הזה?
המיינד. השכל.

הוא מעולה בזה.
כל הזמן מנסה להשחיל פלאיירים עם "הצעות שיווקיות" מתחת לדלת- כמו למשל:
"היום כבר התחיל, ועדיין לא דאגת בכלל?? הנה 3 סיבות לדאגה שיסגרו לך את הפינה".

כשאני בחוץ-
המיינד תולה פוסטרים על כל קיר אפשרי-
"מה יהיה עם העתיד שלך?";
"איך את מתכוונת להמשיך ככה?";
"את יודעת שזה מסוכן??"

לא קוראת את הפלאיירים- זורקת אותם לפח.
רואה את הפוסטרים, ומבינה- "הממ תודה שהזכרת לי לחייך."

לא מוכרת את ההווה שלי. תודה.

לפעמים המיינד מתחפש גם לאנשים שאני פוגשת. לעיתים קרובות אלה האנשים שהכי קרובים ללבי- "כן. זה נחמד שאת עכשיו בטוב, אבל… חשבת מה יהיה איתך עוד שנה? עוד 5 שנים? עוד 20 שנה?"

אני מקשיבה להם. לפעמים גם נבהלת- באמת- מה יהיה איתי??

ואז מבינה, שאין שום "תשובה" מהשכל שיכולה באמת להניח את הדעת, כי המיינד- זה המזון שלו- דאגה. חרטה. חרדה. ספק.
והוא רעב… רעב… חייב מזון. ולאן הוא יבוא כדי לקבל מזון?
ברור. אליי.

אז רגע… אם הוא תלוי בי בשביל הזנה… זה אומר ש… ש… רגע… זה אומר שאני לא חייבת להאכיל אותו? נכון! לא חייבת!

אז עכשיו, הנה תרגיל קטן במתנה לשבוע הקרוב
(או אפילו- רק להיום. או רק לעכשיו):

לשים לב להצעות השיווקיות של המיינד- רק להתחיל לשים לב אליהן. תאמינו לי, תשומת לב זה המון. כמעט לא צריך כלום יותר מזה.
למה?
כי ברגע ששמתי לב למחשבה, אז אני יכולה לראות ש-אני לא המחשבה.

נשמע דבילי? מובן מאליו? כן?
אז תחשבו על זה רגע-
מכירים את זה שיש מחשבה כמו- "אוי… מה יהיה עם… (העתיד שלי/ הקריירה שלי/ הילד שלי/ הפרוייקט ההוא/ המערכת יחסים הזאת/ המשקל שלי/ החשבון בנק/ וכו'… יו ניים איט)".

ומשם- אנחנו עולים על הנתיב המהיר לרצף של מחשבות שסוחפות אותנו הרחק מהרגע הזה?- תובנות, שאלות, התלבטויות, תוכניות פעולה, זיכרונות, רצונות…

עכשיו- בואו נשים לב- ברוב המקרים, ברגע שהמחשבה הזאת עולה, אין לנו איזה פעולה אמיתית ואפקטיבית שבאמת יכולה לקדם את הנושא הזה (הרי אם היתה כזאת- היינו מבצעים אותה).

זה פשוט שקיעה במחשבות שחוזרות על עצמן (שלא לומר- ממחזרות את עצמן)… אותה סחורה בלויה ומשומשת, שאנחנו קונים מהמיינד שוב ושוב, ומשלמים עליה ב… במה?

באיזה מטבע אנחנו משלמים עליה? נכון- המטבע הכי יקר ערך שיש לנו. למעשה, זה המטבע היחיד שיש לנו- הרגע הזה.
"החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה עושה תוכניות אחרות", אמר ג'ון לנון. גאון. כל כך מדוייק.

אז רק לשבוע הזה, ליום הזה, לדקה הזאת-
מזמינה אתכם להתנסות באפשרות המדהימה הזאת- להיות בערנות למחשבות, למיינד שמנסה לחטוף אותנו מהעכשיו, לטובת האג'נדה שלו (לא, הוא לא "מרושע", הוא תמים לגמרי. זה פשוט התפקיד שלו).

והוא ינסה שוב ושוב. אבל תנחשו מה? בלי תשומת הלב שלנו- אין לו קיום. פשוט ככה. אנחנו בוחרים אם להאכיל אותו, אם לשלם לו על הסחורה הזאת, או פשוט להעביר את הקניות שלנו למקום אחר.
למקום שלא מבקש מאיתנו בעצם שום דבר- הרגע הזה.

תרגול נעים.
:))

אם למישהו זה מעורר שאלות, ספקות, תובנות, חרדות או התנגדויות- תרגישו חופשי לשאול ולשתף.

נדמה לי שבהמשך אני אכתוב קצת על מה לעשות עם מחשבות ששואבות לנו אנרגיה. פשוט כי זה מה שמעניין אותי בימים אלה.
אם יש משהו בכיוון הזה שמסקרן אתכם- מוזמנים לכתוב.

אוהבת.

סיפור על ילד בן 9 ומורה (כמעט) מיואשת ושיעור חשבון שהפך לשיעור בכוח של אהבה.

אז הסיפור מתחיל לפני איזה שבועיים, שעה שישית של יום הלימודים בבי"ס יסודי שבו אני מלמדת ילדים עם קשיי למידה.

ואני אמורה לקחת קבוצה של ילדים, אבל הפעם המורה מבקשת שאקח רק אחד מהם- את ניאו (טוב, זה שם שבדיתי בשבילו לצורך הסיפור. אין לי מושג למה דווקא נבחר פה השם של הגיבור במטריקס, אבל הוא פשוט מופיע לי ככה ממש חזק, אז בואו נזרום עם זה…)

היא מבקשת שאקח אותו כדי להסביר לו שוב איך עושים כפל במאונך. כי היה להם בוחן בכיתה, והוא נכשל, והיא רוצה לתת לו הזדמנות נוספת.

אז ניאו- ילד מתוק מאי שם בפיליפינים, וכל החשבון הזה ממש קשה לו. ובעצם, לא רק חשבון. הכל די קשה לו. קשה לו לקרוא, ולכתוב, קשה לו לבטא את עצמו בעל פה, קשה לו להבין את ההוראות…

טוב, אולי לא ה- כ- ל קשה לו. כי קל לו לצייר, וקל לו לצחוק, וקל לו להיות טוב לב ונדיב ואיכפתי לחברים שלו. כולו לב אחד גדול.

אבל בכל מה שקשור למשימות הלימודיות- הוא לא ממש מצליח להתמודד, גם כשהוא מאוד מנסה.

ויש רגעים, שבהם התסכול והקושי עולים על גדותיהם.
יש ילדים שבשלב הזה מתעצבנים, או זזים בלי הפסקה, או מתחילים להפריע.
ניאו- משתתק. זה מה שהוא עושה כשהוא לא מצליח להכיל את התסכול. את תחושת הכישלון. את הפחד מעוד ניסיון ששוב לא יצליח. (ברור שאני לא יודעת בוודאות מה הוא חש. אני מנחשת, כמובן).

ועכשיו זה אחד הרגעים האלה. ניאו שותק. עכשיו, אני כבר מכירה אותו מספיק זמן, אז אני מכירה גם את ההתנהגות הזאת. הוא באמת לפעמים מסתגר בתוך עצמו, ואז הוא צריך אותי שאעזור לו "לרדת מהעץ" שהוא טיפס עליו, ולהציע לו ללכת לשטוף פנים ולחזור כמו חדש. ובד"כ זה עובד מצויין.

היום זה לא עובד. כנראה שהכישלון בבוחן היה קצת יותר ממה שהוא יכול לספוג. ונראה שהוא פשוט מעדיף לא לנסות כבר. אני יכולה להבין אותו. מי מאיתנו מוכן לנסות שוב ושוב ושוב משהו שהוא לא מבין בו, והוא לא בחר בו, ולראות את כל שאר קבוצת השווים מצליחים ומתקדמים, ועדיין להמשיך לנסות? תחשבו על זה רגע. צריך בשביל זה כוח על. ובעיקר- רצון מטורף. ולניאו אין את המשאבים האלה.

אז הוא יושב מכונס ושותק, ואני מנסה לדובב אותו.

בהתחלה אני אומרת לו:

"נו, תראה, אנחנו נעשה את התרגיל ביחד. ואתה תצליח! בוא!"
הוא שותק.
ואחרי עוד כמה ניסיונות כאלה לעודד אותו, אני כבר מאבדת סבלנות.

ואז- "טוב, מה, ניאו- אתה רוצה שאני אגיד למורה שאתה לא מוכן לעבוד? כי אתה לא משאיר לי ברירה, אלא לשלוח אותך חזרה לכיתה."

והוא… שותק.

ואני יודעת שממש לא בא לי לשלוח אותו חזרה… אבל אני קצת לא יודעת מה כן אפשר לעשות… ועכשיו גם אני מתוסכלת. אוףףףף
משהו מרגיש לי ממש לא נוח בלב.

פתאום מבקשים ממני להסתכל על כל זה מהזווית שלו. ואני רואה את הכאב, את התסכול, את הייאוש, את התבוסה, את הפחד להיכשל, את ההלקאה העצמית, את הערך העצמי המתרסק שוב ושוב עם כל חוויה כזאת…

וככל שאני רואה את זה יותר, ומרגישה את זה יותר… זה מרגיש פשוט בלתי נסבל.

ואז אני רואה איך- הוא שותק כי זה מנגנון ההישרדות שהוא מכיר כדי להינצל מכל הכאב הזה. ואם זה המנגנון שיש לו, כנראה זה הדבר הכי נכון לו כרגע.

ועם כל הכבוד למטרות שאני שמתי לי למפגש הזה (כמו- ללמוד כפל מאונך), אולי זה לא ממש הזמן המתאים. אולי הוא זקוק כרגע למשהו אחר.

ואז… אני נזכרת בשבט מאפריקה…

ופתאום- איכשהו אני נזכרת בסיפור שקראתי איפשהו… זה סיפור די מוכר שרץ ברשת, אולי ראיתם אותו גם…

זה סיפור על שבט באפריקה, שבו אדם שעשה מעשה רע- השבט לוקח אותו למרכז הכפר, ושם במשך יומיים שלמים, כל בני השבט מקיפים אותו ומספרים לו את כל הדברים הטובים שהוא עשה אי פעם. בני השבט הזה מאמינים, שכל אדם בבסיסו הוא טוב, אבל לעיתים אדם עושה טעות, וזאת בעצם קריאה לעזרה. ולכן הם מתאחדים, כדי לחבר אותו מחדש לטבע הטוב שלו.

אפילו לא יודעת אם הסיפור הזה נכון או המצאה מוחלטת, אבל זה ממש לא משנה. הוא עדיין חזק. ממש משום מקום מופיע לי הסיפור הזה בראש, וברור לי שזה מה שאני רוצה לעשות.

ואני מתחילה להגיד לניאו משפטים כמו:

(לא זוכרת את המשפטים המדויקים, כי כבר עברו מאז איזה שבועיים, וגם באותו רגע הרגשתי קצת שהייתי במצב תודעה שונה מהרגיל, סוג של מדיטציה כזאת- אז זה בערך)

"תראה, אני יודעת שכרגע זה נראה קשה. אבל אני יודעת שאתה ילד נבון מאוד. ושכבר הצלחת בהרבה תרגילים. ואני יודעת, וגם אתה יודע שאתה ילד מקסים. וטוב לב. ושאיכפת לך מכולם. ושאתה מצייר מקסים."

טוב, הבנתם את הרעיון, כן?

זה נמשך ככה איזה 3 דקות, שבמהלכן פשוט חזרתי שוב ושוב על כל הדברים שיכולתי להעלות בדעתי שהם מקומות חזקים אצל ניאו.

וזה הרגיש לי גם ממש בסדר לחזור על אותן תכונות שוב ושוב.

משהו בי אמר להמשיך, ושהוא צריך לשמוע את זה.

וזה התחיל מדברים שקשורים ללימודים (ותכל'ס, כמו שהבנתם, לא היו הרבה כאלה, כי לימודים זה פחות הצד החזק שלו), והמשיך לתכונות אופי שלא קשורות כביכול לשום דבר "לימודי".

ואני ככה חושבת לי- "טל, מה את עושה?? זה קצת מוזר." אבל פשוט משהו מושך אותי להמשיך בזה. בטח אתם מכירים את התחושה הזאת ש- "זה נכון וזהו". אינטואיציה כזאת… אז אני ממשיכה.

ותוך כדי שאני מדברת- ניאו לא זז. והפנים שלו ממשיכות להיות קפואות וחתומות.

אבל אני מרגישה שהוא מקשיב. שהלב שלו נפתח.
משהו אומר לי שזה עוזר.

ואז, אחרי שהרגשתי שזה הסתיים, שתקתי לרגע, וגם הוא…

ואז הבנתי שיש עוד שלב- השלב של שחרור התוצאה.

כי תראו, כל עוד שאנחנו מביאים אהבה, ומצפים שמשהו ישתנה בעקבות זה- זאת עדיין אהבה עם תנאים. וזה בסדר, אבל זה לא מספיק ברוב המקרים. מה שבאמת צריך זה אהבה ללא תנאי.

כלומר- לשחרר את התוצאה. גם אם ממש לא בא לנו לשחרר אותה.

כי ממש רציתי שהוא יצליח בבוחן. ממש!! וממש רציתי שיחזור לכיתה בידיעה שהוא התגבר על האתגר. ממש רציתי. נורא רציתי. אבל פה הבנתי, שעשיתי מה שאפשר, ועכשיו הזמן להתמסר למה שיש.

ואם זה לא יקרה בשיעור הזה, אז כנראה שהוא עדיין לא בשל. וכנראה גם זה לטובה.

וכשהבנתי שזה בסדר אם הוא לא יתמודד היום עם התרגילים, ושאני באמת יכולה לשחרר את זה, ולתת את הכי טוב שאני יכולה, אז התחלתי לעשות הואופונופונו.

עכשיו, למי שפעם ראשונה שומע את המילה (המצחיקה) הזאת- הואופונופונו, אני רק אומר בקיצור, שזאת שיטת ריפוי מד-הי- מה מהוואי, שמבוססת על עקרונות מאוד פשוטים ומאוד אפקטיביים.

לא ניכנס כרגע לאיך בדיוק זה עובד, אני מניחה פה קישור בסוף הפוסט למי שזה מעניין אותו לקרוא לעומק (שווה!).

אבל הרעיון זה שאנחנו פשוט יכולים לנקות את המרחב שלנו ברמה האנרגטית, בעזרת 4 אמירות פשוטות:

  1. אני אוהבת אותך.

  2. אני מצטערת.

  3. בבקשה תסלחי לי.

  4. תודה.

ובעצם אנחנו מבקשים סליחה מעצמנו ומהבריאה על המצב שנוצר, וזה לא חלילה כי "זה אשמתנו", אין פה אשמה, אלא פשוט החזרה של המצב לאיזון הטבעי, שבו הכל מתאפס.
זה אולי נשמע הזוי, אבל זה חזק ביותר ועובד נפלא.
(ומי שרוצה לקבל מושג איזה תוצאות מדהימות יש לזה- ממש כדאי לקרוא את הספר "אפס מגבלות").

אז אני ככה עם עצמי, פשוט חוזרת בראש (וקצת בלחש אולי גם) על המשפטים האלה, ושמה כוונה לשחרר כל מה שמפריע וחוסם את הזרימה הטבעית.

וזהו, כבר ויתרתי על השיעור, על התרגילים, על הכל. והבנתי שזה בסדר ככה.

וזהו. עוד רבע שעה השיעור מסתיים. כנראה שזה לא יקרה היום…

…פתאום… קורה משהו לא פחות ממופלא.

ניאו, שישב עד עכשיו בפנים אטומות לגמרי, בלי להוציא הגה מתחילת השיעור… פתאום מסתכל עליי… ואז על הדף עם התרגילים… ואז לוקח עיפרון…

כבר לא זוכרת מה הוא אמר באותו רגע, אבל תקשיבו- זה היה נראה כמו לראות נציב מלח הופך פתאום ליצור חי. מעבר כל כך חד!

והמצחיק זה שהוא נראה כאילו שזה הדבר הכי טבעי. אתם יודעים, כמו שילדים יודעים.

הוא לוקח את הדף, ומתחיל להעתיק את התרגיל הראשון.

והוא צריך תזכורת- אני מזכירה לו, והופ- הוא פותר את התרגיל. וזה תרגיל שהוא נכשל בו בבוחן! הוא לא ידע אותו לפני כן!

ובקיצור- תוך כמה דקות, הילד ממש "מתעורר לחיים", ולא סתם- אחרי שפתר כמה תרגילים כמעט לבד בעצמו, ונשארו עוד דקות ספורות לשיעור, אני אומרת לו- "אוקיי ניאו, אנחנו עוד רגע מסיימים, ואני רואה שאתה מסתדר יפה. אז מבחינתי אתה משוחרר".

והוא מתעקש, ממש מתעקש להישאר ולפתור עוד תרגיל ועוד תרגיל.

ובצלצול לסוף היום, נשאר לו עוד תרגיל אחד, ובעיניים צוחקות וחיוך מתלהב, הוא אומר לי- אפשר להישאר ולפתור גם את זה?

מה?? הילד שעד לפני כמה דקות הייתי צריכה לבדוק לו דופק כדי לוודא שהוא בחיים? שממש חששתי לדימוי שלו במקרה ששוב לא יצליח? שחשבתי שאצטרך לעודד אותו ולנסות לשדל אותו לעבוד??

כן. אותו ילד.

עכשיו, אפשר להגיד שאולי יש כל מיני סיבות שהשינוי הזה קרה.

אני מרגישה בלב שאלוהים הראה לי פה בדיוק מה גרם לזה לקרות.

וכשראיתי את זה מול העיניים, היה לי ברור מעבר לכל ספק- זה מסוג הניסים שרק דבר אחד יכול להניע אותם לקרות.

ולדבר הזה קוראים- אהבה.

פה אפשר לקרוא על הואופונופונו

עַד הוֹדָעָה חֲדָשָׁה

עַד הוֹדָעָה חֲדָשָׁה- תַּחגְגוּ אֶת הַכֹּל-
בְּשֶׁקֶט, בְּרַעַשׁ, בְּלַחַשׁ, בְּקוֹל,
בָּרְחוֹב, בַּשָּׂדֶה, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּצֵּל,
תַּחגְגוּ כָּל דָּבָר- אֲנִי פֹּה- מִסְתַּכֵּל.

רֹאֶה אֶת הַיְּצִירָה שֶׁלִּי, הַמֻּפְלָאָה,
מַרְהִיבָה וְרוֹקֶדֶת בְּהוֹד הַבְּרִיאָה,
וְאֶתְכֶם אֲרוּגִים לְתוֹכָהּ בְּרֹב חֵן,
זֶה תַּעֲנוּג לִרְאוֹת אֶתְכֶם וְאֶתְכֶן!

לוּ אַתֶּם בִּמְקוֹמִי- הֲיִיתֶם רוֹאִים אֶת זֶה גַּם-
זֶה יֹפִי צָרוּף, מְהַפְּנֵט וּמֻשְׁלָם.
וְאָז בֶּטַח הֲיִיתֶם יוֹצְאִים לַחֲגֹג,
בְּלִי לְבַזְבֵּז עוֹד דַּקָּה, בְּלִי לִדְאֹג.

לַחֲגֹג אֶת הַכֹּל- זֹאת הַמְלָצַת הַשָּׁעָה.
אִם הִיא תִּשְׁתַּנֶּה- תָּבוֹא הוֹדָעָה.

אַל תַּשְׁאִירִי דְּבָרִים לְיָד הַמִּקְרֶה,
תַּשְׁאִירִי אוֹתָם- לְיָד הַבּוֹרֵא.
לְהַשִּׂיג מַה שֶׁרָצִית- זֶה מִשְׂחָק מְעַיֵּף,
לְהִתְמַסֵּר לַשֶּׁפַע שֶׁיֵּשׁ זֶה הַכֵּיף.

לְהַצִּיב יְעָדִים, כֵּן, זֶה חָמוּד,
אֲבָל תְּנַסִּי פַּעַם לָלֶכֶת לְאִבּוּד.
לְהַסְכִּים לֹא לָדַעַת, לְהַסְכִּים לִפּוֹל,
לָתֵת לַחֶסֶד לָקַחַת הַכֹּל,

לִמְסֹר לְיָדָיו כָּל קְלָף שֶׁהֻחְזַק,
לִשְׁכֹּחַ לְרֶגַע אֶת "חֻקֵּי הַמִשְׂחָק",
וְלִרְאוֹת אֵיךְ חֲלוֹם מִתְמַמֵּשׁ וְנוֹצָר,
גַּם בִּלְעָדַיִךְ, אוֹ אוּלַי- בְּעִקָּר.

בשביל כבוד… צריך לעבוד??

הנה תובנה קטנה שהגיעה אליי בחסות בורא עולם
לפני כמה ימים,
וכמה שהיא "קטנה"- בשבילי היא היתה (ועדיין) מתנה גדולה,
וממש הרגשתי שבא לי לחלוק אותה איתכם.

וקוראים לזה- "כל הכבוד".

זה התחיל ככה…

לפני כמה ימים, קמתי במצברוח לא משהו, לא איזה דיכאון, אבל סתם כזה לא כיף בפנים.

כולנו מכירים את הימים האלה, שלא קרה שום דבר במיוחד "גרוע", אבל בלב זה קצת כזה… קווצ'י והתדר נמוך, ויש תחושה כזאת ש… נו, אולי אני לא אדם כזה מהמם וחיובי כמו שהיה נדמה לי…

וככה הגענו, אני והקווץ' בלב- לחדר כושר, לאימון ריצה.
(כן, אני מאלה שאשכרה משלמים כסף כדי להזיע ולהעלות דופק חח, אבל זה דיל משתלם, כי על הדרך מקבלים גם סשן פסיכולוגי וגם ניקוי ראש וגם כל מיני כימיקלים מגניבים שעפים בגוף).

אבל הפעם, לקראת סוף האימון, לא הרגשתי כזה כיף עדיין,
ועדיין היתה שם מעין נמיכות רוח וחוסר התלהבות כללי…

ואז, ברגע שסיימתי לרוץ וירדתי מהמכשיר, והתכוונתי לחזור לענייני, אני שומעת קול שאומר לי- "ועכשיו- תגידי לך כל הכבוד".

לרגע הסתכלתי ימינה ושמאלה, לבדוק מי אמר את זה, אבל ברור שלא היה שם איש. הבנתי שההדרכה פה הגיעה להעביר לי שיעור קטן באמצע היום.

אני- כל הכבוד?? על מה בדיוק?

בורא- הו יש כל כך הרבה. רק תבחרי. למשל, שהגעת עכשיו לאימון, למרות שלא היה לך ממש כוח וחשק.

אני- אוקיי. אבל זה לא משהו מיוחד או שונה. זה קורה כל הזמן.

בורא- אז מה?? עד עכשיו פשוט לא שמת לב לזה, ולא חיזקת אותך על זה. עכשיו הגיע הזמן לדעת ולבחור.

אני- אוקיי… ולמה זה טוב?

בורא- זה בשבילך לגלות. בואי נתחיל בזה שתסמכי עליי ותגידי לך "כל הכבוד". אפילו שאת לא מבינה. אפילו אם את לא ממש מאמינה שזה "מגיע לך". תתחילי בלהגיד לך את זה.

אני- אוקיי. אני זורמת איתך.

ואז פשוט לקחתי רגע, ואמרתי לי- "כל הכבוד" (שוב, בלב, כן? בכל זאת לא בא לי שאנשים מסביב יחשבו שאיבדתי את זה חח).

ותוך כמה שניות, כל הקווצ' שהיה בלב ובגוף ובנפש- פשוט התחיל להתפוגג.

********************

עכשיו… המיינד שלי התחיל לנתח את זה, ולחפש לזה "היגיון"…

אני- אבל בורא- זה לא קצת "עבודה בעיניים"? הרי לא קרה פה שום דבר מיוחד, שיש לי מה לפרגן לי עליו…

בורא- טוב, נשמה. מה שתגידי. אפשר לראות את זה גם ככה, אבל יש עוד דרך להסתכל. רוצה לראות?

אני- ברור.

בורא- תראי, את הרי כל הזמן מדברת לעצמך בראש, כן? כל הזמן יש מחשבות, רק שרוב הזמן הן נוסעות על אוטומט. והאוטומט בדרך כלל לוקח אותך למקום של- מה לא עשית נכון, מה עדיין לא הצלחת, איך פישלת, למה זה לא עבד וכאלה. נכון?

אני- המממ… כן.

בורא- אז עכשיו, אנחנו לוקחים את אותה אנרגיה בדיוק שמושקעת במחשבות האלה, או לפחות חלק ממנה, ומפנים אותה לפרגון עצמי. פשוט כי זה יותר נעים, וכמו שבטח שמת לב- זה גם מעלה לך את המפלס האנרגטי בגוף. שמת לב?

אני- כן, ממש. זה פשוט מרים אותי ברגע אחד. וגם מחזיר אותי פנימה ומחזק מאוד.

בורא- יפה, נשמה. אז עכשיו כשחווית את זה, אני לא צריך לשכנע אותך כבר, נכון?

אני- לא.

בורא- מעולה. ושימי לב לעוד דבר- עד עכשיו הדפוס היה- ש "כל הכבוד" זה משהו שמגיע לך רק כשמתקיימים 2 תנאים:

1. כשיש איזה הישג "יוצא דופן" וחסר תקדים ונשגב (ומתי זה קורה? בערך אף פעם. כי תמיד יש "מה לשפר").

2. כשזה בא מבחוץ. מאנשים אחרים. הם אלה שקבעו עד היום ש "מגיע לך כל הכבוד".

ועכשיו את לוקחת את הדפוס הזה, ועם כל הכבוד לו, מתייקת אותו לפח הקרוב.

("לתייק לפח"- ביטוי שהמציאה אמא שלי רחלי הגאונה. כל הזכויות שמורות וכל הכבוד)

יש?

אני- יש.

בורא- ובמקום שהדפוס הזה פינה לנו, אנחנו ממלאים ידיעה חדשה ורעננה. קבלי:

"כל הכבוד" זה משהו שמותר לי לגמרי להגיד לי בלי לחכות לאחרים, ובלי לחכות להישג גדול במיוחד. כי אין "קטן" ו "גדול" באמת בבריאה. הכל תלוי במשמעות שאנחנו נותנים לו. אז את לא מחכה.

בשביל כבוד צריך לעבוד?? זאת אמונה ישנה ולא כיפית במיוחד. את יכולה לבחור מעכשיו שבשביל כבוד, צריך פשוט… ובכן, כלום. לא צריך כלום. מותר לך לקחת רגע לעצמך מתי שבא לך, להסתכל על משהו שעשית (ובמובן הזה- גם לקחת נשימה זה משהו שעשית! כלום לא מובן מאליו), ולהגיד לך בכוונה מלאה-

"כל הכבוד, חמודה".

ואם זה נשמע לך משונה, או טיפשי, או תלוש מהמציאות, זה רק מפני שזה הרגל חדש. למה לשפוט אותך ולדכא אותך בראש זה יותר "מציאותי"?? שטויות. וכמובן- תגידי לך "כל הכבוד" על הרצון לצמוח ולהתפתח, ולאמץ הרגלים יותר מועילים. זה לא מובן מאליו.

אני- בחיי, אתה צודק. כל הכבוד.

בורא- איך מרגיש לך?

אני- נעים לגמרי.

בורא- תודה שבאת לשיעור הזה וכל הכבוד.

אני- תודה לך אוהבת אותך וכל הכבוד לך.

 ********************

אז זאת התובנה והמתנה שיש לי לתת לכם היום.
ואם בחרתם לקרוא- תגידו לכם "כל הכבוד". לא. לא אחר כך. עכשיו!! קדימה!!

ואם אתם לוקחים את זה ליישום בחיים- שוב- כל הכבוד. עכשיו!!

ומה אם לא? אם בחרתם, מסיבות שלכם, לא ליישם את זה?
אם לא- אז אתם יכולים למצוא משהו אחר
שאפשר לומר עליו כל הכבוד.
והופ, זה נכנס למערכת. בקלות.
(חח מעניין אם שמתם לב לטריק שהיה פה עכשיו. קריצה).

מלא אהבה.

כְּמוֹ עִם חָבֵר

אֲנִי רַק אֱלֹהִים. פָּשׁוּט אֱלֹהִים. זֶה רַק טִבְעִי שֶׁנְּדַבֵּר.
אַל תַּעֲשִׂי מִמֶּנִּי "אֱלֹהִים" – תְּדַבְּרִי אִתִּי כְּמוֹ עִם חָבֵר.
כְּשֶׁאַתְּ הוֹפֶכֶת אוֹתִי מֵאֱלֹהִים לְ"אֱלֹהִים",
אַתְּ מְפַסְפֶּסֶת אֶת הַנְּקֻדָּה.
אֲנִי לֹא צָרִיךְ מִמֵּךְ הַעְרָצָה, וְלֹא צָרִיךְ סְגִידָה.

אַתְּ יְכוֹלָה לְהֵעָזֵר בִּי, לְקַבֵּל מִמֶּנִּי הַכְוָנָה וּתְשׁוּבוֹת לָחַיִּים,
אַתְּ יְכוֹלָה פָּשׁוּט לְדַבֵּר אִתִּי- לְדַבֵּר עִם אֱלֹהִים.
אַתְּ יְכוֹלָה לִרְאוֹת בִּי שֻׁתַּף, מְלַוֶּה, שֶׁאוֹהֵב אוֹתָךְ כְּמוֹ חָבֵר,
אַל תַּעֲשִׂי מִמֶּנִּי "אֱלֹהִים", כִּי זֶה לֹא מַמָּשׁ עוֹזֵר…

אֵין לִי צֹרֶךְ גַּם בִּקְטֹרֶת, וְגַם לֹא בִּקְמֵעוֹת וּלְחָשִׁים,
אִם זֶה נֶחְמָד לָךְ, תִּשְׁתַּמְּשִׁי בָּהֶם- אוֹתִי זֶה לֹא מַרְשִׁים.
אַתְּ יְכוֹלָה לִשְׁאֹל אוֹתִי, לְהִתְיַעֵץ אִתִּי, גַּם לְהִתְוַכֵּחַ אִם אַתְּ רוֹצָה,
בִּשְׁבִיל זֶה אֲנִי פֹּה, אַל תַּעֲשִׂי מִמֶּנִּי אֵיזֶה דְּמוּת לְהַעְרָצָה.

כִּי אֲנִי לֹא דְּמוּת – אֲנִי אֵינְסוֹפִי וְכָל יָכוֹל וְנִפְלָא וּבִלְתִּי מֻגְבָּל,
וְדַוְקָא בִּגְלַל זֶה אֵין לִי צֹרֶךְ בְּיִרְאַת כָּבוֹד, וְלֹא בְּיִרְאָה בִּכְלָל.
בֹּאִי, תַּגִּידִי מַה אַתְּ רוֹצָה, וְאָז תִּלְחֲצִי עַל "שְׁלַח"-
כִּי אֲנִי פֹּה, תָּמִיד מַקְשִׁיב לְכָל בַּקָּשָׁה שֶׁלָּךְ.

אָז אַל תַּעֲשִׂי מִמֶּנִּי "אֱלֹהִים"- אֲנִי אֱלֹהִים. לֹא פָּחוֹת, לֹא יוֹתֵר.
בְּלִי מֵרְכָאוֹת וּבְלִי גִּנּוּנִים, כָּכָה פָּשׁוּט. כְּמוֹ עִם חָבֵר.

תּוֹדָה בּוֹרֵא!

חייבת לגלות… או- איפה זה "אי וודאות" ?

אז יום אחד… יש לי כמה שעות פנויות, וסיימתי את הסידורים, ואיכשהו מצאתי את עצמי בפארק, והתיישבתי על הדשא ורציתי לכתוב קצת…
אבל לפני שאני מספיקה להוציא את המחברת לכתוב, אני מרגישה צורך לשבת לכמה דקות של מדיטציה, למרות שבבוקר כבר ישבתי ולא עבר הרבה זמן. אבל הטבע כזה מרגיע וקורא להתבוננות פנימית, אז מי אני שאגיד לזה לא?

אז חשבתי- כן, בטח. אני אשב קצת למדיטציה, מה כבר יכול להיות?
בטח יהיה נעים ומרגיע ו… כיף כזה.
חחח שכחתי שמדיטציה זה לא בדיוק "תוכנית כבקשתך".
ואם יש כאב שצריך לעלות עכשיו, אז הוא לא ישאל אותי אם להגיע.
ו… הוא הגיע…

בקיצור, במדיטציה, כמו שאומרים- "שישו ושמחו ולהקתו"
(ככה אומרים? או שזה רק אני? חח לא משנה)-
מתקפה של כאב, חוסר שקט, חוסר סבלנות, טינה עצמית, אכזבה מעצמי, מהדרך שלי, עצב-
כל השדים המוכרים יוצאים מהבקבוקים ולוקחים אותי
לריקוד פסיכי של אומללות צרופה…

גלים של כאב וצער ופחד.
מלאאאא פחד. ועוד פחד. ועוד.
והמדיטציה מסתיימת, אני פוקחת עיניים, ופתאום אני מרגישה שיש הבנה פנימית שמתגבשת- פתאום זה מכה בי-

אני צריכה לגלות למה אני פה בעולם הזה !!

אני חייבת!! מוכרחה!!

אני לא יכולה להמשיך לחיות בחוסר וודאות הזה! זה הורג אותי מבפנים! איזה מין חיים אלה, שבן אדם רוצה לממש את מי שהוא, ואפילו לא מצליח להבין מה הוא רוצה!!
איזה כישלון של התנסות אנושית! איזה מפח נפש!

איזה אכזבה… אני אכזבה…
זהו. בורא עולם בטח כבר מיואש ממני.
צודק. נכשלתי בדבר היחיד שבאתי לעשות פה.
שזה לגלות איך לעזור לעולם. איך לשרת אותו הכי טוב.
ובמקום זה אני… משותקת… חסרת כיוון…
מנותקת מעצמי ומהעולם.

אז אני חייבת לקבל תשובות!! זה לא הגיוני שלא!!
איך זה שכולם כן יודעים?? מה הם מבינים שאני לא??
איזה מין חיים זה- להיכנס לעולם ולצאת כמו שבאתי,
בלי שתרמתי כלום, בלי שעשיתי כלום??
אפס מוחלט… כי-ש-לון.

**********************************

ואז… פתאום אני שומעת שאלה מבפנים-

ומה יקרה אם… לעולם לא תדעי? מה אם האי ידיעה הזה יימשך לנצח?
קחי רגע תנשמי ותראי אותך- ממשיכה ככה, בלי שום הבנה של מה באת לעשות פה בעולם…

ואני נושמת, עוצמת עיניים, ומסתכלת על זה רגע. ובשבריר שניה יש שינוי של התדר בפנים. משהו מתיישר. נרגע. הגלים קצת יותר נמוכים עכשיו.

ואז…

**********************************



הבורא- אהובה, תסכימי לזה להיות. כי זה מה שקורה עכ-שיו!
את לא יודעת!! את לא יודעת!!

אני- אבל זה נורא! זה פחד אלוהים. אני כל כך מבוהלת מהמחשבה שאני לא יודעת ואני צריכה לדעת. זה מטלטל אותי ונושך אותי בפנים כל רגע מהיום. אני סובלת…

בורא- כןןןן נכון!! את סובלת. אבל לא מזה שאת לא יודעת.
את סובלת, כי את מאמינה למחשבות דמיוניות שאומרות לך ש- "את צריכה לדעת". וכל עוד את מאמינה להן, ובאותו זמן- את לא יודעת (את מה שאת מדמיינת שאת "צריכה לדעת")- שם נוצר סבל עמוק.

אז עכשיו… פשוט תסכימי רגע. רק לרגע אחד… תסכימי להיות בדיוק איפה שאת.

אני- אבל… מה זה אומר? שאני מוותרת?? כי אני עדיין רוצה לדעת!

בורא- כן, אני יודע. הכל בסדר אהובה. אל תדאגי,
את לא צריכה "לוותר" על כלום. רק רגע תסמכי עליי, ותנוחי שניה מכל זה.
תני לך להיות בול במקום שאת נמצאת. כי את שם מותק.
את לגמרי לא יודעת.
רק.. מי אמר שאת צריכה לסבול מזה כל כך?

אני- כן… עכשיו אני רואה את זה מהצד. זה באמת עינוי. זה חופר לי בגוף ובראש בלי הפסקה. אני הולכת לישון עם זה, קמה עם זה, מצחצחת עם זה שיניים, וזה סתם מציק בעצם.
די. אני מרפה. אני מסכימה. אני לא יודעת מה באתי לעשות פה. זה המקום שבו אני נמצאת עכשיו. מפסיקה רגע להיאבק בזה. אני עכשיו מסכימה לנוח בזה לרגע.

….

ואז… משהו מתרכך בפנים. המאבק מפסיק.
יש מנוחה בתוך המקום הזה.

בורא- ואיך עכשיו?

אני- שקטטטטטט. ואני עדיין לא יודעת חחחחח והחיים נמשכים.
אין לי מושג ירוק מה אני רוצה לעשות פה. ואני עדיין רוצה לדעת… אבל זה לא כואב כל כך כמו קודם.

הרצון קיים, ואני קיימת ומכילה אותו בשקט. אני מבינה שהייתי בדרמה, במתח, בציפייה, בחוסר קבלה של החוסר וודאות.

בורא- מעכשיו את יכולה לקרוא לזה "אי וודאות".

אני- כן, אמרתי- חוסר וודאות.

בורא- שימי לב להבדל בין "חוסר וודאות" ל "אי וודאות".
זה נשמע דומה, אבל זה לא.

אני- תסביר?

בורא- כשאת אומרת "חוסר וודאות", זה מבטא חסר. משהו לא שלם. משהו "צריך" להיות אחרת ממה שיש.
לעומת זה- "אי וודאות"… תני לזה רגע לחלחל…

אני- אה… אני רואה את זה עכשיו.
אם יש פה אי, אני יכולה לשים פה ערסל בין שני עצים, ולנוח בו.
ככה בכיף. על אי וודאות יש מנוחה.

בורא- בדיוק. תנוחי חמודה.

אני- כן. אני על ערסל, באי וודאות. דווקא נחמד פה.

פתאום עולה לי המשפט של ג'ון לנון-
"החיים זה מה שקורה לכם, בזמן שאתם עסוקים
בלעשות תוכניות אחרות".

בורא- נכון!! החיים כבר פה. כשאת עסוקה במה ש"עדיין לא", במה ש"חסר", במה ש"אין", את במאבק הישרדות. את סובלת.

שימי לב לחיים שיש עכשיו. בזמן שאת מודאגת ועצובה ממה שאת מדמיינת ש"אמור להיות".

אני- כן. זה זה. די עם השטות הזאת. כן, אני לא יודעת מה אני אמורה לעשות פה. זה מה שקורה עכשיו.

בורא- ואני אומר לך- זה הייעוד שלך. כרגע. לחיות עם האי- וודאות הזה. לתת לו מקום. להרגיש את עצמך בתוך זה. לנוח פה.
את לא האי וודאות. אלא את המרחב האינסופי שבתוכו (גם) האי וודאות מתקיים. את מכילה אותו.

כל מאבק בזה הוא עקר, וחוסם את החיים שרוצים לעבור דרכך. אני מתווה לך את הנתיב שלך ממש ברגעים האלה. והוא עובר דרך אי וודאות. את מוכנה לסמוך עליי? להתמסר לזה?

אני- יש לי ברירה?

בורא- תמיד, אהובה. את תמיד יכולה להילחם ולסבול.
אני לא מונע ממך את זה לעולם.

אני- אוקיי. אני בוחרת להרפות מהמאבק. לסבול זה פחות כיף עכשיו.

בורא- תבורכי, אהובה. תנוחי לך בערסל. כל מה שאת צריכה לדעת מגיע אלייך בזמן הנכון.
עכשיו את כבר יודעת כל מה שדרוש לך לרגע הזה.
ותני לי לדאוג לשאר.

אני- בכיף. תודה!!

מַה יִקְרֶה…

מַה יִקְרֶה אִם תַּסְכִּימִי לְרֶגַע לָצֵאת-
מִמֵרוֹץ שֶׁבּוֹ אַתְּ רְדוּפָה וְנִרְדֶּפֶת,
אִם תִּקְחִי לָךְ רֶגַע, מָתוֹק וְשָׁקֵט-
לִנְשֹׁם, לְהַרְפּוֹת מִכֹּל הַטַרֶפֶת?

הָעוֹלָם, תַּאֲמִינִי אוֹ לֹא, יִתְנַהֵל
גַּם בִּלְעָדַיִךְ, בְּחֵן וְחָכְמָה.
הוּא הִסְתַּדֵּר נֶהֱדָר, תּוֹדָה לָאֵל,
גַּם לִפְנֵי שֶׁהִגַּעְתְּ. אָז תַּרְפִּי, נְשָׁמָה.

קְחִי לָךְ רֶגַע בְּשֶׁקֶט, רַק רֶגַע אֶחָד,
לִהְיוֹת בְּלִי לָדַעַת "לְאָן זֶה הוֹלֵךְ".
זֶה לֹא דּוֹרֵשׁ שׁוּם כִּישׁוּר מְיֻחָד.
אַתְּ פֹּה. כֹּל הַשְּׁאָר- לֹא עִנְיָּנֵךְ.