אנחנו פה ביחד- מסר מהגוף.

"אנחנו פה ביחד",
הגוף אמר לי יום אחד.
"אנחנו פה ביחד.
זה לא רק את לבד".

"נוצרתי בשבילך.
ביקשת לך כלי שרת.
אני פה לרשותך,
עד שתרצי לצאת.

את נצחית, אני זמני-
זה כל ההבדל.
אחרי שאתפורר אני,
את עוד תמשיכי לטייל.

אנחנו פה ביחד,
אנחנו סוג של צוות,
אז גם אם יש בי חלקים
שאת פחות אוהבת…

גם אם אני לא תמיד
נראה לטעמך-
אני מזכיר לך- אַת זאת
שקראת לי בעצמך!

ביקשת אותי כדי להיות פה,
לחוות את העולם,
אני בדיוק מתאים לך
גם אם לא נראה 'מושלם'.

עד שפגשת אותי
ריחפת לך, נשמה.
איתי את יכולה
להתנסות על אדמה.

אני פה בשבילך,
למה שתבקשי."
הגוף אמר לי יום אחד
ברגע קצת אישי.

"רציתי להיות לך-
בית לאירוח.
תודה שבי בחרת
לשכן בי את הרוח.

אז תזרימי אהבה אליי
שתמלא את התאים.  
האהבה שלך היא בשבילי
המזון הכי טעים."

זה מה שהגוף
יום אחד אמר.
אמרתי לו- "תודה!
אוהבת גם, חבר יקר."

ביקשתי מאלוהים להסביר לי…

ביקשתי מאלוהים להסביר לי
מה זה אישה מאושרת.
במקום להסביר במילים
הוא הראה לי את זה בסרט:

הסרט מתחיל עם תינוקת שמחה,
אין לה שום ציפייה, רק פתיחות ותום
ואז מערבולת. ואז שיכחה.
אחיזה מבועתת בשובל החלום.

ואז מחשבה על רצון בעתיד,
שרק אם יוגשם היא תהיה מאושרת,
ואין לה אוויר, זה חונק, זה מטריד,
הפחד גואה. והיא לא מתעוררת.

ואז היא נחבטת ברצפת בטון.
הסבל הופך להיות בלתי נסבל.
ואין לה כבר כוח להחזיק ברצון.
ושמחה? זה נשמע כמו זיכרון מעורפל.

וכולה אחוזה ברצינות תהומית,
ונמאס לה כל כך. היא מחפשת מוצא.
פחדים, חששות, עצבות קיומית
ואין לה מושג בכלל- מה היא רוצה.

ואז… תפנית בעלילה מתרחשת-
הדמות הראשית- לא איכפת לה מכלום.
היא רוצה לעזוב. היא פשוט מיואשת.
להזדכות על הכל. לישון בלי לקום.

והיא נרדמת. ואז מתעוררת.
החלום נראה לה רחוק, מעורפל.
נעימת סיום. כתוביות. סוף הסרט.
אישה מחוייכת. בתוך הקהל.

(זה היה רק סרט. איזה מזל).

 

 

החבר שחופר. (או- המיינד ואני מתרגלים מדיטציה :))

(מ.- מיינד)

 בוקר טוב… בא לי לשבת קצת למדיטציה.

מ.- עכשיו?? המממ לא יודע. יש לנו הרבה דברים לעשות. אולי אח"כ.

כן. נכון. יש דברים. אבל אני בכל זאת אשב לכמה דקות.

 מ.- טוב.

 אתה יודע מה זה אומר, כן?

 מ.- מה?

 שאתה צריך להיות בשקט לכמה דקות.

 מ.- שקט? מה זה? לא מכיר… אבל אין בעיה. מכיר את הנוהל. אל תשימי לב אליי. אני אתעסק לי בעניינים שלי.

 סבבה.

 ** מתיישבת למדיטציה. מתחילה להתבונן במה שיש **

 ** אחרי 4 שניות **

מ.- סתם שאלה- זכרת לכוון שעון? כי את צריכה לצאת עוד מעט. שלא תשכחי את עצמך.

 כן. הכל בסדר. שקט.

 מ.- אוקיי. רק מנסה לעזור. אני אשתוק.

 ** אחרי 2 שניות **

מ.- אה, אבל זה ממש דחוף! תקשיבי יש לי רעיון מדהים!
אני חייב לספר לך!

 לא עכשיו, טוב?

 מ.- חבל, אחר כך אני אשכח! תאמיני לי שאת לא רוצה שאני אשכח את זה. זה מטורף!

 באמת? טוב אז תגיד נו…

מ.- אוקיי אז תקשיבי. זה ממש פשוט. וגאוני. איך לא חשבנו על זה קודם? אבל את צריכה לרשום את זה. קחי רגע עט…

אהה סורי. לא יקרה. אני עכשיו במדיטציה. זה יצטרך לחכות. אם זה באמת חשוב- תספר לי אחר כך אוקיי?

 מ.- טוב. אני מבין. שותק.

 תודה באמת.

** אחרי 15 שניות **

מ.- בטוחה שאת לא רוצה לשמוע את הרעיון?
הוא מעולה ואני ממש…

 לא עכ- שיו!!

 מ.- אוקיי לא צריך לצעוק.

** אחרי 23 שניות **

מ.- תקשיבי, אני יודע שאת עכשיו לא מקשיבה לי.. אבל… רק שאלונת קטנטונת ואחר כך אני סותם. מבטיח.

אוףףףף איתך… מבטיח?

מ.- יד על הלב.

אוקיי תעשה את זה קצר.

 מ.- יש רק דבר אחד ממש קטן שקצת מטריד אותי.

 מה זה?

מ. – חייב לשאול- מדיטציה?? ברצינות?? למה את עושה את השטות הזאת?? למה זה טוב?? מה יוצא לך מזה? זה לא בזבוז זמן מזעזע?? יש לך כל כך הרבה דברים לעשות היום. לא חבל??

כן.

מ.- כן, מה?

כן מה שתגיד. רק תסתוםםםםם באמא שלך.

מ.- סליחה. את צודקת….

אז?

אז מה??

מ.- אז לא ענית על השאלה שלי. למה את עושה את זה?

אני אענה לך אחר כך. מבטיחה. עכשיו ששששש

מ.- שששש כן כן. סליחה. אני שותק.

** אחרי 8 שניות **

מ.- אויש אני נחנק פה משעמוםםםם זה ממש עינוי מה שאת עושה לי. אני מנסה לדבר איתך ואת לא מתייחסת. זה כואב לי! פיזית כואב לי!

יוווו מה הדרמה? סך הכל כמה דקות לא מדברים איתך, ואתה מאבד את זה? תרגיע. זה כמה דקות, באמת! מה ביקשתי?

מ.- אבל אבל…

שתוק!!

מ.- אבל רק…

שקט!!

מ.- מה זה שקט?? לא מכיר. אין לי מצב כזה.
יש לי- מדבר הרבה/ טוחן את הראש/ מברבר/ חופר בלי הפסקה.
אלה האפשרויות. תבחרי.

אה, הבנתי.

מ.- מה הבנת?

אתה צודק. אין לך מצב "שקט". אני לא יכולה להשתיק אותך. אוקיי. הבנתי מה לעשות. זה הולך להיות מעניין.

מ.- מה הולך להיות מעניין?

מ.- מה?? תגידי… מה זה חידה?

מ.- באיזה אות זה מתחיל??

מ.- אני אנחש- ג'? לא? ר'? לא? יו ממש לא כיף איתך. תגלי לי!!

מ.- טוב אני רואה שאת לא זורמת איתי..

טוב, עזבי את זה, יש לי משהו יותר מעניין- זוכרת מה שדניאלה אמרה לך אתמול?? זה היה קצת חסר רגישות, לא נראה לך??

מ.- לא רוצה לדבר על זה? טוב… ננסה משהו אחר…

מ.- קומי!! מהר!! שכחת לקנות אתמול סבון כלים! זה דחוף!!

מ.- בטח קורה עכשיו משהו ממש אבל ממש חשוב איפשהו!!
ואת פה יושבת בעיניים עצומות ומפספסת את כל האקשן.

מ.- אוףףףף משעמם ליייייייייייייייייייייייי

מ.- משעמם ליייייייייייייייייייייייי

מ.- אה, תקשיבי!! חייב לספר לך משהו את נופלת! נו זה חשובבבבב!!

אוקיי סיימנו את המדיטציה תודה שהשתתפת.

מ.- אווו תודה לאל… זה היה ארוךךךךך
פליז תבטיחי לי שזאת פעם אחרונה שאת עושה לי דבר כזה.

מצטערת מותק. לא יכולה להבטיח. תצטרך להתרגל…
ועכשיו- יש משהו חשוב שרצית לספר לי?

מ.- אההה… לא ממש… סך הכל כרגיל. שום דבר מיוחד…
איך אצלך?

הַיוּשׁ, יְקוּם…

הַיוּשׁ, יְקוּם- תַּסְבִּיר, כִּי לֹא הֵבַנְתִּי-
יֵשׁ לְךָ חֻקִּים, אוֹ שֶׁרַק דִּמְיַנְתִּי?
יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁטּוֹעֲנִים, בְּבִטָּחוֹן דֵּי גָּדוֹל,
שֶׁהֵם כְּבָר יוֹדְעִים אֵיךְ עוֹבֵד פֹּה הַכָּל.

אֲבָל בֵּינֵינוּ- אֵיכְשֶׁהוּ לֹא בְּטוּחָה,
שֶׁאֶפְשָׁר בֶּאֱמֶת לְפַצֵּחַ אוֹתְךָ.
נִרְאֶה לִי לִפְעָמִים, שֶׁכָּל הַבְּרוּאִים
רוֹצִים בִּטָּחוֹן, אָז הֵם קְצָת… מַמְצִיאִים.
(וּכְשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת "הֵם"- זֶה כּוֹלֵל גַּם אוֹתִי,
שֶׁמְּנַסָּה לְבָרֵר- מַה מִזֶּה "אֲמִתִּי")

וּבַסּוֹף, הַמַּסְקָנָה הִיא אַחַת וִיחִידָה-
הַכָּל מִשְׁתַּנֶּה כָּל הַזְּמָן. נְקֻדָּה.
וְאוּלַי אִם יֵשׁ "חֹק"- זֶה הַחֹק הַיָּחִיד?
שֶׁשּׁוּם דָּבָר לֹא פֹּה כְּדֵי לְהִשָּׁאֵר לְתָמִיד?
שֶׁהַכָּל מִתְפָּרֵק, מִתְפּוֹרֵר לְאָבָק,
נוֹלָד וְדוֹעֵך, נִכְתָּב וְנִמְחָק.

 

וְאוּלַי גַּם אֶת זֶה אֲנִי מַמְצִיאָה?
הוֹלֶכֶת לִישׁוֹן, בְּלִי שׁוּם יְדִיעָה…
וּבַשֵּׁינָה, בְּחֵיק הַכְּלוּם, אֲנִי מְחֻבֶּקֶת.
וְהַכָּל כְּמוֹ שֶׁהוּא. וְשַׁלְוָה. וְשֶׁקֶט.
חָפְשִׁיָּה מֵרָצוֹן לְהָבִין וְלִשְׁלֹט.
עֹנֶג וְתֹם, רַכּוּת בְּלִי גְּבוּלוֹת.

מה נראה קטן יותר, דווקא כשמתקרבים אליו??

חידה- מה זה- כשמסתכלים עליו מרחוק, הוא נראה גדול,
וככל שמתקרבים אליו יותר, הוא הולך וקטן?

אם תהפכו את המסך, תגלו את התשובה במהופך.
חח סתם נו… אני והשטויות שלי…
הנה זה:

פעם, במהלך סשן בתטא הילינג, ביקשתי פרספקטיבה על הפחד של המטופלת, והבורא הראה לי תמונה כזאת:

דמות מפלצתית ענקית ושחורה, משהו שנראה כמו "קינג קונג", ממש גורילה עצומת מימדים, שניצבת רחוק מעל המטופלת, ומאיימת להרוס אותה. להתנפל עליה. להשתלט עליה.
(רציתי לשים פה תמונה של מפלצת כזאת בשביל האווירה, אבל התמונות שראיתי היו נראות לי מבהילות מדי חחח אז ויתרתי. משאירה את זה לדמיון שלכם 🙂 )
התחושה היתה של משהו "גדול ממני", והתגובה האוטומטית- לברוח! מהר!

ואז, הבורא כיוון אותי לעשות את ההיפך מהאינסטינקט ההישרדותי- כלומר, להתקרב אל המפלצת השחורה הזאת. להסתכל לה בעיניים…
תוך רגע, המפלצת הפכה ליצור קטן ושברירי, ראיתי אפרוח או גור ארנבת…

ואז לקחתי אותה והחזקתי אותה בעדינות בכף היד, ושלחתי לה המון אהבה וחמלה ישר מהבריאה.
הפחד שנראה הכי עוצמתי ומאיים, נראה כך רק כשאני מנסה לברוח ממנו.

מכירים את הילד הקטן הזה, שחוטף התקף קריזה, ומתחיל לצרוח ולבעוט בכל מה שמסביבו? ברגע הראשון, זה מלחיץ אולי. ולפעמים אנחנו מרגישים חוסר אונים, או בלבול, ונסחפים לתוך הדרמה שלו…

אבל ברגע שאנחנו נזכרים שאנחנו המבוגר האחראי, שעלינו הוא אמור לסמוך כדי לגדול ולשגשג, אז ברור לנו מה יש לעשות- לגשת אליו, לאסוף אותו אלינו ולחבק אותו חזק. לעטוף אותו עם הגוף שלנו, ולתת לו להרגיש בטוח ומוגן.

הוא יכול עוד כמה דקות להתנגד, לצעוק, לבעוט, אבל אם נמשיך לחבק אותו, הוא בסוף יירגע. והצעקות יהפכו לבכי שקט יותר ויותר, עד שגם הוא יחלוף.
ואז הילד מרגיש ומבין- אני לא לבד, מכילים אותי, לא עוזבים אותי. דרך הגוף הוא מבין, שלא משנה כמה הוא כועס או פוחד (או פוחד מפני שהוא כועס, או להיפך, או מה שלא יהיה), הוא עדיין אהוב ומחובק.
והוא נרגע עוד. ואז אפשר לדבר איתו. או לשיר לו שיר. או לשחק איתו בפלסטלינה. או לתת לו כוס מים. או לעזור לו לסדר את הבלגן שהוא עשה. או… והמתח מפנה מקום לאהבה.

וראיתי איך הפחד שלנו מתנהג קצת כמו הילד הזה. ככל שאנחנו מאמינים לו יותר, אנחנו נותנים לו עוד ועוד מקום בתוכנו, ואז הוא גדל, ואז אנחנו רואים כמה הוא גדול, אז אנחנו מאמינים לו עוד יותר, והוא גדל אפילו יותר, ועוד ועוד…

והבורא מראה לנו איך אפשר, בקלות ובפשטות, דווקא להתקרב אליו, לראות אותו משתולל וצועק, ולהמשיך להסתכל לו בעיניים, ולזכור שאנחנו הרבה יותר גדולים ממנו.

נכון, לרגעים זה מרגיש כאילו שהוא עלול להציף אותנו ולהכריע אותנו, אבל אז כדאי לזכור- זה רק פחד. זה מה שהוא יודע לעשות- לצעוק ולאיים.
אוקיי. אז אפשר לנשום עמוק, ולתת לו להמשיך לעשות את זה, כמה שהוא רוצה, אבל לא להפסיק להתבונן בו. להיות ממש נוכחים. ולבקש מהבורא להזרים אלינו המון אהבה בזמן הזה.

ואז, ברגע אחד, גם הפחד הכי גדול נעטף באהבת הבורא. ואנחנו נשארים שם להיות עדים לשינוי- הפחד הופך ליצור קטן בידיים שלנו. ואנחנו יכולים לחבק אותו, ולהגיד לו:

"הכל בסדר. אתה בטוח ומוגן. אתה מוזמן לספר לי מה שאתה רוצה."

ואז- אולי נקבל ממנו איזה "סיפור", אולי נקבל את האמונות שיצרו אותו. ואולי לא. אולי זה לא ממש רלבנטי יותר. אולי לפחד הזה אין "סיפור כיסוי", אלא הוא היה שם, רק כי לא היה לנו שום דבר אחר שימלא את החלל הזה.

אבל עכשיו יש. יש אהבה טהורה, יש רכות, יש הקשבה, יש שמחה, יש נוכחות, יש ידיעת הבורא, יש קלילות, יש עוצמה… יש.

ואז אפשר לקרב את הפחד לפנים שלנו, להתבונן בו בעיניים אוהבות, ולומר לו:
"תודה, פחד, שהגעת. אתה עזרת לי לחוות עוד אור בתוך עצמי, ולהשתחרר מעוד מטענים ישנים. ועכשיו גם אתה כבר ישן. אתה כבר יכול ללכת."

אנחנו מסתכלים לפחד בעיניים…
אבל לא בשביל לראות "מי ימצמץ ראשון". זה לא מעניין כל כך. אנחנו מסתכלים לפחד בעיניים מלאות הבנה ואהבה. והוא מחזיר לנו מבט אוהב.
ואז… הוא ממש רוצה לעזוב. אין לו מה לחפש אצלנו יותר.
והוא הולך.

אז כן, פחד זה מין דבר כזה, שככל שמתקרבים אליו יותר, הוא הולך וקטן. וככל שמחבקים אותו יותר, הוא הולך. ועד שעושים את זה, הוא נראה ממש גדול ומפחיד.

אז בפעם הבאה שאתם שומעים את הפחד שבכם צועק-
תנסו ללכת בכיוון ההפוך מהאינסטינקט ההישרדותי.
במקום לברוח או לנסות להשתיק אותו-
תתקרבו אליו. ועוד קצת.
אל תיבהלו מהצעקות. ככה הוא מתנהג.
זה מה שהוא יודע לעשות.
הוא צועק כדי שנראה אותו ונקשיב לו.
אל תתנו לזה להפחיד אתכם.
מתחת לכל המפלצות המפחידות-
תמיד מסתתרת אהבה.
🙂

ריצוי או ריפוי ? פוסט 2.

אני, טל, בת רחלי ואהוד המתוקים, פְּלִיזֶרִית- על,
מדליקה משואה וירטואלית זאת, לכבוד אחיי ואחיותיי המְרַצִּים  לדורותיהם, בארץ הקודש ובארצות הים (יש לי תחושה שזה יותר "אחיותיי" איכשהו, אבל אולי רק נדמה לי).

מדליקה משואה זאת…

– לזכר כל הפעמים, שרצינו משהו, ולא העזנו לומר אותו, כי אולי זה לא ימצא חן בעיני "מישהו".

– וכל הפעמים שלא ידענו מה אנחנו רוצים, כי היינו עסוקים בלנסות לפצח מה אחרים רוצים.

– וכל הפעמים שלא ידענו בכלל שיש אפשרות כזאת- לִרְצוֹת מַשֶׁהוּ. שזה נראה כמעט אותו דבר כמו "לְרַצּוֹת מִישֶׁהוּ", אבל זה שונה. כל כך שונה. שונה בתכלית השינוי.

– וכל הפעמים שלא העזנו להגיד כשמשהו לא נעים לנו. או לא מתאים לנו. או לא טעים לנו. או לוחץ לנו. או קר. או חם. או סתם לא בא לנו כרגע בדיוק.

– וכל הפעמים ששאלו אותנו אם הדיל הזה מתאים לנו, ושמענו אותנו עונים- "כן, בטח. הכל בסדר", בשלוף אוטומטי כזה, בלי לעצור רגע לבדוק, אם באמת זה מתאים לנו. פשוט כי למה "לעשות עניינים"? למה לא להיות נוחים לכולם? זה הרבה יותר קל!!

כל מה שזה דורש זה לכבות את הרצון האישי- וזה בא לנו טבעי.הרי מעולם לא באמת הדלקנו אותו, אז נשאיר אותו כבוי. אין שום בעיה! מגניב, נכון?

– וכל הפעמים שהעדפנו ללבוש חיוך במקום להגיד מה מפריע לנו.

– הפעמים שהיינו בטוחים שמישהו טועה, אבל העדפנו להסכים ולשתוק במקום לתקן אותו.

מדליקה משואה זאת לכבוד האפשרות לצאת לעצמאות, ולהשתחרר לאט לאט ובמהירות מההרגל לרצות אחרים, מתוך פחד, מתוך האמונה שאנחנו תלויים בהסכמה גורפת של כולם כדי לשרוד בעולם. שהחיבה של אחרים היא תנאי לקיום שלנו.
ולהתחיל לתת מקום לאמת, שקוראת אלינו מכל פינה.
האמת שאנחנו המקור לאישור שלנו. שהאהבה שלנו אלינו היא הצורך האמיתי.

ושמותר סוף סוף להתפטר מהמשרה שאנחנו בעצמנו מינינו אותנו אליה- להיות נחמדים לכולם. תכל'ס בואו נודה בזה- זאת עבודה סיזיפית, לא ממש נעימה, והתגמול די מוגבל- הוא מסתכם בזה שלאף אחד אין משהו ממש גרוע לומר עלינו. אבל היי- ככה זה גם עם ספות של איקאה. ואתם לא רואים אותן עפות על החיים, נכון? אז די.

מדליקה משואה זאת עם חשש קטן, שכתבתי פה משהו שאולי לא יבוא טוב למישהו (חח והנה קיבלתם הדגמה בלייב למנגנון הריצוי בפעולה).

ומתחילה להבין עמוק בלב, שאין לי ברירה אלא להיות אני. ממש אני. אני ב- א' הידיעה.

ואין בזה שום דבר מיוחד. זה פשוט להסכים, שאם הוא יצר אותי ככה בחסדו, אז הדבר הכי בסיסי לעשות זה לסמוך עליו שהוא ידע מה הוא עושה, ולהסכים להיות הדבר הזה בעולם, כי כנראה שזה בול מה שצריך. ואולי זה לא יתאים לכולם. אני אלמד לחיות עם זה. העיקר שאני אתאים לי. שאני אהיה נכונה לי ואוהב אותי.

להדליק משואה זה לשים כוונה.
השלב הבא זה לתרגל את זה בחיים.
להתחיל לזהות את הרצון האמיתי מבפנים. זה שלא תלוי במה שאחרים רוצים מאיתנו (או יותר נכון- מה שאנחנו *מדמיינים* שהם רוצים).

הרצון האמיתי שלי עכשיו זה להתגבר על הפחד, וללחוץ "פרסום".
אם קראתם עד לפה- תודה וברכות על ראשכם.
(ואם לא- זה גם בסדר. עד כמה שזה נשמע לי מפתיע,
מסתבר שהחיים שלי לא תלויים בזה שמישהו יקרא משהו שכתבתי,
או יסכים איתי על משהו, או שיהיה לו איכפת בכלל.
הזוי, נכון? אני יודעת!).

אה, כן- ולתפארת מדינת ישראל.

ריצוי או ריפוי ?

לפעמים נדמה לי שהנשמה שאני אולי קצת דיסלקטית,
​​או אולי היו לה קצת מים באוזן שהפריעו לה לשמוע או משהו
​וכשבורא עולם שאל אותה אם היא רוצה בחיים האלה להתעסק בריצוי היא שמעה "ריפוי"….
ובלב היא חשבה- חח איזה מצחיקול! הוא כבר שאל אותי על ריפוי!!
מה עוד פעם? חח לא משנה, אני לא אתקן אותו מה אני פראיירית? אני אוהבת לרפא.
ואמרה לו- כן!! ברור!! תארוז לי מנה כפולה אם אפשר!!
וככה הנשמה הזאת הגיעה לפה, ואז נולדתי-
​עם גן פליזריות מוגבר שעובד על מערכת הפעלה לא מתוחכמת במיוחד שנקראת-
​"חייבת לרַצות את כולם כי אחרת יעזבו אותי לבד בחושך וזה יהיה הסוף".
מניחה שכולנו, או לפחות רובנו מכירים את המערכת הזאת, לא המצאתי פה כלום חדש.

ועכשיו- יש "בעיה"   …
כי אני עוברת בימים האלה תהליך של שינויים חזקים במערכת ההפעלה- ברור לי שהנשמה כבר תכננה את המסלול בחיים, שבו בשלב כלשהו אני אזכר במערכת ההפעלה החדשה הזאת (שהיא בעצם קיימת בנו תמיד, רק שכחנו להשתמש בה), ולכן פוגשת את השליחים האנושיים, שיכולים להזכיר לי אותה, ולעזור לי להפעיל אותה…
פגשתי כבר כמה כאלה בשנים האחרונות, תודה לאל, ועכשיו אני עוברת קורס חזק ביותר, עם מורה מדהימה- שרוני כהן, שמזכירה לנו פה איך להתקין ולחבר מחדש ולהפעיל את מערכת ההפעלה שפועלת על תדר האני הגבוה, ולהגדיר אותה כמערכת עיקרית.

ומערכת ההפעלה של הריצוי מתנגשת במערכת החדשה, וזאת כנראה הסיבה שכבר כמה זמן משהו מרגיש לי לא מדוייק עם כל הריצוי הזה.
בעצם לא. כי בתכלס זה הרגיש לא מדוייק כבר הרבה זמן… אבל עכשיו משהו גם מרגיש שיש דרך אחרת, ושזה כבר לא סביר להשתמש בקודים הישנים.

ורואה איך הנשמה סידרה לי בשנים האחרונות ממש את הנסיבות המושלמות כדי שהריצוי הזה יגיע לדרגות שיא…
ואיך הזמנתי לחיים דמות מסויימת, שלא אצליח לבטא את האמת שלי מולה ושכל הזמן יהיה שם פחד אימים שהיא לא תסכים איתי או שיהיה עימות, וזה פשוט כבר מקום שאני לא מוכנה להיות בו!
ומדהים שבימים האחרונים אני פשוט נדחפת לעשות שם שינוי ומשהו מתהווה…

גיליתי שככה קורים אצלי שינויים בהתנהלות- בהתחלה עולים סימני שאלה, אח"כ הישן כבר עושה לי עיקצוצים בהילה, ובסוף- הישן מעורר בחילה.
חח יצא חרוז אבל זה ככה- ואז השינוי שהבשיל כבר קורה מעצמו, כי אין מצב להמשיך עם זה יותר.

אז לרַצות עדיין לא עושה לי ממש בחילה, אבל רואה איך זה כבר בדרך לשם. והמחיר של- "אולי הם לא יאהבו אותי ואני אשאר לבד" כבר נהיה פחות מאיים מאשר המחיר של לא להיות מדוייקת איתי.
אז תודה על הזכות לעדכן ולשדרג את מערכת ההפעלה, מניחה שייקח לי זמן להסתנכרן עם זה, מבקשת מהאני העליון לטפל בזה ולאפשר לי להכיר אותי ולזהות אותי גם בלי להיות המרצה של הלייף.
תודה.

טוב, רציתי לכתוב משהו ממש קצר ותמציתי כדי שיהיה נוח למי שקורא את זה (כלומר- לרַצות אחרים).
ובסוף כתבתי מה שעלה לי בנושא, בלי לצנזר אותי, וממש בא לי לסמוך על העולם שמי שזה מתאים לו יקרא, ומי שלא יאהב- ובכן, יש לי תחושה מוזרה שאיכשהו אני אמשיך לחיות. נדמה לי.
תודה. אוהבת.

וּמַה אִם… ?

וּמַה אִם אֲנִי לֹא אַחְלִיט עַל דָּבָר?
רַק אֶצְפֶּה בָּחַיִּים זוֹרְמִים כְּמוֹ נָהָר?
וּמַה אִם לֹא תִהְיֶה בִּי שׁוּם יְדִיעָה?
רַק הַסְכָּמָה לְהִתְמַזֵּג בַּבְּרִיאָה?

וּמַה אִם לֹא אַחְזִיק בְּשׁוּם סִפּוּר?
שׁוּם רַעְיוֹן, שׁוּם מֻשָּׂג בָּרוּר?
וּמַה אִם אֲנִי לֹא אֲנַסֶּה לְשַׁנּוֹת?
וְלֹא לְתַקֵּן, לְרַפֵּא אוֹ לִבְנוֹת?

וּמַה אִם לֹא תִהְיֶה לִי תָּכְנִית פְּעֻלָּה?
וְאִם תְּשׁוּבָה לֹא תַּגִּיעַ – לְשׁוּם שְׁאֵלָה?
וּמַה אִם אֵין שׁוּם בְּעָיָה שֶׁדּוֹרֶשֶׁת פִּתְרוֹן?
מַה אִם שׁוּם קֹבֶץ לֹא נִשְׁמָר בַּזִּכָּרוֹן?

וּמַה אִם לֹא "אָמוּר" לִקְרוֹת כְּלוּם?
וְנִשְׁאָר רַק לִהְיוֹת, בְּפַשְׁטוּת שֶׁל קִיּוּם?
וּמַה אִם אֵין שׁוּם מַשְׁמָעוּת נִסְתֶּרֶת?
וְהַכָּל כְּבָר קַיָּם, בִּדְמָמָה זוֹהֶרֶת?

וּמַה אִם…? זֶה כְּבָר לֹא מְשַׁנֶּה, אוּלַי…
הַמִּשְׂחָק נִמְשַׁךְ. גַּם בִּלְעָדַי…

הַשֵּׂכֶל זוֹעֵק: "סַכָּנָה! אַל תִּגְּשִׁי!"
וְהַלֵּב – הוּא נִפְתַּח וְזוֹרֵחַ. חָפְשִׁי.
הַבּוֹרֵא אִתִּי, בְּסַבְלָנוּת קַשּׁוּבָה,
עוֹטֵף אֶת כָּל הַיֵשׁ – בְּעֵינֵי אַהֲבָה.

 

זה לא משנה מה את עושה- מסר מתוקשר.

זה לא משנה מה את עושה.
זה משנה שאת עושה את זה בהנאה.
ההנאה שלך מניעה אנרגיה בגופים
שאפילו לא ידעת שהם קיימים.

זה לא משנה מה את עושה.
זה משנה איך את עושה את זה.
לכן תעשי את זה בשמחה.
באהבה.
בחיבור.
בעומק.
בהתרגשות.
בתענוג.
במסירות.


זה לא משנה
אם את יודעת מה עושים
עם טפסים
כל עוד שאת מאפשרת לך
ללמוד עוד ועוד כל פעם
איך לסמוך ולבטוח בתוך הלב.


זה לא משנה את מי את פוגשת
כל עוד את רואה את המלאך שבו
כל עוד את יודעת שאת פוגשת
רק אותך שוב ושוב.


זה לא משנה אם יש לך
קרן השתלמות
כל עוד את יודעת שההשתלמות היחידה
שאת משתתפת בה באמת
זה ללמוד מי את
ולהיזכר שאת לא מה שחשבת
ולהיות מוכנה לשכוח ולהיזכר
וליפול ולקום
ולפחד ולעזוב
הכל…

גם את מה שלא ידעת
שיש בכלל.