על סיפורים למכירה (או- איך גיליתי שאני מכורה?) (שם זמני).

איכשהו יצא שניהלתי שיחה עם המיינד. מוזר, הא?
ומה שעוד יותר מוזר זה, שהיו לו כמה טיעונים די הגיוניים…
מוזמנים לקרוא אם יש לכם סבלנות.
ואם יש לכם במקרה רעיון לשם לסיפור- אשמח לשמוע.

*************************

הוא: פססס היי, את, רוצה סיפור?

אני: כן. ברור!!

הוא: אוקיי, אז… יש פה כמה אפשרויות. את מוזמנת לבחור:

– הסיפור על איך את מבזבזת את החיים שלך.
– הסיפור על זאת שאמרה לך משהו ממש מעליב.
– הסיפור על- איך את יותר טובה מהם.
– הסיפור על- איך כולם יותר טובים ממך, ואת בעצם לוזרית.
– הסיפור על איך עשית טעות נוראית, ועכשיו מאוחר לתקן.
– הסיפור על איך עשית סתם טעות דבילית, ועכשיו את מבינה את זה     וזה מעצבן אותך.
– הסיפור על איך החיים לא מסתדרים כמו שרצית.

יש עוד הרבה, אבל אלה הלהיטים בגדול…

אני: וואו יש פה הרבה מבחר, די מבלבל. אפשר עזרה?

הוא: תראי, כולם טובים בדרכם. את יודעת כבר שאני מקפיד פה רק על סחורה משובחת, כן?

אני: המממ… בוא נראה… את זה כבר שמעתי… אולי זה? אה, רגע, זה היה לפני שבוע… אז אולי… לא, גם זה כבר היה…

הוא: טוב, אז נתחיל? מה בחרת?

אני: לא, רגע, חכה שניה. מה זה? הכל פה כבר ישן! אתה עושה צחוק? לא חידשת מלאי בכלל. שמעתי כבר את כולם!

הוא: מה פתאום?! אומר לך מותק- חדש חדש מהיצרן הגיע היום! ממתי את לא סומכת עליי?? זה קצת מעליב אפילו.

אני: אה… לא.. לא התכוונתי סליחה, כן? רק שהסיפורים שהצעת… הם קצת… נו… לא יודעת, נשמעים לי ממש לא חדשים. תראה את זה- יש פה קצת עובש אפילו.

הוא: מה את מקשקשת? תקשיבי, אני אגיד את זה פעם אחרונה- לא תמצאי סיפורים כאלה בשום מקום. זה בהזמנה אישית מהיבואן. אנחנו מכירים לא מהיום, נכון? את יודעת כמה אני אמין. כמה חשובה לי האיכות. אז למה ככה??

אני: לא יודעת. זה מוזר. אבל יכולה להישבע שכבר שמעתי את הסיפורים האלה לפני זה.

הוא: אה… ברור!!

אני: רגע… מההה???

הוא: איזה מצחיקה את. ברור ששמעת אותם קודם! כי זה תמיד אותם נושאים. לא שמת לב?

אני: מה זאת אומרת? תסביר.

הוא: תראי, אני אף פעם לא מוכר לך *סיפור* חדש. זה כל היופי. אני מגיש לך את אותו סיפור, אבל הכל זה אמנות השינויים הקטנים והאריזה. מוזר לי, את בחורה אינטליגנטית, איך לא קלטת עד עכשיו?

אני: טוב, עכשיו אני קצת מבולבלת. מה זה "אמנות השינויים הקטנים"? בחיים לא שמעתי את המושג הזה.

הוא: ממש פשוט. אני לוקח את הסיפור שאת מכירה, כן? אבל אני תמיד משנה משהו- את הדמויות, את האווירה, את תיאורי הנוף, את הבגדים שאת לובשת 😉 אז זה נדמה לך כמו סיפור שונה. אבל איך יכול להיות שונה לגמרי מותק? זה הסיפורים שאת אוהבת. את כל כך רגילה אליהם! באיזה זכות אני אשנה לך את מה שאת אוהבת?

אני: מה?? אני אוהבת אותם? תסתכל עליהם שניה! תגיד לי אתה- מה יש פה לאהוב? כולם כאלה מבאסים, מחלישים, גורמים לי להרגיש רע לגבי עצמי. מה, אתה החלטת היום לעשות ממני צחוק?? למה אתה מוכר לי אותם כל כך הרבה שנים??

הוא: די מאמי, אל תתרגשי כל כך. שבי רגע. קחי כוס מים, תנשמי. לא צריך לעשות דרמות. מבין אותך סך הכל. זה לא פשוט לגלות יום אחד שאת מכורה למשהו.

אני: מהההה??? אתה לא מתבייש?? "לגלות"? אתה מיתמם עכשיו?? אתה פושע ואני לא מאמינה איך קניתי ממך כל כך הרבה שנים בלי למצמץ! אתה ניצלת אותי! אז אני לא רוצה לשבת ולהירגע. אני רוצה לתבוע אותך! ואז להביא כמה גברים חסונים שילמדו אותך מה זה "אמנות השינויים הקטנים" של הפרצוף המכוער שלך! פחחחח "מכורה" הוא אומר לי!

הוא: אוקיי. אני מבין שאת פחות מרוצה כרגע. תראי, אני איש מקצוע. ואצלי הלקוח תמיד צודק… גם כשהוא… ממש טועה. אז… מה אני יכול להציע לך כפיצוי על עוגמת הנפש הזאת?

אני: חוצפן קטן. בתור התחלה, אל תבוא לפה יותר בחיים שלך. לא רוצה לראות אותך ולא לשמוע את הקול החלקלק שלך ולא את הסיפורים הדביליים שלך.

הוא: כן. זה נשמע הוגן. רק יש עניין קטן. שאני אף פעם לא באתי לפה.

אני: אז מה אתה עושה פה, אם אפשר לדעת?

הוא: את זאת שבאת אליי, מותק. אני פה כבר שנים, מוכר את הסיפורים שלי בשקט, עוסק בענייניי, מתפרנס לי בתום לב. את חיפשת אותי. את באת אליי. אני רק מוכר. את… מכורה.

אני: אה… נו… באמת איזה קשקשן… אני באתי אליך? פחחחח מי צריך אותך בכלל?

 

הוא: המממ. בואי נראה… מי צריך אותי? מי צריך אותי? שאלה קשה… אה, כן- את!!
את כנראה צריכה אותי. את הסיפורים שלי. את קונה אותם כבר שנים. ובאדיקות גדולה, יש לומר. לא מחמיצה אף מבצע, אף הצעה שיווקית, קונה אותם בלי הכרה, כל יום.

אני: אה… כן, בזה אתה צודק. למה אני עושה את זה לעצמי? זה די מטריד.

הוא: אין לי מושג מותק. אני רואה שאת מקשיבה כל פעם לסיפורים האלה, רואה שזה עושה לך לא טוב, אבל את יודעת, אני לא פה בתפקיד הרופא שלך. אני רק מוכר פשוט. מביא כמה סיפורים, שם אותם בחלון ראווה, את באה, קונה, משלמת לי- כולם מרוצים.

אני: אבל אתה עובד עליי. כבר שנים. אין לך שום אחריות פה?

הוא: אני מבין שזה נראה לך ככה. אבל תסתכלי על זה רגע, אי אפשר "לעבוד" על מי שלא בא לקנות. שמת לב לזה פעם? ואת מוזמנת לשלוח לי כמה בריונים שתרצי, מותק, אני באמת אוהב אותך שתהיי בריאה. את יכולה להפסיק עם זה כבר מהיום. את לא חייבת לבוא לקנות נשמה.

אני: רגע… למה אתה אומר לי את זה?? מה ייצא לך מזה?

הוא: זה אולי יהיה לך קשה להאמין, אבל אני לא צריך כלום ממך. אני אחיה יפה מאוד גם בלעדייך. באהבה, כן? אבל בחיי, אין לי פה שום אינטרס. אני מסתדר. ככה אני, מוכר סיפורים. לא מתעסק במי קונה כמה ולמה. את רוצה לקנות? וולקאם, תבואי אני עושה לך כבוד. את לא רוצה? זה בסדר, באמת, נו הארד פילינגז, נישאר חברים בפייסבוק אם תרצי והכל טוב.

אני: אוקיי… אז איך אתה מסביר שעד עכשיו היית כל כך לרעתי?

הוא: חס וחלילה! לרעתך? מה פתאום? אני לא לרעתך בכלל, אף פעם לא הייתי ולא מתכוון להתחיל עכשיו! תביני, אני לא עושה כלום נגדך. רק בעדי.

אני: המממ… נשמע משכנע. תקשיב בשלב זה אני מוותרת על כל התביעה וכל זה, זה באמת מיותר נראה לי. ועכשיו אני צריכה להבין איך להתמודד עם ההתמכרות הזאת, כי אתה צודק. אני קצת מכורה לסיפורים שלך.

הוא: מעולה. שמח שהתאפסת על עצמך נשמה. ולגבי הגמילה מסיפורים, זה כבר לפרק הבא…

אני: הופה, קלטתי אותך, שוב מנסה למכור לי סיפור, הא?

הוא: כן, עלית עליי. סורי. הרגל של שנים.
טוב שולח לך חברות בפייסבוק תאשרי, כן?

אני: נחשוב עליך.

 

 

#שיחה_עם_המיינד

2 תגובות בנושא “על סיפורים למכירה (או- איך גיליתי שאני מכורה?) (שם זמני).”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *