אנחנו פה ביחד- מסר מהגוף.

"אנחנו פה ביחד",
הגוף אמר לי יום אחד.
"אנחנו פה ביחד.
זה לא רק את לבד".

"נוצרתי בשבילך.
ביקשת לך כלי שרת.
אני פה לרשותך,
עד שתרצי לצאת.

את נצחית, אני זמני-
זה כל ההבדל.
אחרי שאתפורר אני,
את עוד תמשיכי לטייל.

אנחנו פה ביחד,
אנחנו סוג של צוות,
אז גם אם יש בי חלקים
שאת פחות אוהבת…

גם אם אני לא תמיד
נראה לטעמך-
אני מזכיר לך- אַת זאת
שקראת לי בעצמך!

ביקשת אותי כדי להיות פה,
לחוות את העולם,
אני בדיוק מתאים לך
גם אם לא נראה 'מושלם'.

עד שפגשת אותי
ריחפת לך, נשמה.
איתי את יכולה
להתנסות על אדמה.

אני פה בשבילך,
למה שתבקשי."
הגוף אמר לי יום אחד
ברגע קצת אישי.

"רציתי להיות לך-
בית לאירוח.
תודה שבי בחרת
לשכן בי את הרוח.

אז תזרימי אהבה אליי
שתמלא את התאים.  
האהבה שלך היא בשבילי
המזון הכי טעים."

זה מה שהגוף
יום אחד אמר.
אמרתי לו- "תודה!
אוהבת גם, חבר יקר."

ביקשתי מאלוהים להסביר לי…

ביקשתי מאלוהים להסביר לי
מה זה אישה מאושרת.
במקום להסביר במילים
הוא הראה לי את זה בסרט:

הסרט מתחיל עם תינוקת שמחה,
אין לה שום ציפייה, רק פתיחות ותום
ואז מערבולת. ואז שיכחה.
אחיזה מבועתת בשובל החלום.

ואז מחשבה על רצון בעתיד,
שרק אם יוגשם היא תהיה מאושרת,
ואין לה אוויר, זה חונק, זה מטריד,
הפחד גואה. והיא לא מתעוררת.

ואז היא נחבטת ברצפת בטון.
הסבל הופך להיות בלתי נסבל.
ואין לה כבר כוח להחזיק ברצון.
ושמחה? זה נשמע כמו זיכרון מעורפל.

וכולה אחוזה ברצינות תהומית,
ונמאס לה כל כך. היא מחפשת מוצא.
פחדים, חששות, עצבות קיומית
ואין לה מושג בכלל- מה היא רוצה.

ואז… תפנית בעלילה מתרחשת-
הדמות הראשית- לא איכפת לה מכלום.
היא רוצה לעזוב. היא פשוט מיואשת.
להזדכות על הכל. לישון בלי לקום.

והיא נרדמת. ואז מתעוררת.
החלום נראה לה רחוק, מעורפל.
נעימת סיום. כתוביות. סוף הסרט.
אישה מחוייכת. בתוך הקהל.

(זה היה רק סרט. איזה מזל).