עֲנָוָה

אלוהים מענֵו

אותי

בגינת הענווה

מזכיר לי לעשֵב

עשבים של גאווה

 

עשבי גאווה צומחים מהר35a

מבקשים עוד מקום- יותר ויותר

בגינת הענווה אין ריסוס, אין רעל,

יש רק אלוהים- מסתכל מִמַּעַל

ומזכיר לי מדי פעם לכמה דקות

לטפח נבטי ענווה ולהשקות

 

 

כשאני מטפלת בהם, אני נזכרת

להיות מי שאני, ולא אחרת

לא להגזים לשום כיוון

לצאת מהקצוות, לשמור על איזון

 

לא לתת לעולם הוראות הפעלה

(מסתבר שהוא מסתדר בלעדי די נפלא)

להיות על מקומי הטבעי בשלווה

ולתת להם לצמוח- לנבטי הענווה

 

הם קטנים, עדינים ורכים למגע

הם זקוקים להשגחה ולדאגה

וכשיגדלו הם יתנו פרי מתוק וצל

אלוהים מענֵו אותי. תודה לאל.

***********************

אלוהים ברוב חסד, ומרוב אהבה

מזכיר לי לבחור בענווה.

לא צריך הרבה כדי להִתְעַנֵו

רק לשים לב

שגאווה- זה כואב.

תָּמִיד אִתָּךְ

גַּם כְּשֶׁאַתְּ עֲצוּבָה עַד שָׁרְשֵׁי עֲצָמוֹת,

גַּם כְּשֶׁהַצַעַר עוֹשֶׂה בָּךְ שַׁמּוֹת,

גַּם כְּשֶׁמַּרְגִּישָׁה שֶׁאַפְסָהּ לָךְ תִּקְוָה,

גַּם כְּשֶׁאַתְּ לֹּא מַצְלִיחָה לִמְצֹא שׁוּם תְּשׁוּבָה,

גַּם אָז, כְּמוֹ תָּמִיד, יֵשׁ לָךְ אוֹתָךְ.

וּבְכָל מִקְרֶה, אַתְּ תָּמִיד אִתָּךְ.

 heart, stone heart, stone

בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּגֶּשֶׁם, בְּכָל מַצָבְרוּחַ,

בְּחֶדֶר סָגוּר אוֹ בַּאֲוִיר הַפָּתוּחַ,

לְבַד אוֹ בְּיַחַד, בְּכָל מַצָּב-

יֵשׁ לָךְ אוֹתָךְ- אֲפִילּוּ מַמָּשׁ עַכְשָׁיו

 176c

וְהָחַיִּים יְכוֹלִים לִפְעָמִים לְטַלְטֵל,

לְעַרְעֵר  אֶת הָרֶגֶשׁ, לְהָצִיף, לְבַלְבֵּל,

וּבְתוֹךְ הַגַּלִּים הַגְּבוֹהִים, שָׁטָה עַל קְלִפַּת אֱגוֹז,

מִתְבָּרֵר לָךְ שֶׁאֵין בְּמַה לֶאֱחֹז.

וְאָז עוֹד יוֹתֵר אַתְּ רוֹצָה לִזְכֹּר

שֶׁהַמָּקוֹם הַיָּחִיד שֶׁאֵלָיו יֵשׁ לַחֲזֹר

זֶה אֶל עַצְמֵךְ… וְלִהְיוֹת קְרוֹבָה,

לָנוּחַ בְּחֵיק עַצְמֵךְ בְּשַׁלְוָה.

 148n

כִּי כָּל זְמַן שֶׁאַתְּ פֹּה, חַיָּה וְנוֹשֶׁמֶת,

יֵשׁ לָךְ אוֹתָךְ- זֹאת עֻבְדָּה קַיֶּמֶת,

אוֹמֶרֶת לָךְ שָׁלוֹם- לַגּוּף וְלַנְּשָׁמָה-

יֵשׁ לָךְ אוֹתָךְ- לֹא מְשַׁנֶּה מַה.

תּוֹדָה בּוֹרֵא!

53

מַשֶׁהוּ.

יֵשׁ בִּי מַשֶׁהוּ שֶׁיּוֹדֵעַ לִהְיוֹת פָּשׁוּט,

שֶׁיּוֹדֵעַ לִצְפּוֹת בַּדְּבָרִים בְּלִי שִׁפּוּט,

יֵשׁ בִּי מַשֶׁהוּ שֶׁקַּיָּם בְּלִי צִפִּיָּה, 

שֶׁיּוֹדֵעַ שַׁלְוָה, מְנוּחָה, הַרְפָּיָה,

15
מַשֶׁהוּ חַי וְזוֹרֵחַ, נְטוּל הַגְדָּרָה,

מְחֻבָּר לַמָּקוֹר שֶׁמִּמֶּנוּ נִבְרָא,

יֵשׁ בִּי מַשֶׁהוּ שֶׁיּוֹדֵעַ, שֶׁהוּא לֹא יוֹדֵעַ כְּלוּם,

שֶׁנִּפְתַּח בְּסַקְרָנוּת אֶל לֵב הַקִּיּוּם…

19

וְעַכְשָׁיו מִסְתַּכֶּלֶת, בְּמַבָּט שֵׁנִי,

הַ "מַשֶׁהוּ" הַזֶּה –

הוּא בְּעֶצֶם…

אֲנִי.

108

מי הרוויח ה-מון כסף מִשנֵי מַלְבֵּנִים? ואיך זה קשור להשראה?

רואים את התמונה שהחברים האלה מחזיקים?
התמונה הזאת נמכרה לפני כמה שנים
בסכום "פעוט" של 46.5 מיליון דולר.
וכן. אתם רואים נכון.
יש פה 2 מלבנים. וזהו.

עכשיו, כשאנשים מסתכלים על התמונה הזאת, רוב האנשים כנראה אומרים לעצמם: "מה?! זה אמנות? כל אחד יכול לצייר את זה! אפילו אני!"

"ואנשים ממש שילמו לו על זה סכום מגוחך כזה?!"

אז יש את "רוב האנשים", ויש את מארק רותקו. מי זה רותקו? זה האמן שצייר את הציור הזה.

מתישהו בשנות ה- 50 של המאה הקודמת, כשמארק חשב על הרעיון לציור הזה ("מארק"- כאילו הוא חבר שלי חח נגיד),
הוא סיפר על זה לחבר טוב שלו.
החבר אמר לו- "תגיד, השתגעת, אחי? מה נראה לך? שאתה יכול לזרוק כמה צבעים על בד ואנשים יקנו את זה?"

ומארק אמר לו- "וואלה, אולי אתה צודק".

ואז הוא הלך לקנות צבעים ומכחול.

ובבית אשתו אמרה לו- "מאמי, זה נחמד שאתה נהנה לצייר. זה תחביב מקסים. אבל אתה לא באמת מצפה שזה יכניס לנו כסף, כן?"

ומארק אמר לה- "המממ… אולי את צודקת".

והוא הוסיף למלבן הצהוב עוד כמה משיכות מכחול.

ולעצמו הוא חשב- "יהיה נחמד למכור את הציור הזה בכמה מיליונים…"

והוא הלך לדבר עם כמה אנשים שהוא מכיר כדי להכניס את הציור שלו לתערוכה.

ובפתיחת התערוכה הגיעו כמה עיתונאים וצילמו את התמונה לעיתון.

וכל האנשים שקראו את הכתבה למחרת אמרו לאישתם-
"תראי, רוחמה- לזה הם קוראים אמנות היום… בושה… אפילו אני הייתי יכול לצייר ציור כזה!"

וכמה מהם אולי אפילו טרחו וכתבו את הדעה שלהם במדורי התגובות.

ומארק קרא את התגובות, וחשב לעצמו- "מעניין… אולי הם צודקים… אני בכל זאת מרוצה מהציור שלי. ויהיה נחמד למכור אותו בכמה מיליונים. "

ואז הטלפון צלצל, ועל הקו היה סוחר אמנות מאוד ידוע. הוא הציע למארק כמה אלפי דולרים בשביל הציור.

הייתם חושבים, שמארק יעשה מה שכל אדם הגיוני וסביר היה עושה במקרה כזה- לוקח את ההצעה. נכון? ברור.

אבל מארק שלנו- הוא לא האדם ההגיוני הממוצע. הוא… אמן.
ויש לו חלום. והוא לא מוותר על החלום שלו.

אז הוא סרב להצעה. 

והסוחר אמר לו- "בחייך, אתה לא תקבל הצעה יותר טובה מזאת!"

ומארק ענה- "כן… אולי אתה צודק. תודה בכל אופן, אבל אני אוותר."

ואחרי כמה חודשים, אספן אמנות מיליונר קנה את התמונה בכמה מיליוני דולרים.

ושוב התפרסמה כתבה.

ושוב, המון אנשים אמרו- "מה זה השטויות האלה? לזה קוראים אמנות? גם אני הייתי יכול לצייר את זה!"

ומארק רותקו ישב בבית וחייך לעצמו.

ואז הוא הלך לסטודיו שלו, ומתח את הבד לציור חדש.

*********************

אחרית דבר- טוב, האמת אין לי מושג מה רותקו חשב, או מה אשתו אמרה. זה הכל סיפור דמיוני… כמעט דמיוני כמו הסכום ששילמו על היצירה הזאת.

אבל מה שאמיתי לגמרי- זה שיש פה דוגמה נפלאה לזה, שאם אתה מספיק נועז כדי ללכת עם האמת שלך עד הסוף, ומספיק חוצפן כדי לצבוע שני מלבנים על בד, ולהציג את זה בתערוכות, ומספיק נחוש כדי לשים בצד את הדעות של האחרים ולעוף על הרעיון שלך- יש סיכוי טוב שהעולם יתגמל אותך על זה.

אז בפעם הבאה שמישהו אומר לכם שהרעיון שלכם "לא הולך לעבוד", וש"כדאי שתרדו מזה", אתם יכולים לחייך ולהגיד לו- "כן, יכול להיות שאתה צודק". ורק להיזכר בתמונה הזאת- מלבן כחול. מלבן צהוב. 46.5 מיליון דולר.

העולם לא יתגמל אתכם על זה שתהיו חלק מהעדר.

באופן אישי, וללא הסבר הגיוני, אני אוהבת את הציורים של מארק רותקו (יש לו עוד הרבה מהסוג הזה), ולגמרי הייתי תולה אחד כזה בבית.

אבל גם אם ברמה האמנותית זה לא מדבר אליכם, חייבים להודות שיש פה משהו מעורר השראה.

כן אולי זה גם מעצבן- מה הוא חשב לעצמו??

אבל בעיניי לפחות, לגמרי מגיע לו.

למה? כי הוא העז. כי הוא האמין. כי הוא לא נתן לאנשים לכבות לו את התשוקה. כי הוא הלך עם האמת שלו עד הסוף. ומבחינתי זה הופך אותו לפ***נג גאון.

באופן אישי, אני גם מודה על זה שיש בעולם אנשים כמו מארק רותקו.

חולמים. מאמינים. מגשימים. ייחודיים.

ואני גם שמחה שהם עשירים. מגיע להם.