הִגַּעְתֶּם לַקּוּרְס…

הִגַּעְתֶּם לַקּוּרְס הַמְאֹד מְבֻקָּשׁ-

"לָתֵת בַּחַיִּים אֵמוּן, בְּלִי חָשַׁשׁ"

בְּרוּכִים הַבָּאִים! נַתְחִיל פֹּה מִיָּד,

הַקּוּרְס פָּתוּחַ לְכָל אַחַת וְאֶחָד.

 

גַּם אִם אַתְּ קְצָת חוֹשֶׁשֶׁת, גַּם אִם אַתָּה מְהַסֵּס-

בֹּאוּ עַכְשָׁיו. זֶה הַזְּמָן לְהִכָּנֵס.

מִי שֶׁנִּשְׁאָר בַּחוּץ, יַמְשִׁיךְ עִם הַמֻּכָּר-

לְפַחֵד מֵהַחַיִּים- לֹא נִמְאַס לָכֶם כְּבָר ?

 

בֹּאוּ לֶחָדָשׁ! זֹאת הַזְמָנָה פְּתוּחָה-

לִלְמֹד אֵיךְ לִחְיוֹת פֹּה מִתּוֹךְ שִׂמְחָה.

אִם עוֹלִים סְפֵקוֹת, תַּכְנִיסוּ גַּם אוֹתָם,

הַתִּרְגּוּל לֹא צָרִיךְ לַעֲצֹר בִּגְלָלָם.

 

פֹּה לוֹמְדִים לַעֲבֹד עִם כָּל מַה שֶׁיֵּשׁ,

כְּשֶׁסּוֹמְכִים עַל הַחַיִּים, זֶה שָׁלָב מִתְבַּקֵּשׁ.

חַיִּים שֶׁלֹּא מְנֹהָלִים עַל יְדֵי דְּאָגָה,

אוֹ בְּמִלָּה אַחֶרֶת- פָּשׁוּט חֲ- גִ- י- גָ- ה.

 

עַצְבוּת אוֹ כְּאֵב? שִׁבְרוֹן לֵב אוֹ בִּלְבּוּל?

אִם הֵם פֹּה, נֶהֱדָר- שֶׁיִּצְטָרְפוּ לְתִרְגּוּל.

הֵם זוֹרְמִים דַּרְכְּכֶם, גַּל עוֹלֶה וְחוֹלֵף,

תִּלְמְדוּ פֹּה לַחֲגֹג גַּם אוֹתָם, בְּכֵּיף.

 

אֵין פֹּה שׁוּם תֵּאוֹרִיוֹת, זֶה תִּרְגּוּל מַעֲשִׂי.

אַתָּה מֻזְמָן לְנָסוֹת! וְגַם אַתְּ- תִּתְנַסִּי.

בַּשִּׁעוּר הָרִאשׁוֹן- סוֹד גָּלוּי וּפָשׁוּט-

מִמֵּילָא בַּחַיִּים אֵין טִפַּת וַדָּאוּת.

הַבְּחִירָה הִיא בֵּין לְהִתְנַגֵּד וְלִשְׁלֹל,

לְבֵין לְהַסְכִּים לַחֲגֹג אֶת הַ- כֹּ- ל.

 

אֵין פֹּה שׁוּם מִבְחָנִים, צִיּוּנִים, תְּעוּדָה,

רַק צְלִילָה מְעַנֶּגֶת אֶל הַלֹּא- נוֹדָע.

רַק הַסְכָּמָה יוֹמְיוֹמִית נִפְלָאָה-

לַחֲווֹת בִּמְלֵאוּת אֶת אַהֲבַת הַבְּרִיאָה.

רַק לִסְמֹךְ שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָתְכֶם הָעֶלְיוֹנָה,

לָדַעַת שֶׁאַתֶּם בַּדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה

וְאֶפְשָׁר לִצְעֹד בָּהּ בְּאֵמוּן, בְּלִי חָשַׁשׁ.

בְּרוּכִים הַבָּאִים לָעוֹלָם הֶחָדָשׁ!

לא סוחרת ברגע ההווה.

או לפחות- זאת הכוונה שלי.
הרגע הזה הוא הדבר היחיד שיש לי.
ואין לי שום כוונה למכור אותו,
בעד שום הון שבעולם.

ומי רוצה לקנות אותו??
מי כל הזמן מנסה לפתות אותי לסחור ברגע הזה?
המיינד. השכל.

הוא מעולה בזה.
כל הזמן מנסה להשחיל פלאיירים עם "הצעות שיווקיות" מתחת לדלת- כמו למשל:
"היום כבר התחיל, ועדיין לא דאגת בכלל?? הנה 3 סיבות לדאגה שיסגרו לך את הפינה".

כשאני בחוץ-
המיינד תולה פוסטרים על כל קיר אפשרי-
"מה יהיה עם העתיד שלך?";
"איך את מתכוונת להמשיך ככה?";
"את יודעת שזה מסוכן??"

לא קוראת את הפלאיירים- זורקת אותם לפח.
רואה את הפוסטרים, ומבינה- "הממ תודה שהזכרת לי לחייך."

לא מוכרת את ההווה שלי. תודה.

לפעמים המיינד מתחפש גם לאנשים שאני פוגשת. לעיתים קרובות אלה האנשים שהכי קרובים ללבי- "כן. זה נחמד שאת עכשיו בטוב, אבל… חשבת מה יהיה איתך עוד שנה? עוד 5 שנים? עוד 20 שנה?"

אני מקשיבה להם. לפעמים גם נבהלת- באמת- מה יהיה איתי??

ואז מבינה, שאין שום "תשובה" מהשכל שיכולה באמת להניח את הדעת, כי המיינד- זה המזון שלו- דאגה. חרטה. חרדה. ספק.
והוא רעב… רעב… חייב מזון. ולאן הוא יבוא כדי לקבל מזון?
ברור. אליי.

אז רגע… אם הוא תלוי בי בשביל הזנה… זה אומר ש… ש… רגע… זה אומר שאני לא חייבת להאכיל אותו? נכון! לא חייבת!

אז עכשיו, הנה תרגיל קטן במתנה לשבוע הקרוב
(או אפילו- רק להיום. או רק לעכשיו):

לשים לב להצעות השיווקיות של המיינד- רק להתחיל לשים לב אליהן. תאמינו לי, תשומת לב זה המון. כמעט לא צריך כלום יותר מזה.
למה?
כי ברגע ששמתי לב למחשבה, אז אני יכולה לראות ש-אני לא המחשבה.

נשמע דבילי? מובן מאליו? כן?
אז תחשבו על זה רגע-
מכירים את זה שיש מחשבה כמו- "אוי… מה יהיה עם… (העתיד שלי/ הקריירה שלי/ הילד שלי/ הפרוייקט ההוא/ המערכת יחסים הזאת/ המשקל שלי/ החשבון בנק/ וכו'… יו ניים איט)".

ומשם- אנחנו עולים על הנתיב המהיר לרצף של מחשבות שסוחפות אותנו הרחק מהרגע הזה?- תובנות, שאלות, התלבטויות, תוכניות פעולה, זיכרונות, רצונות…

עכשיו- בואו נשים לב- ברוב המקרים, ברגע שהמחשבה הזאת עולה, אין לנו איזה פעולה אמיתית ואפקטיבית שבאמת יכולה לקדם את הנושא הזה (הרי אם היתה כזאת- היינו מבצעים אותה).

זה פשוט שקיעה במחשבות שחוזרות על עצמן (שלא לומר- ממחזרות את עצמן)… אותה סחורה בלויה ומשומשת, שאנחנו קונים מהמיינד שוב ושוב, ומשלמים עליה ב… במה?

באיזה מטבע אנחנו משלמים עליה? נכון- המטבע הכי יקר ערך שיש לנו. למעשה, זה המטבע היחיד שיש לנו- הרגע הזה.
"החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה עושה תוכניות אחרות", אמר ג'ון לנון. גאון. כל כך מדוייק.

אז רק לשבוע הזה, ליום הזה, לדקה הזאת-
מזמינה אתכם להתנסות באפשרות המדהימה הזאת- להיות בערנות למחשבות, למיינד שמנסה לחטוף אותנו מהעכשיו, לטובת האג'נדה שלו (לא, הוא לא "מרושע", הוא תמים לגמרי. זה פשוט התפקיד שלו).

והוא ינסה שוב ושוב. אבל תנחשו מה? בלי תשומת הלב שלנו- אין לו קיום. פשוט ככה. אנחנו בוחרים אם להאכיל אותו, אם לשלם לו על הסחורה הזאת, או פשוט להעביר את הקניות שלנו למקום אחר.
למקום שלא מבקש מאיתנו בעצם שום דבר- הרגע הזה.

תרגול נעים.
:))

אם למישהו זה מעורר שאלות, ספקות, תובנות, חרדות או התנגדויות- תרגישו חופשי לשאול ולשתף.

נדמה לי שבהמשך אני אכתוב קצת על מה לעשות עם מחשבות ששואבות לנו אנרגיה. פשוט כי זה מה שמעניין אותי בימים אלה.
אם יש משהו בכיוון הזה שמסקרן אתכם- מוזמנים לכתוב.

אוהבת.

סיפור על ילד בן 9 ומורה (כמעט) מיואשת ושיעור חשבון שהפך לשיעור בכוח של אהבה.

אז הסיפור מתחיל לפני איזה שבועיים, שעה שישית של יום הלימודים בבי"ס יסודי שבו אני מלמדת ילדים עם קשיי למידה.

ואני אמורה לקחת קבוצה של ילדים, אבל הפעם המורה מבקשת שאקח רק אחד מהם- את ניאו (טוב, זה שם שבדיתי בשבילו לצורך הסיפור. אין לי מושג למה דווקא נבחר פה השם של הגיבור במטריקס, אבל הוא פשוט מופיע לי ככה ממש חזק, אז בואו נזרום עם זה…)

היא מבקשת שאקח אותו כדי להסביר לו שוב איך עושים כפל במאונך. כי היה להם בוחן בכיתה, והוא נכשל, והיא רוצה לתת לו הזדמנות נוספת.

אז ניאו- ילד מתוק מאי שם בפיליפינים, וכל החשבון הזה ממש קשה לו. ובעצם, לא רק חשבון. הכל די קשה לו. קשה לו לקרוא, ולכתוב, קשה לו לבטא את עצמו בעל פה, קשה לו להבין את ההוראות…

טוב, אולי לא ה- כ- ל קשה לו. כי קל לו לצייר, וקל לו לצחוק, וקל לו להיות טוב לב ונדיב ואיכפתי לחברים שלו. כולו לב אחד גדול.

אבל בכל מה שקשור למשימות הלימודיות- הוא לא ממש מצליח להתמודד, גם כשהוא מאוד מנסה.

ויש רגעים, שבהם התסכול והקושי עולים על גדותיהם.
יש ילדים שבשלב הזה מתעצבנים, או זזים בלי הפסקה, או מתחילים להפריע.
ניאו- משתתק. זה מה שהוא עושה כשהוא לא מצליח להכיל את התסכול. את תחושת הכישלון. את הפחד מעוד ניסיון ששוב לא יצליח. (ברור שאני לא יודעת בוודאות מה הוא חש. אני מנחשת, כמובן).

ועכשיו זה אחד הרגעים האלה. ניאו שותק. עכשיו, אני כבר מכירה אותו מספיק זמן, אז אני מכירה גם את ההתנהגות הזאת. הוא באמת לפעמים מסתגר בתוך עצמו, ואז הוא צריך אותי שאעזור לו "לרדת מהעץ" שהוא טיפס עליו, ולהציע לו ללכת לשטוף פנים ולחזור כמו חדש. ובד"כ זה עובד מצויין.

היום זה לא עובד. כנראה שהכישלון בבוחן היה קצת יותר ממה שהוא יכול לספוג. ונראה שהוא פשוט מעדיף לא לנסות כבר. אני יכולה להבין אותו. מי מאיתנו מוכן לנסות שוב ושוב ושוב משהו שהוא לא מבין בו, והוא לא בחר בו, ולראות את כל שאר קבוצת השווים מצליחים ומתקדמים, ועדיין להמשיך לנסות? תחשבו על זה רגע. צריך בשביל זה כוח על. ובעיקר- רצון מטורף. ולניאו אין את המשאבים האלה.

אז הוא יושב מכונס ושותק, ואני מנסה לדובב אותו.

בהתחלה אני אומרת לו:

"נו, תראה, אנחנו נעשה את התרגיל ביחד. ואתה תצליח! בוא!"
הוא שותק.
ואחרי עוד כמה ניסיונות כאלה לעודד אותו, אני כבר מאבדת סבלנות.

ואז- "טוב, מה, ניאו- אתה רוצה שאני אגיד למורה שאתה לא מוכן לעבוד? כי אתה לא משאיר לי ברירה, אלא לשלוח אותך חזרה לכיתה."

והוא… שותק.

ואני יודעת שממש לא בא לי לשלוח אותו חזרה… אבל אני קצת לא יודעת מה כן אפשר לעשות… ועכשיו גם אני מתוסכלת. אוףףףף
משהו מרגיש לי ממש לא נוח בלב.

פתאום מבקשים ממני להסתכל על כל זה מהזווית שלו. ואני רואה את הכאב, את התסכול, את הייאוש, את התבוסה, את הפחד להיכשל, את ההלקאה העצמית, את הערך העצמי המתרסק שוב ושוב עם כל חוויה כזאת…

וככל שאני רואה את זה יותר, ומרגישה את זה יותר… זה מרגיש פשוט בלתי נסבל.

ואז אני רואה איך- הוא שותק כי זה מנגנון ההישרדות שהוא מכיר כדי להינצל מכל הכאב הזה. ואם זה המנגנון שיש לו, כנראה זה הדבר הכי נכון לו כרגע.

ועם כל הכבוד למטרות שאני שמתי לי למפגש הזה (כמו- ללמוד כפל מאונך), אולי זה לא ממש הזמן המתאים. אולי הוא זקוק כרגע למשהו אחר.

ואז… אני נזכרת בשבט מאפריקה…

ופתאום- איכשהו אני נזכרת בסיפור שקראתי איפשהו… זה סיפור די מוכר שרץ ברשת, אולי ראיתם אותו גם…

זה סיפור על שבט באפריקה, שבו אדם שעשה מעשה רע- השבט לוקח אותו למרכז הכפר, ושם במשך יומיים שלמים, כל בני השבט מקיפים אותו ומספרים לו את כל הדברים הטובים שהוא עשה אי פעם. בני השבט הזה מאמינים, שכל אדם בבסיסו הוא טוב, אבל לעיתים אדם עושה טעות, וזאת בעצם קריאה לעזרה. ולכן הם מתאחדים, כדי לחבר אותו מחדש לטבע הטוב שלו.

אפילו לא יודעת אם הסיפור הזה נכון או המצאה מוחלטת, אבל זה ממש לא משנה. הוא עדיין חזק. ממש משום מקום מופיע לי הסיפור הזה בראש, וברור לי שזה מה שאני רוצה לעשות.

ואני מתחילה להגיד לניאו משפטים כמו:

(לא זוכרת את המשפטים המדויקים, כי כבר עברו מאז איזה שבועיים, וגם באותו רגע הרגשתי קצת שהייתי במצב תודעה שונה מהרגיל, סוג של מדיטציה כזאת- אז זה בערך)

"תראה, אני יודעת שכרגע זה נראה קשה. אבל אני יודעת שאתה ילד נבון מאוד. ושכבר הצלחת בהרבה תרגילים. ואני יודעת, וגם אתה יודע שאתה ילד מקסים. וטוב לב. ושאיכפת לך מכולם. ושאתה מצייר מקסים."

טוב, הבנתם את הרעיון, כן?

זה נמשך ככה איזה 3 דקות, שבמהלכן פשוט חזרתי שוב ושוב על כל הדברים שיכולתי להעלות בדעתי שהם מקומות חזקים אצל ניאו.

וזה הרגיש לי גם ממש בסדר לחזור על אותן תכונות שוב ושוב.

משהו בי אמר להמשיך, ושהוא צריך לשמוע את זה.

וזה התחיל מדברים שקשורים ללימודים (ותכל'ס, כמו שהבנתם, לא היו הרבה כאלה, כי לימודים זה פחות הצד החזק שלו), והמשיך לתכונות אופי שלא קשורות כביכול לשום דבר "לימודי".

ואני ככה חושבת לי- "טל, מה את עושה?? זה קצת מוזר." אבל פשוט משהו מושך אותי להמשיך בזה. בטח אתם מכירים את התחושה הזאת ש- "זה נכון וזהו". אינטואיציה כזאת… אז אני ממשיכה.

ותוך כדי שאני מדברת- ניאו לא זז. והפנים שלו ממשיכות להיות קפואות וחתומות.

אבל אני מרגישה שהוא מקשיב. שהלב שלו נפתח.
משהו אומר לי שזה עוזר.

ואז, אחרי שהרגשתי שזה הסתיים, שתקתי לרגע, וגם הוא…

ואז הבנתי שיש עוד שלב- השלב של שחרור התוצאה.

כי תראו, כל עוד שאנחנו מביאים אהבה, ומצפים שמשהו ישתנה בעקבות זה- זאת עדיין אהבה עם תנאים. וזה בסדר, אבל זה לא מספיק ברוב המקרים. מה שבאמת צריך זה אהבה ללא תנאי.

כלומר- לשחרר את התוצאה. גם אם ממש לא בא לנו לשחרר אותה.

כי ממש רציתי שהוא יצליח בבוחן. ממש!! וממש רציתי שיחזור לכיתה בידיעה שהוא התגבר על האתגר. ממש רציתי. נורא רציתי. אבל פה הבנתי, שעשיתי מה שאפשר, ועכשיו הזמן להתמסר למה שיש.

ואם זה לא יקרה בשיעור הזה, אז כנראה שהוא עדיין לא בשל. וכנראה גם זה לטובה.

וכשהבנתי שזה בסדר אם הוא לא יתמודד היום עם התרגילים, ושאני באמת יכולה לשחרר את זה, ולתת את הכי טוב שאני יכולה, אז התחלתי לעשות הואופונופונו.

עכשיו, למי שפעם ראשונה שומע את המילה (המצחיקה) הזאת- הואופונופונו, אני רק אומר בקיצור, שזאת שיטת ריפוי מד-הי- מה מהוואי, שמבוססת על עקרונות מאוד פשוטים ומאוד אפקטיביים.

לא ניכנס כרגע לאיך בדיוק זה עובד, אני מניחה פה קישור בסוף הפוסט למי שזה מעניין אותו לקרוא לעומק (שווה!).

אבל הרעיון זה שאנחנו פשוט יכולים לנקות את המרחב שלנו ברמה האנרגטית, בעזרת 4 אמירות פשוטות:

  1. אני אוהבת אותך.

  2. אני מצטערת.

  3. בבקשה תסלחי לי.

  4. תודה.

ובעצם אנחנו מבקשים סליחה מעצמנו ומהבריאה על המצב שנוצר, וזה לא חלילה כי "זה אשמתנו", אין פה אשמה, אלא פשוט החזרה של המצב לאיזון הטבעי, שבו הכל מתאפס.
זה אולי נשמע הזוי, אבל זה חזק ביותר ועובד נפלא.
(ומי שרוצה לקבל מושג איזה תוצאות מדהימות יש לזה- ממש כדאי לקרוא את הספר "אפס מגבלות").

אז אני ככה עם עצמי, פשוט חוזרת בראש (וקצת בלחש אולי גם) על המשפטים האלה, ושמה כוונה לשחרר כל מה שמפריע וחוסם את הזרימה הטבעית.

וזהו, כבר ויתרתי על השיעור, על התרגילים, על הכל. והבנתי שזה בסדר ככה.

וזהו. עוד רבע שעה השיעור מסתיים. כנראה שזה לא יקרה היום…

…פתאום… קורה משהו לא פחות ממופלא.

ניאו, שישב עד עכשיו בפנים אטומות לגמרי, בלי להוציא הגה מתחילת השיעור… פתאום מסתכל עליי… ואז על הדף עם התרגילים… ואז לוקח עיפרון…

כבר לא זוכרת מה הוא אמר באותו רגע, אבל תקשיבו- זה היה נראה כמו לראות נציב מלח הופך פתאום ליצור חי. מעבר כל כך חד!

והמצחיק זה שהוא נראה כאילו שזה הדבר הכי טבעי. אתם יודעים, כמו שילדים יודעים.

הוא לוקח את הדף, ומתחיל להעתיק את התרגיל הראשון.

והוא צריך תזכורת- אני מזכירה לו, והופ- הוא פותר את התרגיל. וזה תרגיל שהוא נכשל בו בבוחן! הוא לא ידע אותו לפני כן!

ובקיצור- תוך כמה דקות, הילד ממש "מתעורר לחיים", ולא סתם- אחרי שפתר כמה תרגילים כמעט לבד בעצמו, ונשארו עוד דקות ספורות לשיעור, אני אומרת לו- "אוקיי ניאו, אנחנו עוד רגע מסיימים, ואני רואה שאתה מסתדר יפה. אז מבחינתי אתה משוחרר".

והוא מתעקש, ממש מתעקש להישאר ולפתור עוד תרגיל ועוד תרגיל.

ובצלצול לסוף היום, נשאר לו עוד תרגיל אחד, ובעיניים צוחקות וחיוך מתלהב, הוא אומר לי- אפשר להישאר ולפתור גם את זה?

מה?? הילד שעד לפני כמה דקות הייתי צריכה לבדוק לו דופק כדי לוודא שהוא בחיים? שממש חששתי לדימוי שלו במקרה ששוב לא יצליח? שחשבתי שאצטרך לעודד אותו ולנסות לשדל אותו לעבוד??

כן. אותו ילד.

עכשיו, אפשר להגיד שאולי יש כל מיני סיבות שהשינוי הזה קרה.

אני מרגישה בלב שאלוהים הראה לי פה בדיוק מה גרם לזה לקרות.

וכשראיתי את זה מול העיניים, היה לי ברור מעבר לכל ספק- זה מסוג הניסים שרק דבר אחד יכול להניע אותם לקרות.

ולדבר הזה קוראים- אהבה.

פה אפשר לקרוא על הואופונופונו

עַד הוֹדָעָה חֲדָשָׁה

עַד הוֹדָעָה חֲדָשָׁה- תַּחגְגוּ אֶת הַכֹּל-
בְּשֶׁקֶט, בְּרַעַשׁ, בְּלַחַשׁ, בְּקוֹל,
בָּרְחוֹב, בַּשָּׂדֶה, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּצֵּל,
תַּחגְגוּ כָּל דָּבָר- אֲנִי פֹּה- מִסְתַּכֵּל.

רֹאֶה אֶת הַיְּצִירָה שֶׁלִּי, הַמֻּפְלָאָה,
מַרְהִיבָה וְרוֹקֶדֶת בְּהוֹד הַבְּרִיאָה,
וְאֶתְכֶם אֲרוּגִים לְתוֹכָהּ בְּרֹב חֵן,
זֶה תַּעֲנוּג לִרְאוֹת אֶתְכֶם וְאֶתְכֶן!

לוּ אַתֶּם בִּמְקוֹמִי- הֲיִיתֶם רוֹאִים אֶת זֶה גַּם-
זֶה יֹפִי צָרוּף, מְהַפְּנֵט וּמֻשְׁלָם.
וְאָז בֶּטַח הֲיִיתֶם יוֹצְאִים לַחֲגֹג,
בְּלִי לְבַזְבֵּז עוֹד דַּקָּה, בְּלִי לִדְאֹג.

לַחֲגֹג אֶת הַכֹּל- זֹאת הַמְלָצַת הַשָּׁעָה.
אִם הִיא תִּשְׁתַּנֶּה- תָּבוֹא הוֹדָעָה.

אַל תַּשְׁאִירִי דְּבָרִים לְיָד הַמִּקְרֶה,
תַּשְׁאִירִי אוֹתָם- לְיָד הַבּוֹרֵא.
לְהַשִּׂיג מַה שֶׁרָצִית- זֶה מִשְׂחָק מְעַיֵּף,
לְהִתְמַסֵּר לַשֶּׁפַע שֶׁיֵּשׁ זֶה הַכֵּיף.

לְהַצִּיב יְעָדִים, כֵּן, זֶה חָמוּד,
אֲבָל תְּנַסִּי פַּעַם לָלֶכֶת לְאִבּוּד.
לְהַסְכִּים לֹא לָדַעַת, לְהַסְכִּים לִפּוֹל,
לָתֵת לַחֶסֶד לָקַחַת הַכֹּל,

לִמְסֹר לְיָדָיו כָּל קְלָף שֶׁהֻחְזַק,
לִשְׁכֹּחַ לְרֶגַע אֶת "חֻקֵּי הַמִשְׂחָק",
וְלִרְאוֹת אֵיךְ חֲלוֹם מִתְמַמֵּשׁ וְנוֹצָר,
גַּם בִּלְעָדַיִךְ, אוֹ אוּלַי- בְּעִקָּר.