כְּמוֹ עִם חָבֵר

אֲנִי רַק אֱלֹהִים. פָּשׁוּט אֱלֹהִים. זֶה רַק טִבְעִי שֶׁנְּדַבֵּר.
אַל תַּעֲשִׂי מִמֶּנִּי "אֱלֹהִים" – תְּדַבְּרִי אִתִּי כְּמוֹ עִם חָבֵר.
כְּשֶׁאַתְּ הוֹפֶכֶת אוֹתִי מֵאֱלֹהִים לְ"אֱלֹהִים",
אַתְּ מְפַסְפֶּסֶת אֶת הַנְּקֻדָּה.
אֲנִי לֹא צָרִיךְ מִמֵּךְ הַעְרָצָה, וְלֹא צָרִיךְ סְגִידָה.

אַתְּ יְכוֹלָה לְהֵעָזֵר בִּי, לְקַבֵּל מִמֶּנִּי הַכְוָנָה וּתְשׁוּבוֹת לָחַיִּים,
אַתְּ יְכוֹלָה פָּשׁוּט לְדַבֵּר אִתִּי- לְדַבֵּר עִם אֱלֹהִים.
אַתְּ יְכוֹלָה לִרְאוֹת בִּי שֻׁתַּף, מְלַוֶּה, שֶׁאוֹהֵב אוֹתָךְ כְּמוֹ חָבֵר,
אַל תַּעֲשִׂי מִמֶּנִּי "אֱלֹהִים", כִּי זֶה לֹא מַמָּשׁ עוֹזֵר…

אֵין לִי צֹרֶךְ גַּם בִּקְטֹרֶת, וְגַם לֹא בִּקְמֵעוֹת וּלְחָשִׁים,
אִם זֶה נֶחְמָד לָךְ, תִּשְׁתַּמְּשִׁי בָּהֶם- אוֹתִי זֶה לֹא מַרְשִׁים.
אַתְּ יְכוֹלָה לִשְׁאֹל אוֹתִי, לְהִתְיַעֵץ אִתִּי, גַּם לְהִתְוַכֵּחַ אִם אַתְּ רוֹצָה,
בִּשְׁבִיל זֶה אֲנִי פֹּה, אַל תַּעֲשִׂי מִמֶּנִּי אֵיזֶה דְּמוּת לְהַעְרָצָה.

כִּי אֲנִי לֹא דְּמוּת – אֲנִי אֵינְסוֹפִי וְכָל יָכוֹל וְנִפְלָא וּבִלְתִּי מֻגְבָּל,
וְדַוְקָא בִּגְלַל זֶה אֵין לִי צֹרֶךְ בְּיִרְאַת כָּבוֹד, וְלֹא בְּיִרְאָה בִּכְלָל.
בֹּאִי, תַּגִּידִי מַה אַתְּ רוֹצָה, וְאָז תִּלְחֲצִי עַל "שְׁלַח"-
כִּי אֲנִי פֹּה, תָּמִיד מַקְשִׁיב לְכָל בַּקָּשָׁה שֶׁלָּךְ.

אָז אַל תַּעֲשִׂי מִמֶּנִּי "אֱלֹהִים"- אֲנִי אֱלֹהִים. לֹא פָּחוֹת, לֹא יוֹתֵר.
בְּלִי מֵרְכָאוֹת וּבְלִי גִּנּוּנִים, כָּכָה פָּשׁוּט. כְּמוֹ עִם חָבֵר.

תּוֹדָה בּוֹרֵא!

חייבת לגלות… או- איפה זה "אי וודאות" ?

אז יום אחד… יש לי כמה שעות פנויות, וסיימתי את הסידורים, ואיכשהו מצאתי את עצמי בפארק, והתיישבתי על הדשא ורציתי לכתוב קצת…
אבל לפני שאני מספיקה להוציא את המחברת לכתוב, אני מרגישה צורך לשבת לכמה דקות של מדיטציה, למרות שבבוקר כבר ישבתי ולא עבר הרבה זמן. אבל הטבע כזה מרגיע וקורא להתבוננות פנימית, אז מי אני שאגיד לזה לא?

אז חשבתי- כן, בטח. אני אשב קצת למדיטציה, מה כבר יכול להיות?
בטח יהיה נעים ומרגיע ו… כיף כזה.
חחח שכחתי שמדיטציה זה לא בדיוק "תוכנית כבקשתך".
ואם יש כאב שצריך לעלות עכשיו, אז הוא לא ישאל אותי אם להגיע.
ו… הוא הגיע…

בקיצור, במדיטציה, כמו שאומרים- "שישו ושמחו ולהקתו"
(ככה אומרים? או שזה רק אני? חח לא משנה)-
מתקפה של כאב, חוסר שקט, חוסר סבלנות, טינה עצמית, אכזבה מעצמי, מהדרך שלי, עצב-
כל השדים המוכרים יוצאים מהבקבוקים ולוקחים אותי
לריקוד פסיכי של אומללות צרופה…

גלים של כאב וצער ופחד.
מלאאאא פחד. ועוד פחד. ועוד.
והמדיטציה מסתיימת, אני פוקחת עיניים, ופתאום אני מרגישה שיש הבנה פנימית שמתגבשת- פתאום זה מכה בי-

אני צריכה לגלות למה אני פה בעולם הזה !!

אני חייבת!! מוכרחה!!

אני לא יכולה להמשיך לחיות בחוסר וודאות הזה! זה הורג אותי מבפנים! איזה מין חיים אלה, שבן אדם רוצה לממש את מי שהוא, ואפילו לא מצליח להבין מה הוא רוצה!!
איזה כישלון של התנסות אנושית! איזה מפח נפש!

איזה אכזבה… אני אכזבה…
זהו. בורא עולם בטח כבר מיואש ממני.
צודק. נכשלתי בדבר היחיד שבאתי לעשות פה.
שזה לגלות איך לעזור לעולם. איך לשרת אותו הכי טוב.
ובמקום זה אני… משותקת… חסרת כיוון…
מנותקת מעצמי ומהעולם.

אז אני חייבת לקבל תשובות!! זה לא הגיוני שלא!!
איך זה שכולם כן יודעים?? מה הם מבינים שאני לא??
איזה מין חיים זה- להיכנס לעולם ולצאת כמו שבאתי,
בלי שתרמתי כלום, בלי שעשיתי כלום??
אפס מוחלט… כי-ש-לון.

**********************************

ואז… פתאום אני שומעת שאלה מבפנים-

ומה יקרה אם… לעולם לא תדעי? מה אם האי ידיעה הזה יימשך לנצח?
קחי רגע תנשמי ותראי אותך- ממשיכה ככה, בלי שום הבנה של מה באת לעשות פה בעולם…

ואני נושמת, עוצמת עיניים, ומסתכלת על זה רגע. ובשבריר שניה יש שינוי של התדר בפנים. משהו מתיישר. נרגע. הגלים קצת יותר נמוכים עכשיו.

ואז…

**********************************



הבורא- אהובה, תסכימי לזה להיות. כי זה מה שקורה עכ-שיו!
את לא יודעת!! את לא יודעת!!

אני- אבל זה נורא! זה פחד אלוהים. אני כל כך מבוהלת מהמחשבה שאני לא יודעת ואני צריכה לדעת. זה מטלטל אותי ונושך אותי בפנים כל רגע מהיום. אני סובלת…

בורא- כןןןן נכון!! את סובלת. אבל לא מזה שאת לא יודעת.
את סובלת, כי את מאמינה למחשבות דמיוניות שאומרות לך ש- "את צריכה לדעת". וכל עוד את מאמינה להן, ובאותו זמן- את לא יודעת (את מה שאת מדמיינת שאת "צריכה לדעת")- שם נוצר סבל עמוק.

אז עכשיו… פשוט תסכימי רגע. רק לרגע אחד… תסכימי להיות בדיוק איפה שאת.

אני- אבל… מה זה אומר? שאני מוותרת?? כי אני עדיין רוצה לדעת!

בורא- כן, אני יודע. הכל בסדר אהובה. אל תדאגי,
את לא צריכה "לוותר" על כלום. רק רגע תסמכי עליי, ותנוחי שניה מכל זה.
תני לך להיות בול במקום שאת נמצאת. כי את שם מותק.
את לגמרי לא יודעת.
רק.. מי אמר שאת צריכה לסבול מזה כל כך?

אני- כן… עכשיו אני רואה את זה מהצד. זה באמת עינוי. זה חופר לי בגוף ובראש בלי הפסקה. אני הולכת לישון עם זה, קמה עם זה, מצחצחת עם זה שיניים, וזה סתם מציק בעצם.
די. אני מרפה. אני מסכימה. אני לא יודעת מה באתי לעשות פה. זה המקום שבו אני נמצאת עכשיו. מפסיקה רגע להיאבק בזה. אני עכשיו מסכימה לנוח בזה לרגע.

….

ואז… משהו מתרכך בפנים. המאבק מפסיק.
יש מנוחה בתוך המקום הזה.

בורא- ואיך עכשיו?

אני- שקטטטטטט. ואני עדיין לא יודעת חחחחח והחיים נמשכים.
אין לי מושג ירוק מה אני רוצה לעשות פה. ואני עדיין רוצה לדעת… אבל זה לא כואב כל כך כמו קודם.

הרצון קיים, ואני קיימת ומכילה אותו בשקט. אני מבינה שהייתי בדרמה, במתח, בציפייה, בחוסר קבלה של החוסר וודאות.

בורא- מעכשיו את יכולה לקרוא לזה "אי וודאות".

אני- כן, אמרתי- חוסר וודאות.

בורא- שימי לב להבדל בין "חוסר וודאות" ל "אי וודאות".
זה נשמע דומה, אבל זה לא.

אני- תסביר?

בורא- כשאת אומרת "חוסר וודאות", זה מבטא חסר. משהו לא שלם. משהו "צריך" להיות אחרת ממה שיש.
לעומת זה- "אי וודאות"… תני לזה רגע לחלחל…

אני- אה… אני רואה את זה עכשיו.
אם יש פה אי, אני יכולה לשים פה ערסל בין שני עצים, ולנוח בו.
ככה בכיף. על אי וודאות יש מנוחה.

בורא- בדיוק. תנוחי חמודה.

אני- כן. אני על ערסל, באי וודאות. דווקא נחמד פה.

פתאום עולה לי המשפט של ג'ון לנון-
"החיים זה מה שקורה לכם, בזמן שאתם עסוקים
בלעשות תוכניות אחרות".

בורא- נכון!! החיים כבר פה. כשאת עסוקה במה ש"עדיין לא", במה ש"חסר", במה ש"אין", את במאבק הישרדות. את סובלת.

שימי לב לחיים שיש עכשיו. בזמן שאת מודאגת ועצובה ממה שאת מדמיינת ש"אמור להיות".

אני- כן. זה זה. די עם השטות הזאת. כן, אני לא יודעת מה אני אמורה לעשות פה. זה מה שקורה עכשיו.

בורא- ואני אומר לך- זה הייעוד שלך. כרגע. לחיות עם האי- וודאות הזה. לתת לו מקום. להרגיש את עצמך בתוך זה. לנוח פה.
את לא האי וודאות. אלא את המרחב האינסופי שבתוכו (גם) האי וודאות מתקיים. את מכילה אותו.

כל מאבק בזה הוא עקר, וחוסם את החיים שרוצים לעבור דרכך. אני מתווה לך את הנתיב שלך ממש ברגעים האלה. והוא עובר דרך אי וודאות. את מוכנה לסמוך עליי? להתמסר לזה?

אני- יש לי ברירה?

בורא- תמיד, אהובה. את תמיד יכולה להילחם ולסבול.
אני לא מונע ממך את זה לעולם.

אני- אוקיי. אני בוחרת להרפות מהמאבק. לסבול זה פחות כיף עכשיו.

בורא- תבורכי, אהובה. תנוחי לך בערסל. כל מה שאת צריכה לדעת מגיע אלייך בזמן הנכון.
עכשיו את כבר יודעת כל מה שדרוש לך לרגע הזה.
ותני לי לדאוג לשאר.

אני- בכיף. תודה!!

מַה יִקְרֶה…

מַה יִקְרֶה אִם תַּסְכִּימִי לְרֶגַע לָצֵאת-
מִמֵרוֹץ שֶׁבּוֹ אַתְּ רְדוּפָה וְנִרְדֶּפֶת,
אִם תִּקְחִי לָךְ רֶגַע, מָתוֹק וְשָׁקֵט-
לִנְשֹׁם, לְהַרְפּוֹת מִכֹּל הַטַרֶפֶת?

הָעוֹלָם, תַּאֲמִינִי אוֹ לֹא, יִתְנַהֵל
גַּם בִּלְעָדַיִךְ, בְּחֵן וְחָכְמָה.
הוּא הִסְתַּדֵּר נֶהֱדָר, תּוֹדָה לָאֵל,
גַּם לִפְנֵי שֶׁהִגַּעְתְּ. אָז תַּרְפִּי, נְשָׁמָה.

קְחִי לָךְ רֶגַע בְּשֶׁקֶט, רַק רֶגַע אֶחָד,
לִהְיוֹת בְּלִי לָדַעַת "לְאָן זֶה הוֹלֵךְ".
זֶה לֹא דּוֹרֵשׁ שׁוּם כִּישׁוּר מְיֻחָד.
אַתְּ פֹּה. כֹּל הַשְּׁאָר- לֹא עִנְיָּנֵךְ.