מִי שֶׁאֲנִי.

אֲנִי מִי שֶׁאֲנִי,

לֹא מִישֶׁהִי אַחֶרֶת.

שׁוּם דָּבָר אַחֵר- פָּשׁוּט לֹא יַעֲבֹד.

נִסִּיתִי. בָּדַקְתִּי. מַמָּשׁ מִצְטַעֶרֶת,

יְכוֹלָה לִהְיוֹת רַק מִי שֶׁאֲנִי- מְאוֹד.

הַבּוֹרֵא מְאוֹתֵת לִי לִהְיוֹת מִי שֶׁאֲנִי,

שׁוֹלֵחַ דְּגָלִים, סִימָנִים עַל הַחוֹל:

"תִּהְיִי רַק מִי שֶׁאַתְּ- זֶה הֲכִי הֶגְיוֹנִי.

כָּל הַזְּמַן מִי שֶׁאַתְּ. מִי שֶׁאַתְּ. זֶה הַכֹּל.

 

וְאִם אַתְּ לֹא יוֹדַעַת מִי אַתְּ- תְּגַלִּי.

וְאִם אַתְּ לֹא בְּטוּחָה- תִּשְׁאֲלִי.

וְאַל תַּחְשְׁשִׁי- כִּי אֵין לְךָ מִמַּה-

אַתְּ אִתִּי. וְאַתְּ מִי שֶׁאַתְּ, נְשָׁמָה."

 

תּוֹדָה בּוֹרֵא!

15

חושבת שאין לך משמעות בעולם? תחשבי שוב!

משמעות החיים- לא מה שחשבתם

(והאמת- גם לא מה שאני חשבתי :))

אז זה כבר לילה ומאוחר וממש קרררר לי.

נכנסת למקלחת, ולמרבה השמחה- יש מים ממש חמים.

כל כך מה שהייתי צריכה, איזה כיף.

ואז מחשבה- כל כך מודה לגאון הזה שהמציא את הדוד החשמלי! איזה מלך.

כל כך מעריכה את האפשרות הזאת, בשיא הקלות לקבל מים חמים ביום כזה קר…

ואז… רגע… זה לא רק הוא…

כי יש גם את האדם שלקח את ההמצאה הזאת, והפך אותה לחומר גשמי ובנה מפעל וייצר את הדוד הזה,

ויש את זה ששיווק אותו ואת זה שהתקין אותו.

וואו, חשבתם על זה פעם? כמה אנשים מעורבים ותורמים כדי לאפשר לכם פעולה כזאת קטנה ויומיומית? סך הכל מקלחת, נכון? כל כך ברור מאליו… אז זהו שלא.

כל כך תודה לכל האנשים האלה.

בזכותם אני יכולה עכשיו להתחמם במים, בזכותם אני לא צריכה לשים עכשיו איזה סיר גדול עם מים על מדורה, להדליק אש ולחכות שהיא תחמם את הסיר…

בזכותם אני יכולה להשקיע את האנרגיה שלי בלעשות יותר דברים שאני אוהבת.

אז בעצם, יש די הרבה אנשים שהשתתפו בפרוייקט הזה של- להפוך את החיים שלי ליותר פשוטים. והם אפילו לא יודעים את זה בטח!

אז התיישבתי לכתוב לכל אחד מהם מכתב תודה אישי.

342 מעטפות. בקטנה…

סתם, נו. לא באמת עשיתי את זה. אבל כן אמרתי להם תודה בלב.

ואחרי שאמרתי להם תודה, הבורא הגיע לשיחה…

(כן, במקלחת. הוא עושה את זה די הרבה. וזה לא קריפי כמו שזה נשמע!! זה כיף. שווה לנסות…)

והשיחה היתה כזאת חמודה וזורמת (קלטתם? משחק מילים קטן… חח לא משנה)

שהחלטתי לתעד אותה. והנה היא פה…

**************************

בורא:

כן אני יודע מה עובר לך בראש עכשיו-

את חושבת על האנשים האלה שייצרו את הדוּד, ואיך הם ב-א-מ-ת עזרו במשהו לעולם,

ואת היית רוצה גם לעזור במשהו, אבל אין לך מושג במה…

וזה מציק לך… את לא יודעת אם לחיים שלך יש משמעות.

אז הנה מה שיש לי להגיד לך:

חושבת שאין לך משמעות בעולם? תחשבי שוב!

רוצה דוגמה פשוטה? אוקיי. תני לי דוגמה לאדם שבעינייך "משמעותי" בעולם…

אני:

אוקיי… המממ… נגיד… איינשטיין? ליאונרדו דה וינצ'י? מוצרט?

בורא:

יאללה. נלך על מוצרט. הנה זה בא…

מוצרט- הוא היה משמעותי, נכון? מאוד אפילו. הוא כתב יצירות על- זמניות, אלוהיות, שהגיעו למיליוני אנשים בעולם, וגרמו לתהודה עצומה, נכון? וגם עכשיו, כשהוא כבר לא פה בגוף, הוא ממשיך להיות משמעותי, נכון? יופי.

 

אז בואי נסתכל על זה מזווית קצת שונה… מוצרט מרגיש שיש לו משהו חשוב לומר, והדרך שלו לבטא את זה היא במוזיקה. אבל רגע. לפני שהוא בכלל מתיישב לכתוב תו אחד- הוא צריך לישון, נכון?- מישהו בנה לו מיטה. הוא צריך לגור איפשהו, כי קצת קשה לכתוב מוזיקה שמיימית כשאין לך קורת גג- מישהו בנה את הבית שהוא גר בו.

 

הוא צריך לאכול, כדי להזין את הגוף הזה, שאחר כך יישב ליד הפסנתר- מישהו גידל את החיטה, מישהו טחן אותה לקמח, מישהו אפה את הלחם, מישהו מכר אותו…

 

בלי כל האנשים האלה, שתרמו, בלי ידיעתם כנראה, לקיום הפיזי של האדם הזה- הוא לא היה הרי יכול להתקיים ולהוציא אל הפועל את הגאונות שעברה דרכו.

 

עכשיו ניקח את זה עוד צעד קדימה, אוקיי? תחשבי שניה על אחד מהם. אחד מאותם אנשים. נניח… על האיכר הזה, שמגדל את החיטה… ללחם… של מוצרט…

 

תחשבי עליו, יושב בערב עם אישתו בבית, ומתחיל להיכנס לבאסה קיומית כזאת.

הוא אומר לה- "שולה, איזה אפס אני. אני לא תורם כלום לעולם. אין לי שום משמעות. מה אני כבר עושה כל היום?? חורש את השדה? קוצר חיטה? זה כל כך סתמי! אני באמת חסר ערך…"

 

עכשיו, סביר שלא קראו לה שולה, סביר שהאיכר הזה לא באמת היה בעניין של למצוא משמעות, אולי לא היה לו זמן להתעסק בזה- הרי צריך לקום מוקדם לעבוד בשדה…

אבל… את יודעת הרי על מי אנחנו באמת מדברים, כן? את מבינה את הנקודה, נכון?

 

אני:

כן. נראה לי שקלטתי על מי אנחנו מדברים 🙂

 

בורא:

אז אני מזמין אותך לצאת מהסרט ש"משמעות" זה משהו שאנחנו תמיד יודעים איך הוא נראה, ואיך הוא בא לידי ביטוי, ובבקשה בבקשה, תעשי לי טובה אישית ותשחררי את הסיפורים שאת כל כך אוהבת לספר לעצמך, שרק מוצארט או פיקאסו או טוני רובינס- רק להם יש משמעות, כי "רואים את זה".

ברגע שזה הסיפור שלך- את מבטלת את היצירה שלי. והיצירה שלי היא…

אתם. כולכם. כל האריג המפואר הזה שאני טווה פה מרגע לרגע,

שבו כול- כם משובצים בצורה מושלמת.

וכל פעם שאת חושבת שאין לך משמעות- תזכרי שכולכם נחוצים, כולכם משמעותיים.

לכולכם יש תפקיד ומקום ושליחות. כולכם מלאכים אחד של השני.

 

ואם את עדיין לא בטוחה שיש לקיום שלך משמעות, הנה ההוכחה הכי מוחצת-

אַתְּ עֲדַיִן פֹּה !!

איי רסט מיי קייס.

תודה בורא!!

54

 

מפסיקה לפתוח חזית מול עצמי,

עשיתי את זה יותר מדי זמן

ועכשיו שמה לב, וזה לא נעים לי

וגם לא בריא לי- פשוט לא לעניין.

ליד הלב- אני מסתכלת.

יש שם מישהו, שאני לא מכירה.

מי זה פה? אני שואלת…

בחושך נגלית אליי דמות- נערה.

 

נערת אגרופים בתוכי מתכוננת,

עומדת כפופה, ממתינה ודרוכה,

נערת אגרופים- זריזה, מיומנת,

מוכנה לקרב, שרירית וקשוחה.

 

נערת אגרופים קטנה וזועמת,

לא מוותרת, אין לה מנוח.

כל מה שאני מבקשת, חולמת-

היא נאבקת בי בכל הכוח

 

מתקרבת אליה, די חוששת,

מה היא רוצה? מנסה לברר.

מקרוב זה ברור- היא פשוט מותשת,

אבל היא לא מכירה שום דבר אחר.

 151

 

 

 

 

 

 

 

נערת אגרופים מסורה ואילמת,

אני עכשיו ממש לידה,

היא מתכווצת, כמעט לא נושמת.

נראית מבוהלת, כזאת חמודה.

 

עומדת מולה, היא בוחנת אותי,

בכוחות אחרונים- מתכוננת לתקוף,

אני אומרת: "שלום. את מפוטרת, אחותי".

היא מחייכת: "תודה! סוף סוף!"

 

מתיישבת לידי, לאט לאט,

איזה קפיץ משתחרר במרחב הפנימי.

מסירה כפפה, ואז עוד אחת.

אפשר להפסיק להיאבק מול עצמי.

 

 

החיים לא צריכים…

מחשבה שבאה, ולפעמים הולכת-

עולה רצון להרגיש "נחוצה" או "שייכת".

חקירה כנה העלתה אמת מטרידה-

העולם לא זקוק לי אישית. נקודה.

קשה לעיכול ברגע הראשון, אולי גם בשני,

אבל אז… מתגלה החסד המופלא, הגאוני-

החיים לא צריכים ממני הוראות הגעה-

הם עושים בלעדיי עבודה מופלאה.

 

 150

 הגעתי לפה לביקור, אבל אז…

התחלתי לחשוב שבלעדיי- כלום לא זז

וגיליתי שזאת שטות מוחלטת, כמובן,

החיים לא צריכים ממני שום דבר ועניין!

אז אולי זה הרגע בשבילי להגיד-

מותר לי לחיות פה, בלי שום תפקיד…

אפשר לעשות משהו, אבל זאת לא חובה,

אז… רגע… מה…  אני לא חשובה????

הממ…

השאלה פתוחה. לא צריך לענות.

ובינתיים אפשר, למשל… להנות!

 149

בואו נודה על האמת…

נכון שבדרך כלל כשאנשים משתמשים בביטוי "בואו נודה על האמת",

זה נעשה במטרה להגיד משהו לא כל כך נעים?

כלומר, החלק השני של המשפט הוא משהו קצת מבאס.

הנה למשל:

"בואו נודה על האמת, החיים זה לא גן של שושנים…"

או- "בואו נודה על האמת, יחזקאל הוא לא בדיוק גאון הדור…"

או- "בואו נודה על האמת, המנהיגים בדרך כלל לא מקיימים את ההבטחות שלהם…"

הטון הכללי של האמירות האלה הוא קצת מדוכדך ומאוכזב.

כאילו שכשמגיעים לשלב שבו "מודים על האמת",

זה אומר שמתפכחים מאיזו אשליה מתוקה, ומגלים שהאמת היא… די מרה.

 ***************************

ופתאום אני חושבת… שהביטוי הזה-

"להודות על האמת"

הוא בעצם מקסים, וקצת נעשה לו עוול.

כי מגייסים אותו למטרה צינית, במקום לממש את הפוטנציאל הנפלא שיש בו.

ויש בו…

ובא לי להגיד…

"בואו נודה על האמת." נקודה.

בלי שום המשך אחר כך. פשוט ככה.

 

בואו נודה על האמת…

כי אם היא כבר פה, ואם היא מה שיש,

אז כדאי שנפסיק להתכחש אליה, להעלים אותה, לצמצם אותה,

לסלף אותה, להתנגד לה, להילחם בה, לברוח ממנה…

האמת היא מה שיש. אז בואו נודה עליה. פשוט נגיד תודה.

זה מעניין הקטע הזה בעברית, שאפשר לפרש את המילה "להודות" בשתי צורות:

להודות-  לבטא את מה שאמיתי, להתוודות.

(to admit)

להודות- לומר תודה.

(to thank)

ואולי העברית עושה איתנו חסד במקרה הזה?

אולי היא רומזת לנו, שאפשר לחבר בין שתי המשמעויות,

וככה למצוא שלווה וריפוי?

ביירון קייטי האלופה אומרת:

"כשאני מתווכחת עם מה שיש אני מפסידה, אבל רק 100% מהזמן."

זה נכון. כי מה שיש כבר פה. זאת האמת.

ואפשר כמובן להתווכח עם האמת עד קץ כל הימים,

רק השאלה היא-

האם זה מה שאני רוצה לעשות עם הימים שלי??

למלא אותם בוויכוחים? במלחמות?

ואם אני מספרת לעצמי ש"צריך להיות אחרת",

ש"זה לא צודק",

"זה לא טוב", "זה מעצבן" ושאר סיפורים,

אז מה אני מרוויחה מזה?

אולי רק את ההרגשה (האשלייתית) שהנה, עשיתי את שלי.

כי העולם לא בסדר, ואני הראיתי לו מה זה!

אני אמרתי לו מה אני חושבת עליו.

אחת- אפס לי.

ושיתבייש לו על המציאות הזאת שהוא יצר!!

כן, הוא יצר, אלא מי?? אני?

הגזמתם, נו, באמת…

***************************

אז… אם אני כל כך צודקת,

איך זה שאני כל כך עצובה? מותשת?

מרגישה כל כך לא טוב?

או כמו שרמי קליינשטיין אומר באחד השירים המקסימים שלו:

                     "כשהבית ריק, הבית ריק,

                       לא משנה לי אם אני צודק…"

                   (מאיר גולדברג)

***************************

אז אם אני בוחרת להפסיק להתווכח עם האמת,

מה אפשר לעשות במקום זה?

הממממ

אולי אפשר… להתבונן באמת.

להיות נוכחת בתוכה, איתה.

לנשום. לחייך, אם זה בא מבפנים…

ואז… משהו נפתח ומשתחרר.

יש מרחב. יש אוויר. הדרמה מאבדת קצת מהכוח שלה.

 

אפשר להיות בתוך המציאות, בלי לשים עליה תוויות, בלי לקטלג,

בלי לשפוט אותה או את עצמי בתוכה, בלי לקבוע מה דעתי על כל דבר.

פשוט… להיות.

ואז להרגיש את ההודיה על זה.

אתם מוזמנים לתרגל את זה ממש עכשיו 🙂

 ***************************

רגע…

אז אם אני מפסיקה להתווכח עם האמת-

זה אומר שאני פשוט מסכימה לכלללל מה שקורה בחיים שלי להמשיך כמו שהוא?

אוקיי אז בואו נעשה סדר שנייה-

הכוונה פה היא ממש לא "להיסחף עם הזרם" ולהיות פאסיבית.

ממש לא. אין לבלבל בין השניים.

הכוונה ב"להודות על האמת" זה קודם כל-

לראות אותה כמו שהיא,

ולהבין שאם נוצרה המציאות הזאת,

כנראה שהיא היתה נחוצה לי.

ועכשיו כשאני מסתכלת עליה בלי שיפוט, אני יכולה לפעול ממקום נקי,

ולשנות את מה שכבר לא משרת אותי.

ואז יש כבר פחות צורך בהתנגדות ובדחייה

כדי להגיע לשינוי.

השינוי נוצר באופן טבעי, מתוך זרימה חופשית,

מתוך אהבה.

 

אז אני מודה על האמת…

ואם אני מוצאת שקשה לי להודות,

אולי זה רק סימן בשבילי

שיש משהו שהגיע הזמן לנקות ולשחרר אותו.

וגם על זה אפשר לומר תודה…

***************************

אז אתם מוזמנים-

להתחיל להודות על האמת.

לא לחכות ש"זה ישתנה",

אלא להתחיל עכשיו להודות עליה.

כי האמת כבר פה,

והיא כנראה תמיד לטובתנו הגבוהה ביותר.

מה, לא תפרגנו?  🙂

 

49

 

 

 

 

 

 

 

 

חיזוקים מבפנים.

פעם הרגשת בפנים כל כך מרוסקת,

כל כך חלשה ומפורקת,

שכל מה שקיווית לו היה להצליח לשרוד,

לא רצית יותר (לא ידעת שיש עוד).

 

 

מבפנים היית כל כך עצובה,

שחשבת שמבחוץ תתקבל התשובה-

לא ידעת שבפנים יש את כל מה שנחוץ.

אז התפרנסת מליקוט של חיזוקים מבחוץ,

 

ואספת כל בדל, כל רסיס ופירור,

חיכית שמישהו שָׁם ייתן לך אישור-

שאת בסדר, שאת שווה, שיש לך מקום,

שמותר לך להיות פה, שמותר לך לנשום.

 

וכשהגיע האישור, לשנייה היית רגועה,

אבל מיד, כמו נרקומנית, חיפשת את המנה הבאה.

מדי פעם היה איזה הבזק של משהו מאיר בלב,

אבל בדרך כלל הרגשת בפנים רק קושי וכאב.

 

וככה חָיִיתְ… כמו אסירה שכבולה לכאב בשרשרת.

ומרוב שהיית מכורה, לא ראית שום אפשרות אחרת,

חשבת שאם תשיגי מספיק אישור מהסביבה,

אז הכל כבר איכשהו יהיה בסדר, ולא תהיי עצובה.

 

 

אבל זה אף פעם לא הספיק, תמיד היה חסר,

והפצע בפנים לא נרפא, לא עובר…

והיום את יודעת שזאת הבְּרָכָה הגדולה,

כי אם היה ריפוי מבחוץ- היית נשארת כבולה,

ואז לא היית אף פעם מתחילה להתעורר

ולשמוע את מה שצועק מבפנים- צועק ולא מוותר,

 

78

 

 

 

 

 

 

 

 

ולא היית מבינה שכל חיזוק חיצוני

הוא כמו פלסטר שנותן לך רק מענה זמני.

ולא היית נזכרת למצוא את השביל ולחזור-

אל הבית שלך, אל הלב שלך, אל המרכז, אל המקור.

 

תודה בורא !

תְּפִלָּה לְשָׁנָה חֲדָשָׁה.

לִכְבוֹד הַתְחָלָה שֶׁל שָׁנָה חֲדָשָׁה-

אִחוּל אוֹ תְּפִלָּה אוֹ פָּשׁוּט- בַּקָּשָׁה:

תַּרְאֶה לִי אֵיךְ לְהִתְמַסֵּר וְלִסְמֹךְ,

לִצְעֹד בְּשַׁלְוָה, בְּעָצְמָה וּבְרוֹךְ,

עַל הַשְּׁבִיל שֶׁנּוֹעָד לִי- פָּרוּשׂ וּמוּכָן,

עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁמְּחַכָּה לִי בְּשֶׁקֶט מִזְּמַן

 

141a

 

 

 

 

 

 

 

 

לְהֵעָנוֹת לַקְּרִיאָה הַפְּנִימִית הָעִקֶּשֶׁת,

שֶׁלֹּא מַנִּיחָה לִי, וְלֹא מִתְיָאֶשֶׁת,

הִתְעַלַּמְתִּי מִמֶּנָּה כָּל הַשָּׁנִים

וְעַכְשָׁיו הִיא שׂוֹרֶטֶת אוֹתִי מִבִּפְנִים.

 

לֹא רוֹצָה לְהַמְשִׁיךְ יוֹתֵר לְהִתְנַגֵּד,

לְהִתְוַכֵּחַ, לִבְרֹחַ אוֹ לְפַחֵד.

מְבִינָה שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמָן לְהִתְיַצֵּב,

לַקְּרִיאָה הַפְּנִימִית, לַצָּו שֶׁל הַלֵּב.

 

וְלָדַעַת שֶׁאַתָּה בַּדֶּרֶךְ אִתִּי-

מַדְרִיךְ, מְלַוֶּה, שֻׁתָּף אֲמִתִּי.

הַמַּפָּה, הַתָּכְנִית הַגְּדוֹלָה- אֶצְלְךָ,

רַק צַעַד כָּל פַּעַם- יוֹתֵר מִזֶּה לֹא צְרִיכָה.

 

אֵין מָקוֹם בַּתַּרְמִיל לְבִלְבּוּל, לְסָפֵק,

לֹא אוֹרֶזֶת גַּם פַּחַד הִשָּׂרְדוּת מְשַׁתֵּק.

תַּרְאֶה לִי אֵיךְ בְּקַלּוּת וּבְכֵּיף

לָצֵאת לַדֶּרֶךְ- בְּלִי מִטְעָן עֹדֶף.

 

רְחוּצָה, מְבֻשֶּׂמֶת, בְּשִׂמְלָה לְבָנָה,

קְצָת חוֹשֶׁשֶׁת, מִתְרַגֶּשֶׁת וּבְעִקָּר- מוּכָנָה

לְהִתְמַסֵּר בִּשְׁלֵמוּת, וּמִתּוֹךְ הַסְכָּמָה

לַנָּתִיב שֶׁנּוֹעָד לִי, לִבְחִירַת הַנְּשָׁמָה.

 

מַנִּיחָה אֶת זֶה פֹּה, לְטִפּוּלְךָ הָאוֹהֵב.

שָׁנָה מְתוּקָה. וְתוֹדָה מֵהַלֵּב.

משהו מונח…

משהו מונח ברחם האדמה

כשהיא נושמת גם הוא- לוקח נשימה.

קטן וירוק, עדין, שברירי,

חָפוּן בה היטב, במנח עוברי.

 35a

אבל הוא יודע וגם את,

שהוא מכין את עצמו, ועוד מעט-

הוא יתיישר ויגדל ויתחיל לבצבץ

מתוך האדמה, בכוח מתפרץ.

ואין לו ספקות, ואין בו חשש,

גם אם הוא נראה קטן וחלש,

הוא לא צריך אמונה, וגם לא ידיעה,

הוא מוסֵר את עצמו בידי הבריאה.

תסתכלי עליו עכשיו ותראי

איך משהו צומח באופן טבעי.

כשזה לגמרי ברור ונכון,

אין צורך לחשוב, או להפעיל רצון.

ולא לתכנן או להתלבט,

ולא לעזור לגרעין של אמת.

מים ואור, אדמה, סבלנות

הבריאה מדברת. יצירת אמנות.

את יכולה פשוט להיות עֵדה

לנס שקורה פה. ולהגיד- תודה.

וידוי אישי.

הנה וידוי אישי קטן:

לפעמים אני ממש לא אוהבת אותי.

המחשבות שלי מספרות לי

שאני אדם לא ראוי,

לא שווה,

חסר ערך,

בזבוז של אוויר בעולם.

המחשבות האלה נשמעות משהו כזה:

– מי את בכלל?

– מה כבר עשית בחיים?

– תראי את (שם של מישהי אחרת- זה משתנה)-

– תראי איך (אותה מישהי) מצליחה בחיים,

– תראי איזה כיף לה!

– תראי כמה היא שלמה עם עצמה וחכמה ואהובה.

– ואת? את… סתם לוזרית.

– את כזאת קטנה ולא משמעותית.

– מי את בכלל?

– מה כבר עשית בחיים?

(שימו לב לחזרתיות, זה לא סתם,

המחשבות האלה חוזרות על עצמן בלופ,

כמו תקליט שבור)…

לפעמים, וזה קורה לא מעט,

אני מאמינה למחשבות האלה.

אני נסחפת עם הסיפורים האלה.

ומה קורה אז?

הסיפורים האלה הופכים

להיות ה- מציאות שלי.

למעשה, אני הופכת להיות כ- ל הדברים האלה-

קטנה,

עלובה,

אומללה,

מכווצת כזאת…

נשמע כיף, לא?

ממש. כיף זה לא מילה…

וכמובן, זה לא נגמר שם.

כי הסיפורים האלה מביאים איתם

רגשות מאוד חזקים.

רגשות כמו…

עצב, בדידות, ייאוש,

פחד, טינה עצמית

וחוסר אנרגיה.

ומגיע איזה רגע, שהרגשות האלה

כל כך חזקים,

עד שנדמה לי שאני פשוט

גוש אחד של אומללות צרופה.

ממש ככה.

טוב, זה באמת היה וידוי רציני.

וואו, לא פשוט לחשוף דבר כזה.

אבל האמת, שזה בסדר.

כי הבנתי, שבמשך השנים,

היו לי כל כך הרבה "מפגשים" עם המחשבות

והרגשות האלה,

עד כדי כך שצברתי שם המון "שעות טיסה".

זה נשמע אולי פתטי:

– מה עשית בחיים?

– אה, עשיתי דוקטורט בחוסר ערך.

– וואו, מה את אומרת? נשמע מרשים.

– המממ… כן. ממש.

***********************

כן, זה אולי קצת מוזר, אבל אני מוכנה להודות בזה-

חלק גדול מהלמידות הכי משמעותיות שעברתי,

היו תוצאה של המקום הזה.

של הרגשות הקשים האלה.

של המחשבות המקטינות האלה.

ועכשיו אני פה כדי להגיד לך-

את כל מה שלמדתי בדרך,

את כל מה שגיליתי ושעזר ועוזר לי-

אני רוצה להעביר הלאה.

אני עדיין לומדת.

זה מחקר שאולי יימשך לכל החיים.

זה בסדר.

אבל בינתיים- קיבלתי הרבה מתנות,

ואלה מתנות שנועדו

להימסר באהבה למי שזקוקה להן.

אז אם קראת עד פה,

אם המילים האלה דיברו אלייך באיזושהי צורה,

אני אשמח שתשתפי אותי-

פה בתגובה למטה,

או במייל אישי חוזר לפה-

Tal_as@hotmail.com

אם גם את פוגשת לפעמים במקום הזה,

אם את מכירה את החוויות האלה

באיזושהי וריאציה,

אם כן- אז יש לי משהו לתת לך.

למה? כי ככה בא לי.

זה בחינם,

ואין לך פה שום התחייבות.

רק אם בא לך לפרגן לעצמך,

ולקבל משהו, שיכול לעזור לך בדרך.

תכתבי לי, ואתן לך פרטים נוספים.

באהבה…

לַעֲמֹד בָּאוֹר.

כְּבָר כַּמָּה זְמָן שֶׁיֵּשׁ לָךְ תְּחוּשָׁה מְשֻׁנָּה,

שֶׁלֹּא בָּאת לְפֹה בִּשְׁבִיל לַעֲמֹד בַּפִּנָּה,

וְיָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁגַּם לֹא בָּאת לְפֹה בִּכְלָל-

כְּדֵי לְנַסּוֹת רַק "לְהִתְעַרְבֵּב בַּקָּהָל",

אוֹ כְּדֵי לִהְיוֹת כְּמוֹ סַפָּה- נוֹחָה לְכֻלָּם,

בְּלִי שׁוּם אֲמִירָה מִשֶּׁלָּךְ בָּעוֹלָם…

אוּלַי כָּל אֵלֶּה קוֹרִים מִדֵּי פַּעַם,

אֲבָל כַּנִּרְאֶה שֶׁלֹּא בָּהֶם הַתַּכְלִית וְהַטַּעַם.

וְגַם לֹא בָּאת לְפֹה כְּדֵי לְהִסְתַּתֵּר וְלִבְרֹחַ,

זֶה לֹא נָעִים לָךְ יוֹתֵר, אֵין לָךְ כֹּחַ.

גַּם לֹא בָּאת לְפֹה רַק כְּדֵי לֹא לְהַפְרִיעַ-

זֹאת לֹא הַפּוֹאֶנְטָה מִסְתַּבֵּר לָךְ, בְּאֹפֶן מַפְתִּיעַ.

לֹא נִרְאֶה לָךְ שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם מִישֶׁהוּ שֶׁרַק נוֹצַר

כְּדֵי לָזוּז הַצִּדָּה, וְלֹא לְהַפְרִיעַ לַשְּׁאָר.

וְאִם כָּכָה לִפְעָמִים זֶה מַרְגִּישׁ,

אָז אוּלַי זֶה הַמָּקוֹם לְהַדְגִּישׁ,

אוֹמֵר אֶת זֶה בִּשְׁבִילֵךְ, וּלְמִי שֶׁזָּקוּק לָזֶה הַיּוֹם:

אֲנַחְנוּ פֹּה כְּדֵי לִהְיוֹת אֲנַחְנוּ, וְיֵשׁ לָנוּ פֹּה מָקוֹם.

אֵין צֹרֶךְ לָזוּז הַצִּדָּה, לְפַנּוֹת אֶת הַדֶּרֶךְ,

וְאֵין אַף אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ יוֹתֵר (אוֹ פָּחוֹת) עֵרֶךְ.

 

אֲנַחְנוּ פֹּה כְּדֵי לִחְיוֹת, בְּלִי לְהִתְנַצֵּל,

כְּדֵי לַעֲמֹד בָּאוֹר, לֹא לְהִסְתַּתֵּר בַּצֵּל,

כְּדֵי לְהַדְהֵד אֶת עַצְמֵנוּ, בְּנוֹכְחוּת מְלֵאָה,

לִהְיוֹת מְחֻבָּקִים בְּחֵיק הַבְּרִיאָה,

וּלְאַפְשֵׁר לְמִי שֶׁאֲנַחְנוּ לִזְרוֹחַ-

בְּפַשְׁטוּת, בְּשַׁלְוָה וּבְתֹם.

 

זֶה הַמֶּסֶר שֶׁחָשׁוּב לִי לָתֵת לָךְ,

וּלְמִי שֶׁזָּקוּק לוֹ הַיּוֹם.

*********************

ומשום מה, הרגיש לי מתאים לצרף לפה גם את

השיר המקסים הזה

של סנטאם קאור הזמרת המופלאה-

חיבור מיידי לאהבה ותמימות.

תהנו. וצאו לזרוח בעולם.