תִּתְקַדְּמִי

אֵיךְ "לְהִתְקַדֵּם בַּחַיִּים", אַתְּ שׁוֹאֶלֶת?
בֹּאִי אֲנִי אֲגַלֶּה לָךְ סוֹד קָטָן.
מַשֶׁהוּ שֶׁיָּכוֹל לְהָבִיא לָךְ תּוֹעֶלֶת,
תַּקְשִׁיבִי לִי טוֹב, כִּי הִגִּיעַ הַזְּמָן…

כִּי לִפְעָמִים נִדְמֶה לָךְ שֶׁאַתְּ חַיֶּבֶת-
אֵיזֶה שׁוֹט שֶׁיַּצְלִיף בָּךְ כְּשֶׁאַתְּ לֹא בַּכִּוּוּן,
כִּי אַחֶרֶת, אֵיךְ "תִּשְׁתַּפְּרִי", אַתְּ חוֹשֶׁבֶת?
אָז פֹּה הַטָּעוּת. וְהִנֵּה תִּקּוּן:

כְּדֵי לְהִתְקַדֵּם בֶּאֱמֶת וְלִצְמֹחַ,
רַק תַּסְכִּימִי לִהְיוֹת- *מְאֹד* אֲהוּבָה.
הָאַהֲבָה הִיא מָזוֹן, שֶׁנּוֹתֵן לָךְ כֹּחַ,
שֶׁמַּצְמִיחַ אוֹתָךְ בְּקַלּוּת, בְּשַׁלְוָה.

לֹא. אֵין לָךְ צֹרֶךְ בְּשׁוֹט מִשּׁוּם סוּג.
תִּזְרְקִי אֶת הַשּׁוֹט. הוּא כָּל כָּךְ מְיֻתָּר.
"לְהִתְקַדֵּם בַּחַיִּים" זֶה פָּשׁוּט… תַּעֲנוּג
אַהֲבָה מַצְמִיחָה מֵעַצְמָהּ כָּל דָּבָר.

בִּמְקוֹם לִנְזֹף בָּךְ כְּשֶׁאַתְּ טוֹעָה,
בִּמְקוֹם לִשְׁקֹעַ בְּשִׁפּוּט עַצְמִי,
תְּנִי לָךְ חִבּוּק, תְּנִי מָקוֹם לְדִמְעָה,
אַהֲבָה מַצְמִיחָה, נְשָׁמָה, תִּתְקַדְּמִי.

טעם החיים.

אני חושבת שגיליתי את טעם החיים.

לפחות לחיים שלי, הכוונה.

כן. עד כדי כך.

ולא, זה לא קוקה קולה.

הרבה זמן חשבתי שכן. זה לא.
🙂

אז מה זה טעם החיים הזה?

אפשר להסביר את זה במיליון צורות.

הנה אחת- דרך הדמיון:

 תדמייני שאת יושבת לצפות בקרב איגרוף.

אה, רגע לפני זה- תדמייני שאת ביקום מקביל,

שבו את אשכרה אוהבת לראות איגרוף, אוקיי?

אז את יושבת לך ככה בקהל, והקרב מתנהל מולך.

 עכשיו, פתאום… בלי שום אזהרה מוקדמת,

את רואה אותך (!) בתוך הזירה,

אַת פתאום המתאגרפת, כפפות והכל.

ואַת חוטפת מכות וממש נלחמת על חייך

והכל כזה דרמטי ואת חושבת:

אני חייבת איכשהו לנצח!!

והקרב ממשיך, ואת כולך מרוסקת וחושבת:

יואו מה יהיה? אני הולכת למות פה!

זהו. הלך עליי.

הצילוווווו

ומשהו בתוכך יודע שחייבת להיות דרך החוצה.

שאַת לא יכולה לוותר פה.

ובשארית הכוחות שלך, את מחפשת מוצא אחרון,

כולך פצועה, אבל את חייבת.

ואז… אַת מבינה שאולי זה הסוף,

ואַת כבר רגע לפני כניעה סופית

אבל הלב שלך כבר נכנע לגמרי

וברגע הזה… כשאת בטוחה שזהו, זה הסוף…

*************************************

את פתאום נזכרת…

שיש אותך שהשארת מאחור- זאת שצופה בקרב מהצד !

ואַת מפנה את המבט, ופתאום- היא זאת…

אַת!

ואַת יושבת לך שם בקהל, עם בקבוק קולה,

שזה טעם החיים המקורי,

לפי המחקרים או משהו,

ומגלה שהקרב נמשך מולֵך,

ואת צופה בו.

אבל עכשיו אַת רואה אותך באמת-

אַת גם המתאגרפת

וגם זאת שנלחמת בה

וגם השופט באמצע

וגם זה שבחוץ מוכר כרטיסים לקרב הזה

וגם השיכור שלידך בקהל

זה כולם אַת.

 *************************************

ואז- אם זה לא כבר גילוי מחופף בפני עצמו,

הנה יש עוד אחד-

אַת רואה פתאום שאַת זאת שמעל הכל

או מאחורי הכל או בתוך הכל

רגע, אין לך שום מיקום ברור

ואַת יכולה לבחור… כן, ממש לבחור-

להישאר במקום הזה שהוא נטול מקום,

או לשים אותך כל רגע, אם את רק רוצה,

בתוך כל אחת מהדמויות האלה,

ואף אחת מהן לא יכולה באמת למוּת

כי אֶת כולן…

אַת ממציאה עכשיו און ליין.

למה?

טוב, עד פה.

באמת אין לך מושג.

אבל אַת יודעת שזה מה שקורה.

ואז אַת מגלה את טעם החיים האמיתי.

שאין לו שום קשר לקוקה קולה.

למרות שיש בעצם מצב שכן.

אולי הכל קשור להכל.

פגישה עם אלוהים…

טיילתי בגן עדן לפני כמה זמן

(זה ממש פה קרוב. ליד רמת גן)

ליד עץ אבוקדו, חלקת דשא קטנה

אלוהים ישב שם על ספסל בגינה

קצת מביך, כי לבשתי רק עלה תאנה

(זה כנראה מה שהיה באופנה)

אבל היי, זה אלוהים, לא מזיז לו כלום

הוא ראה כל אחד מאיתנו ערום

בקיצור- התיישבתי ליד אלוהים

ישר זה הרגיש ביתי ונעים

 

לא רציתי להפריע, הוא נראה קצת עייף

אבל אז הוא אמר- הגעת! איזה כיף

תשמעי יש לך טיימינג, איזה מזל

היום רגוע אצלנו בקבלת קהל…

אמרתי לו – יופי. כי רציתי לשאול…

תראה, אתה חמוד והכל

אבל מה הקטע שכולנו צריכים פה לסבול?

כלומר, מה היה לך כזה דחוף

לזרוק אותנו פה בתוך גוף??

אני מבינה שאתה ממש חכם

ושום דבר שאתה עושה הוא לא סתם

אבל במחילה, ועם כל הכבוד,

אפשר הסבר? זה מציק לי מאוד…

 

אלוהים חייך אליי בהמון אהבה-

אל תדאגי אני אתן לך תשובה

כולם שואלים את זה בשלב מסויים

זה בסדר את ממש לא לבד בעולם

 

ואני אענה לך עליה בלי להתאמץ

אבל פתאום אני רואה שהוא מתחיל למצמץ…

תשמעי לא נעים לי נשמה יקרה

אבל הגעת בדיוק לשנ"צ, מצטער נורא

אז תעשי סיבוב, תטיילי לך בינתיים

חייב לשים ראש לשעה- שעתיים

ואני אחזור. אל דאגה

ניפגש על הספסל לקפה ועוגה.

הוא היה באמת נראה די עייף

אמרתי לו- בטח. תנוח, בכיף

והוא אמר- נתראה אהובה

ואז התעוררתי.

אז אין לי תשובה.

ומילה לסיום…

רגע, אז מה בעצם קרה?

אלוהים נרדם? ואני ערה?

זה אמנם חלום, והכל דמיוני,

אבל… ממתי בורא עולם… ישנוני??

טוב, אפשר לפרש את זה בדרכים אינספור

וזאת הפרשנות שהחלטתי לבחור:

בורא עולם- הוא הרי גאון

ואם הוא החליט ללכת לישון

אז הוא סומך ובוטח שיש לי תשובה

ואם לא- אז אולי… היא לא כזאת חשובה?

**************

(וכמובן שהגיעו גם תשובות לשאלה הזאת בהמשך, אבל כרגע לגמרי מתאים לי להשאיר את זה פתוח וחופשי)…

מוזמנים לשתף- אם יש לכם תשובות משלכם בעניין הזה…

או- מה אתם הייתם רוצים לשאול אותו אם הייתם פוגשים אותו?

כשאת רוצה לדעת מי את…

כשאת רוצה לדעת מי את-

אל תלכי לבעיות שלך

ולא למכשולים שלך

ולא לעבר שלך

ולא לדאגות ולפחדים.

אל תלכי לאף אחד מאלה

שיספר לך מי את.

הם כולם משקרים אותך

על בסיס קבוע.

כשאת שואלת מי את-

תשאלי את ההד המגיע מעמקי ליבך

תשאלי את השלווה המרחפת על פני תהום הווייתך

תשאלי את השקט המציף כל אטום מתאי נשמתך

תני להם להשיב.

הם משיבים אותך חזרה הביתה

מיערות השקר העבותים.

הם לוחשים לך מי את באמת

בהתמדה. במסירות.

הקשיבי. בטחי.

לכי לכיוון שיראו לך.

בקצה היער- אַת

מחכה לך.

ובליבך- אור האמת זורח.

רָצִית לְהִתְגַּשֵּׁם בְּגוּף

רָצִית לְהִתְגַּשֵּׁם בְּגוּף,
לַחֲווֹת, לִדְרוֹךְ עַל אֲדָמָה
אֲבָל עַכְשָׁיו אַתְּ מִתְחָרֶטֶת,
רוֹצָה לִבְרוֹחַ, נְשָׁמָה.

הָיָה לָךְ טוֹב לִהְיוֹת רַק רוּחַ
שְׂמֵחָה, קָלָה וּמְרַחֶפֶת
וּפֹה הַכֹּל מַרְגִּישׁ קָשׁוּחַ,
מַחֲנִיק בְּתוֹךְ הַמַּעֲטֶפֶת.

וְאַתְּ רוֹצָה לְהִשְׁתַּחְרֵר
הַחֲוָיָה כָּל כָּךְ קָשָׁה
הַגּוּף מַרְגִּישׁ כְּמוֹ צִינוֹק
שֶׁל פַּחַד, צַעַר וּבוּשָׁה.

וְאַתְּ יוֹדַעַת שֶׁבָּחַרְתְּ
גַּם אִם עַכְשָׁיו אַתְּ לֹא זוֹכֶרֶת
אַתְּ מְבִינָה שֶׁאַתְּ יָצַרְתְּ
אִתּוֹ בְּיַחַד אֶת הַסֶּרֶט.

וְגַם אִם זֶה כּוֹאֵב עַד כְּלוֹת
וְגַם אִם זֶה מַפְחִיד וְצַר
אַתְּ בָּאת לְפֹה לְהִתְעַלּוֹת
לְהִיוָּלֵד מִתּוֹךְ מֵיצַר

וְהוּא מַזְכִּיר עַכְשָׁיו לִנְשׁוֹם
וְאַתְּ נוֹשֶׁמֶת וְנִזְכֶּרֶת
שֶׁהוּא זֶה אַתְּ. שֶׁזֶּה חֲלוֹם
שֶׁאַתְּ בָּחַרְתְּ. וְאַתְּ נִשְׁאֶרֶת.

תִּשָּׁאֲרִי.
תִּשָּׁאֲרוּ.
אוֹהֶבֶת אֶתְכֶם

שקפים.

יום אחד התעוררתי בבוקר, וראיתי ליד המיטה קופסה, שמעולם לא ראיתי קודם. הקופסה היתה מרובעת ועטופה בנייר אריזה שחור עם סרט מוזהב. טוב זה היה ממש מוזר. איך היא הגיעה לפה?

אז החלטתי להתעלם רגע ממה שתמיד אמרו לנו בילדות- לא לגעת בחפץ חשוד… ולפתוח אותה. בכל זאת- ממש מסקרן…

בתוך הקופסה היתה פשוט ערימה של ריבועים מחומר פלסטי שקוף, בכל מיני צבעים…

מה זה?? היות שלא היה לי מושג מה בעצם קורה פה, שאלתי מיד את זה שיודע הכל.

(זה אותו אחד תמיד, רק בשמות שונים- אלוהים, בורא עולם, היקום, העצמי העליון, אנרגיית הבריאה… וברור שכולם זה… אנחנו חחח)

אז הנה השיחה:

אני- הי בורא, מה קורה פה? מה שלחת אליי בקופסה הזאת?

בורא- אה, אלה… השקפים שלך.

אני- שלי?? בחיים לא ראיתי את זה! מה זה קשור? למה? מה עושים עם זה?

בורא- פששש הרבה שאלות יחסית לזה שאת כבר עושה את זה כל החיים.

אני- ????

בורא- !!!

אני- אוקיי, יש לך את זה ביותר מסתורי?

בורא- תמיד יש. את רוצה?

אני- חחח לא. זה היה בקטע אירוני. מניחה שאתה יודע מה זה אירוניה, כי אתה המצאת אותה. אז לא. אני רוצה שתסביר למה השקפים האלה משמשים, ואיך יכול להיות שכל החיים אני משתמשת בהם ולא ידעתי…

בורא- בכיף. מסביר לך. תראי, המציאות כמו שאת יודעת לא באמת קיימת. או אולי, כדי שזה לא יישמע ממש מוזר- נגיד את זה אחרת- המציאות היא נייטרלית. אין בה כלום, מלבד מה שאת בוחרת לראות ולהתייחס אליו. ואיך תדעי איך להתייחס? זה בהתאם לשקף שאת בוחרת.

אני- אוקיי… זה מתחיל להתבהר קצת. תמשיך…

בורא- כן אז את קמה בבוקר (כשאני אומר "את"- אני מתכוון לכל האנושות כמובן), ובוחרת שקף להסתכל דרכו על המציאות.

אני- אפשר דוגמה?

בורא- כן. למשל- לפעמים את בוחרת להסתכל על העולם דרך השקף הסגול, שמראה לך מציאות של "הכל לטובתי והחיים די מגניבים בעצם". לפעמים את לוקחת שקף ירוק, שבו המציאות נראית כמו- "כלום לא עובד. הכל תקוע וככה זה יישאר כנראה לנצח." ביום אחר את בוחרת שקף כתום, שדרכו את מסתכלת ורואה את העולם כמו אוסף של סימני שאלה מבלבלים וחידות, שכולם כבר הצליחו לפענח אותם, ורק את עדיין מסתבכת.
ככה כל יום יש שקף שמכתיב לך איך לראות את המציאות. וזה יכול להשתנות פעם ביום, פעם בשבוע או פעם בשעה. הכל תלוי בבחירה שלך.

אני- אהההה!! רגע… אז כשאתה אומר "שקף" אתה בעצם מדבר על- "השקפה"!

בורא- בול.

אני- אה, אז תגיד  🙂

בורא- יותר כיף כשאת מגלה את זה בעצמך, לא?

אני- חח אוקיי יש בזה משהו… אז רגע… אם זה תמיד מה שאני עושה… אז איך זה שרק עכשיו אני רואה את הקופסה הזאת עם השקפים?

בורא- אני יכול להסביר לך, רק תלוי כמה את פתוחה לרעיון שקצת יכול להישמע לך… המממ… משונה….

אני- תנסה אותי…

בורא- השקפים האלה תמיד היו פה. הם לא "הופיעו" פתאום. פשוט… עד עכשיו היה לך שקף שדרכו אי אפשר לראות את השקפים. קולטת?

אני- טוב. אני צריכה רגע כדי לראות מה אתה אומר פה… זה באמת הזוי.

בורא- אמרתי לך.

אני- כן. אבל אני לגמרי רואה את זה. אז בחרתי שקף שבו המציאות נראית כאילו שיש בה דברים שמוכתבים לי, כאילו שזה לא תלוי בתפיסה ובאמונה שלי. ועכשיו… אז עכשיו בעצם בחרתי להחליף שקף? כלומר לראות את המציאות כמו משהו נייטרלי שאפשר לבחור איך לראות אותו?

בורא- בינגו.

אני- וואו. זה סופר קול הדבר הזה. אז עכשיו כשאני רואה את השקפים והכל… זה בעצם אומר שאני יותר יכולה להיות במודעות לבחירה של ההשקפה שלי, נכון?

בורא- לגמרי. את תמיד בחרת את השקפים, רק לא היית מודעת לבחירה. ועכשיו כן. את יכולה לראות מה זה יכול לאפשר לך עכשיו בחיים?

אני- מתחילה לראות, כן. וואו… זה מגניב!!!

בורא- נכון?

אני- כן! אבל תגיד- למה לא סיפרו לנו על זה כבר כשהיינו ילדים?

בורא- כי זה חלק מהמשחק שהאנושות נהנתה לשחק בו עד עכשיו.

אני- איזה משחק?

בורא- הו, יש לו הרבה שמות! משחק הקורבנות; משחק החושך; משחק החוסר מודעות; משחק הנחיתות; משחק "אני צודקת- אתה טועה"; משחק הנפרדות; משחק "שכחתי מי אני באמת"; משחק "אני אתנגד לזה כדי שזה יעבור (אויש נו, למה זה לא עובר??)"

אני- חחח באמת הרבה שמות.

בורא- זה רק חלק מהם. אבל הרעיון ברור, נכון?

אני- הוא מתבהר אז ווי ספיק… רק לא הבנתי- למה שמישהו ירצה לשחק במשחקים משונים כאלה? לא יותר כיף לדעת את האמת מההתחלה?

בורא- את יודעת מה הדבר שיותר כיפי מלדעת את האמת?
מלהכיר את העוצמה שלכם?

אני- מה?

בורא- להיזכר בה! ובשביל זה- צריך קודם לשכוח, נכון? הרי ההיזכרות זאת החוויה שנעימה לכם. אם הייתם יודעים הכל מהתחלה, זה היה קצת משעמם, לא? איזה התפתחות היתה פה? לכן בחרתם את זה ככה. ואני יכול לגמרי להבין את הבחירה הזאת. זה תענוג! זה טריפ! והשתתפתם במשחק הזה כמו גדולים. רק שעכשיו… קצת מיציתם אותו כבר. ולכן חלק גדול מכם מתעוררים, ונזכרים במי שאתם באמת.

אני- איזה יופי. אבל בורא, בוא נחזור רגע לשקפים האלה…

בורא- כן, אהובה. נחזור לאן שתרצי. יש לך שאלות?

אני- מלא!

בורא- יאללה שוט. יש לי זמן.

אני- תודה! לכולם יש שקפים כאלה?

בורא- ברור. השאלה היא רק באיזה רמה הם מודעים לזה שיש להם.

אני- מה זאת אומרת- "באיזה רמה"?- או שמודעים לזה או שלא. לא ככה?

בורא- לא בדיוק. יש רמות. לדוגמה:

  • לא להכיר בזה בכלל ולא לדעת מזה (כלומר, לא במודע. כי אתם כבר יודעים הכל).

  • להתחיל לשים לב שהחוויה שלכם מושפעת מההשקפה שלכם.

  • להכיר בזה לחלוטין, בלי שום ספק.

  • להתחיל לשחק עם זה בחוויה היומיומית.

  • להיות מאסטרים בשימוש בשקפים. וגם ברמה הזאת- יש אינסוף מדרגות להתפתח אליהן. זה מה שמגניב בבריאה שלי- זה אינסופי!

אני- תספר לי עוד קצת על מאסטריות בשקפים.

בורא- אז כמו כל דבר שאתם רוצים לשלוט בו בצורה טובה- גם פה זה תוצאה ישירה של ההנאה שלכם. אם את נהנית לשחק בזה, אם זה מעניין אותך ומרגש אותך ומסקרן אותך ומפעיל אותך- אז באופן ממש טבעי, את תרצי לפתח את זה.

אני- נכון. תודה. אפשר טיפ ככה להתחלה?

בורא- את לא "בהתחלה". אף אחד מכם לא נמצא "בהתחלה". כולכם על דרך אינסופית, שמתחילה כל רגע מחדש, ובאותו זמן- גם התקדמתם בלי סוף…

אני- נכון. תודה על הדיוק. והטיפ?

בורא- כמו בכל למידה שאת רוצה להעמיק בה- אם את רוצה להגיע לדרגות יותר מפותחות, אז את יודעת מה לוקח לשם הכי מהר, כן?

אני- המממ… תאיר את עיניי בבקשה…

בורא- ללמד את זה אחרים  🙂 

אני- בחיי שאתה צודק.

בורא- אני אומר לך רק מה שאת כבר יודעת.

אני- :))  אז מה עכשיו?

בורא- עכשיו תעשי מה שאת רוצה לעשות. ואת יודעת מה זה.

אני- בא לי לכתוב על זה קצת…

בורא- לזה בדיוק התכוונתי  🙂

*******************************

אז הנה, כתבתי.

ואיזה שקף אתם בוחרים עכשיו להביט דרכו על המציאות?

אני בוחרת עכשיו בשקף- כל מי שמגיע אל המרחב שלי הוא מתנה.

והנה אתם פה! שמתם לב שאתם מתנה?

תודה!

 

על מה אפשר להגיד תודה?

רק מזכירה (בעיקר לעצמי, האמת :))
אם אתם קוראים את המילים האלה עכשיו-
סימן שיש לכם עיניים. ושהן עובדות.
ועיניים- זה המון- מוזמנים להודות.

ואם אתם רואים את המילים האלה במחשב-
סימן שיש לכם מחשב-
זה יותר ממה שיש לרוב האנשים בעולם,
מוזמנים להודות על זה גם.

או אולי אתם קוראים את זה במחשב בעבודה?
סימן שיש לכם כזאת- אפשר להגיד תודה.
אין לכם עבודה? ולא מחשב? אז אולי מחשב של חבר?
כדאי להודות על זה שיש לכם-
לפחות חבר אחד (ואולי יותר?)

*******

וזאת רק דוגמה קטנטונת, ובטח הבנתם את הרעיון,
אז סליחה אם חפרתי, אבל אם חושבים בהגיון-
העולם ממש לא חייב לנו כלום בכלל,
וכל מה שיש לנו זה סוג של מושאל,
הכל מתנות, כלום לא מובן מאליו-
ה-כ-ל כולל החמצן שמגיע עכשיו.

וכן, אנחנו ראויים למתנות. ברור!
רק לזכור שזכינו, זה הסיפור,
ומדי פעם- לעצור… להודות… עם הרבה כוונה-
דווקא על משהו, שמרוב שהוא שם תמיד-
שכחנו שהוא..
מתנה.

אז מה עכשיו?
הכי פשוט-
נשימה.
תודה.

  • על מה בא לכם להגיד תודה עכשיו?

מאסטרית לשמחה.

מאסטרית לשמחה
מטעם עצמי
עם תעודת הסמכה
של המרכז הפנימי

זה מסלול הכשרה
אינסופי ומופלא
לא צריך פסיכומטרי
אין תנאי קבלה

 

וגם אין בזה שום דבר מיוחד
זאת זכות שניתנה פה לכל אחד-
לכל מי שחי פה יש אפשרות
להפוך את החיים למתנה, לשירות

לתת לנשמה מה שהיא מבקשת-
לראות בעכשיו- שלמות מקודשת,
להשיל כל מה שאינו ממשי
לשחרר היצמדות לזמני, לאישי,
לעוף באקסטזה לתוך הרחבה
ולרקוד עם החיים בלי שום עכבה.

אם יש בך משהו שמאותת…

אם יש בך משהו שמאותת
שהגיע הזמן- לצאת לאור
אז המסר הזה התקבל גם בשבילך.
קחי נשימה עמוקה.
שתי מים.
עוד נשימה.
ותקראי את המילים האלה,
כאילו שהן נאמרות לך באופן אישי.
כי זה בדיוק מה שהן עושות:

תקשיבי, נשמה, זה הזמן לצאת מהאפלולית,
מהארונות, מהמחילות…
לצאת מהמחבוא.
וזה מתחיל עם… הסכמה פשוטה בלב…
את יכולה לקחת לך רגע, עדיף בעיניים עצומות
ובכוונה מלאה, ולהצהיר בלב, או בקול את זה:

אני. מסכימה. להיות. פה. עם. כל. מה. שאני.

יכול להיות שיעלה פחד או חשש.
תני לו להיות. ותמשיכי להצהיר את זה בליבך,
עכשיו ובימים הבאים.
ויכול להיות שתפגשי אתגרים בדרך.

אתגרים מכל מיני סוגים-
אתגרים מהסוג הכואב,
מהסוג המעכב,
מהסוג המְכַוֵץ,
מהסוג הלוחץ,
מהסוג שמפציר בך לחזור לאחור,
מהסוג שקורא לך לעמעם את האור,
מהסוג המעיק, המחניק, הדוקר,
מהסוג שמעורר בך ספק מנקר,
מהסוג שמרתיע ומבלבל,
מהסוג שמערער, מהסוג שמטלטל

או מכמה סוגים, בשילוב מקורי
אבל עם כל אתגר, את יותר תתמסרי.
כי את, נשמה, בוחרת באור,
כל אתגר שמגיע הוא חסד טהור.

אַל חשש, נשמה, כי אַת פה איתך,
והנבט הזה מלבלב ויפרח.
תטפחי אותו בנחישות, בחמלה,
ביד אוהבת, באמונה גדולה,
תני לו להעמיק שורשים באדמה,
הוא פשוט רוצה אור. וגם אַת, נשמה.

שמת לב ?

אני יכולה לכתוב על המון דברים.

אני יכולה לכתוב איך שהיום עם הגשם הראשון עלו לי משקעים רגשיים לא נעימים, והרגשתי כמו מרזב שצבר כל מיני לכלוכים בקיץ, ועכשיו הגשם שוטף אותו.

אני יכולה לכתוב איך המחשבות עושות כל מיני טוויסטים בתוך התודעה.

אני יכולה לכתוב איך שלפעמים, נגיד היום, אני ממש כמעט בטוחה שאני פשוט טעות בבריאה הזאת.

אני יכולה לכתוב על עוד המון דברים מהסוג הזה.

אבל מה זה ייתן? למי זה יעזור??

לא שאני לא חושבת שזה יכול קצת לעזור למישהו, או לי אפילו.

לפעמים זה כיף לקחת מריצה של זבל, ולשפוך את כל התכולה ככה כמו שהיא, ולהוציא הכל.

לא יודעת.

זה לגמרי אפשרות שישנה, ואני לא פוסלת אותה.

פשוט יש לי הרגשה שזה לא השירות הכי גבוה שיש לי לעשות פה.

אני בחרתי לשרת את אלוהים הכי גבוה שאני יכולה כל רגע.

ו *זה* לא הכי גבוה שלי.

אני מצפה ממני לעלות עוד.

לא כי אני חייבת.

לא כי אני "לא שווה" אם אני למטה.

אלא כי ככה אני רוצה.

ככה זה נעים לי.

יש בי קול שאומר- אה, אבל אם את מדברת רק על מה שיפה ונעים,
אז את "מתכחשת למציאות".

מכירה את הקול הזה. הוא תמיד מגיע ברגעים האלה.

ועכשיו אני שואלת אותו- "באמת? אתה בטוח שזאת האמת?"

כי לי נראה שה"מציאות" מורכבת מהכל. ה- כ- ל.

וכל מה שאנחנו בעצם עושים פה,

זה לבחור בכל רגע לאיזה חלק של המציאות הזאת (שזה הכל)
אנחנו רוצים להתייחס.

לאיזה חלק אנחנו נותנים תשומת לב.

תשומת הלב שלנו- היא נכס. חשבתם על זה פעם?

תנו רגע למחשבה הזאת את תשומת הלב שלכם.

לבחור לשים לב למשהו אחד, ולא למשהו אחר-

זאת בחירה סופר- עוצמתית.

שמתם לב לזה??

אז הנה למה אני בוחרת עכשיו ממש עכשיו לתת את תשומת הלב שלי:

* לזה שיש לי יכולת ומשאבים וכוחות ואמצעים לשבת פה בערב ולכתוב את המסר הזה. יש כל כך הרבה אנשים כל כך הרבה!! אנשים!! שאין להם גישה לכל הדבר הזה. מדהים כמה אנחנו יכולים לחשוב שיש לנו בעיות בחיים, בזמן שאנשים ברחבי העולם נמצאים במצבים ומקומות של סכנת חיים, או של עוני ורעב, או של השפלה ומצוקה קיומית.

וואו. לזה אני נותנת עכשיו המון תשומת לב. תודה!!

* לזה שלא משנה כמה טעויות עשיתי ועוד אעשה (ברור!!) המון- בעצם זה לא אומר כלום, חוץ מדבר אחד- שאני חיה וצומחת ולומדת ומתפתחת. ושכנראה איכפת לי ממני, אחרת לא הייתי טורחת לפעול בכלל, והטעויות זה סימן שאני מסכימה לפעול ולהתנסות בחיים. אז נכון, לפעמים יש לי כמה דקות/ שעות שאני (בטעות) נוזפת בי ומלקה אותי על טעויות שעשיתי. אז מה?? זה כבר קרה, טל!! תאהבי אותך בכל מקרה- עם הטעויות והכל! ככה כולם לומדים. ככה זה להיות ילדים של הבריאה- עושים מדי פעם טעויות. וזה בסדר גמור.
לזה אני רוצה לשים לב עכשיו. תודה!

* לזה שכל רגע יש לפחות דבר אחד שיכול לגרום לי לחייך, או להתרגש, או להגיד תודה, או להתמלא בשלווה, או להרגיש שמחה, או לקבל כוחות פנימיים, או להתלהב, או… טוב, הבנתם את הרעיון, כן?

כל רגע!! אבל ממש כל רגע יש לפחות דבר אחד כזה (דרך אגב, המשפט הזה נכתב בלי שום גיבוי מחקרי או סטטיסטיקה בנושא, ואין לי מושג אם הוא נכון בכלל. אבל החלטתי שהוא נכון. אז הנה J). אז אני הולכת להתעסק בלמצוא את הדבר האחד הזה. או כמה. נתחיל מאחד.

אז הנה אני עכשיו בלייב נותנת פה דוגמה לזה-
משהו שגורם לי להרגיש שמחה עכשיו זאת הידיעה שאני ממש אוהבת אותי, ושכל מה שאני עושה זה מתוך אהבה. גם כשזה לא נראה ככה, או אפילו נראה הפוך, זה תמיד מאהבה. הכל.

ועוד משהו שגורם לי שמחה זה המחשבה שאני תמיד מתכוונת לטוב. ובכל מפגש עם כל אדם, זאת תמיד הכוונה שלי. ואני מרגישה שכולנו ככה. כולנו רוצים להיטיב ולעזור. זה הטבע שלנו. ואם זה לא מה שאנחנו עושים- זה רק כי נפצענו ושכחנו והתרחקנו מהאמת שלנו. ותמיד אפשר לרפא ולחזור.

אז הנה אלה כמה דברים שאני בוחרת לתת להם עכשיו תשומת לב.
וזה מרגיש ממש ממש נעים לבחור בזה.

אם הגעתם עד לפה- שימו לב לזה. זה לא סתם. זה אומר שנתתם לכם מתנה.
כי אם קראתם עד לפה, כנראה שהיה בזה ערך כלשהו בשבילכם, ושאתם מספיק חשובים לכם כדי להקדיש לזה זמן.
תנו לזה תשומת לב.
או לכל דבר אחר שכיף לכם.

שיהיה לנו המשך שבוע של תשומת לב ליופי ולאושר שבחיים.
זאת בסך הכל בחירה, ואפשר כל רגע לבחור מחדש.
למה אתם בוחרים לתת עכשיו תשומת לב?