אמת מטרידה

בַּזְּמָן הָאַחֲרוֹן הָאֱמֶת מִתְבַּהֶרֶת,

וְהִיא קְצָת, אֵיךְ לוֹמַר, מַטְרִידָה.

(הָיְתָה לִי תְּחוּשָׁה שֶׁזֶּה מַה שֶׁקּוֹרֶה,

אֲבָל הִדְחַקְתִּי אֶת זֶה- מוֹדָה).

 

וְהִנֵּה הָאֱמֶת, בְּלִי לְטַיֵּחַ:

הָעוֹלָם לֹא חַיָּב לִי כְּלוּם.

גַּם לֹא הַמְּדִינָה, וְלֹא הַחַיִּים

וּבֶטַח שֶׁלֹּא הַיְּקוּם.

הָיָה לִי חֲשָׁד כָּזֶה כְּבָר כַּמָּה שָׁנִים,

וְעַכְשָׁיו- הַסָּפֵק נֶעֱלַם.

לֹא הָרִים, לֹא גְּבָעוֹת וְלֹא גַּן שׁוֹשַׁנִּים,

הוּא לֹא חַיָּב לִי כְּלוּם, הָעוֹלָם.

הִתְקַשַּׁרְתִּי לְמַחְלֶקֶת שֵׁרוּת לָקוֹחוֹת

שֶׁל הַיְּקוּם- לְבַקֵּשׁ הַחְזֵר.

הֵם אָמְרוּ- שֶׁעָבְרוּ כְּבָר אַרְבַּע עֶשְׂרֵה יוֹם,

אָז זֶה לֹא אֶפְשָׁרִי יוֹתֵר.

אָז אֵין הַבְטָחוֹת? בִּכְלָל? זֶה סָגוּר?

בְּשׁוּם אֹפֶן? וְאֵין מַצָּב?

לְגַלּוֹת אֶת זֶה… כָּכָה בְּלִי שׁוּם הֲכָנָה…

אֲנִי דֵּי בְּהֶלֶם עַכְשָׁו.

נִרְאֶה לִי שֶׁהָעוֹלָם, אִיף יוּ דוֹנְט מַיינְד מִי סֶיִינְג,

מִתְחַמֵּק בְּאֹפֶן דֵּי שִׁיטָּתִי-

מֵהָאַחְרָיוּת שֶׁלּוֹ כְּלַפֵּי הַצַּרְכָן הַפָּשׁוּט.

וְזֶה לֹא לָעִנְיָן, לְדַעְתִּי.

אֲבָל סְלִיחָה… אֲנִי לֹא מִתְכַּוֶּנֶת לְוַתֵּר

עַל הַזְּכוּיוֹת שֶׁלָּנוּ כַּלָּקוֹחוֹת.

אָז תַּקְשִׁיב טוֹב, עוֹלָם- הָעוֹרֵךְ דִּין שֶׁלִּי אוֹמֵר

שֶׁזֶּה תְּבִיעָה יִצּוּגִית. לְפָחוֹת.

🙂

לפעמים בא לי שיהיה שם מישהו בשבילי…

לפעמים בא לי שיהיה שם מישהו בשבילי…

מישהו שתמיד רואה אותי בעיניים טובות ואוהבות.

מישהו שתמיד איכפת לו ממני.

שיש לו רק כוונות להיטיב איתי כל רגע.

שתמיד יש לו בשבילי מילה טובה.

מישהו שמקבל אותי בכל מצב- לא משנה איך אני נראית, מתנהגת או מרגישה.

שמעריך את כל מה שאני עושה, ומפרגן לי על הדרך שעברתי.

שתמיד אפשר לסמוך עליו שיחכה לי בסוף היום עם כוס תה חם וחיבוק.

שלא מתרגש מהשטויות שלי.

שלא סופר את הטעויות שלי.

מישהו שכל רגע איתי נראה לו כמו פסגת החלומות.

שתמיד יש לו זמן אליי, ואף פעם לא עסוק מדי כדי להקשיב לי.

שנותן לי חופש להיות כל מה שבא לי.

שמעודד אותי לקחת את הצעד הבא על הנתיב שלי.

ושלא מתאכזב כשאני פוחדת, מיואשת, מהססת, מבולבלת או מתעכבת.

שמזכיר לי תמיד שכל רגע הוא התחלה חדשה, ולכן תמיד יש לי הזדמנות.

שתמיד לוחש לי באוזן מילים מחזקות ומנחמות.

שלא איכפת לו בכ- לל שאין לי מושג מה אני עושה, כי הוא יודע שאני תמיד במקום הנכון.

מישהו שלא משנה מה יקרה לי בחיים- הוא אף פעם לא ייעלם, או יתכחש אליי או יעזוב.

ואז הבנתי. כבר יש מישהו כזה!

והמישהו הזה הוא- אני.

או יותר נכון, המישהו הזה הוא רק הבחירה שלי- להיות המישהו הזה בשבילי.

פעם שכחתי את זה.

עכשיו נזכרתי.

זה לגמרי אני.

זה מי שאני באמת.

אני אהבה.

ואני זה שביקשה נפשי.

אין לי מה לחכות שכל הטוב הזה יגיע מבחוץ.

אפשר כבר עכשיו.

כי יש לי אותי.

ואני ממש לא מתכוונת עכשיו לוותר על האפשרות המדהימה הזאת- להיות פה בשבילי, תמיד, בכל מזג אוויר, בכל מצב רוח, בתוך כל הרגשה או חוויה- תמיד אני יכולה לבחור אם לרדוף אותי, לשפוט אותי לחומרה, להתכחש אליי, להתאכזב ממני, להשאיר אותי לבד, או…

לאהוב אותי מאודדדדדד. בלי שום תנאים.

ושמתי לב, שכל האנשים שהיו שם בשבילי בחיים האלה, גם האנשים הכי קרובים, תמיד היו שם כדי להראות לי שזה אפשרי. לאהוב אותי בלי תנאים. וגם אם הם לא תמיד הצליחו בזה, זה ממש בסדר. כי זה רק סימן בשבילי, שזה לא התפקיד שלהם. ואין לי מה לחפש בחוץ את האהבה הזאת. היא כבר קיימת בי, מאז ומתמיד.

וכל מה שאני יכולה עכשיו לעשות זה להכיר באפשרות הזאת.
לבחור בה.

ואז… להתאמן בזה. לתרגל איתי את האפשרות המקסימה הזאת- להיות האהבה הכי גדולה שאני יכולה בשבילי.

ואז, באופן מאוד ברור, התחלתי לזהות אותה גם בחוץ, דרך אנשים אחרים. כל האהבה שרצו לתת לי, ולא הצלחתי לקבל, כי לא ידעתי להרגיש אותה מבפנים- עכשיו אני מתחילה ללמוד לקבל אותה ולראות אותה כשהיא מגיעה גם מבחוץ. אין דבר כזה באמת "בפנים" ו"בחוץ". זה הכל אותו דבר בעצם.

וכל הפוסט הזה נכתב כדי לתת לי השראה ולחזק אותי ולהזכיר לי להמשיך להתאמן בזה- להכיר באהבה שאני, ולתת לי אותה כל הזמן, בלי תנאים.

והנה הקטע היפה- הרגעים שאני לא זוכרת את זה, הם בעצם התזכורת הכי טובה לחזור לשם. נגיד, הרגע הזה שרציתי לעשות איזה צעד, ואז ויתרתי עליו מתוך פחד, או סתם כי לא היה לי כוח, ואז הייתי באוטומט נוזפת בי, או מרגישה לא טוב בפנים, או חושבת עליי שאני "לא מספיק טובה", וכל מיני כאלה- שם נמצא מפתח מאוד חזק.

כי כשאני לא נחמדה אליי, אז מיד לא נעים לי. וההרגשה הלא נעימה הזאת, יכולה לשמש כתזכורת- לחזור אליי. להיות אוהבת וחומלת ומאירת פנים אליי. כי… למה לא, בעצם? כי אם אני רוצה אהבה, למה לא לתת לי אותה? אלא אם כן, בא לי לסבול קצת. ולהיות בדרמה ובוויכוח פנימי- שגם זה סבבה. גם זה סוג של הנאה.

אז בעצם… הכל זה אהבה עצמית. לפעמים היא גלויה, ולפעמים יותר מוסווית. אבל זה תמיד אותו דבר בצורות שונות. אני אהבה. וגם אתם. ככה זה. ואם זה כבר ככה, לא יותר כיף להכיר בזה, ולהסתנכרן עם זה? לי נראה שזה ממש כיף.

וכשאני שוכחת את זה, החיים מזכירים לי. תודה לאל על זה.

ואם הזכרתי את זה לי- זה כבר נפלא.

ואם עוד מישהו אחד ייזכר- זה בונוס ענקי.

תודה לכל מי שקרא את זה.

אוהבת אותנו ממש.

יש לי…

יש לי את כל מה שאני צריכה-
יש פרנסה, קורת גג, משפחה
ומיטה לישון בה ובגד ללבוש
ומים זורמים- לחפוף את הראש,

54

ולב שמרגיש וגוף שפועל
ונפש מאוזנת, תודה לאל
ויכולת לחייך, גם אם אין סיבה,
ולומר "שלום" לכל מה שהולך ובא,

ועייפות, ערנות, רוויה וצמא
ורצון להגשים את תכלית הנשמה
ועיניים פקוחות, ולב שאפשר לשֹים-
לפרח, לשיר, למעשה ניסים,

27

יש גם את כל מה שאני רוצה,
גם אם לא רואה את זה- זה כבר נמצא-
איפשהו במרחב שלי
ובזמן המתאים- מופיע מולי.

ולפעמים… שוכחת את כל היֵש,
ואז הבורא מזכיר לי, לוחש:
"הכל כבר פה- נוכח וקיים,
נוצר בשבילך, בדיוק מושלם.

ואין מה לדאוג, או להיות מתוחה
רק לסמוך עליי ולצעוד בבטחה
ולהרפות אל תוך השפע הזוהֵר שלך,
אל אהבתי הנצחית, שתמיד איתך."

148p

תודה בורא!

רגע של כנות (או- איך להרגיש את הקסם של החיים?- תרגיל 1).

השבוע איכשהו "יצא" שלא שלחתי מייל בתחילת השבוע כמו שהייתי רגילה בחודשים האחרונים…
בהתחלה פשוט סיפרתי לי שזה מפני ש"לא הספקתי להגיע לזה" (שבוע קצת עמוס מהרגיל)
ואז… התפנה זמן… וקלטתי שזה בכלל לא העניין.
כי עכשיו כשהחלטתי כבר לשבת ולהכין מייל שבועי (באיחור "קל")-
אני מגלה שיש פה עוד משהו…
שבעצם… אם אני ממש בכנות איתי (ואיתכם)…
אז…
שום דבר לא נראה לי ממש מתאים לכתוב.
כלומר… יש המון חומרים- שירים וכאלה, שממתינים בסבלנות לצאת…
אבל… פתאום..
לא יודעת…
איכשהו זה לא מרגיש לי שזה "זה"…
לא יודעת למה.
כאילו איבדתי את החוט.
יו ממש רגע של כנות, הא?

שום דבר לא נראה לי באמת משמעותי או רלוונטי לשלוח.
למה? מה השתנה הלילה הזה מכל הלילות?
וואלה. אין לי מושג…
אבל משהו בפנים מרגיש ריק כזה.
והנה הקטע- זה לא ריק בקטע "רע".
כי ממש טוב לי! ומרגישה שיש לי דווקא מה לתת.
רק אולי יש יותר מתמיד רצון לדייק את הנתינה הזאת,
לזקק בה משהו חדש.

למצוא את העיקר מתוך הטפל.
לפזר איזה ערפל.
(חח מסתבר שהקטע עם החרוזים תמיד מצליח להשתחל…)

148p

וניסיתי. באמת שניסיתי למצוא איזה משהו לשלוח ולסגור את הפינה,
אבל משהו מרגיש לי לא לגמרי מדוייק…
כאילו שכל הדברים שכתבתי בעבר- חלקם מקסימים וחמודים,
אבל בד"כ יש איזה שיר שקורץ לי וקורא לי לשלוח דווקא אותו,
והפעם- הכל נראה לי כזה… לא קשור או לא מספיק או לא רלוונטי…

אז לרגע חשבתי… אוקיי, אז השבוע אני לא אשלח כלום. מה קרה?
אבל הבנתי- שממש כן רוצה להמשיך לשתף אתכם בדברים!
אז מה קורה פה??

ומבינה עכשיו, דרך הכתיבה אליכם, מה קורה פה.
מה שאולי קורה פה (זאת התחושה כרגע לפחות)
זה שעכשיו עובר עליי איזה שינוי תודעתי קטן (או גדול? חחח)
ונכנסתי לאיזה שדה קצת לא מוכר,
שוב- זה לא בקטע "רע", זה לגמרי לטובה ברור לי,
רק שזה קצת מערבב את הקלפים מחדש,
וגורם לי לבחור דברים אחרים ממה שקודם…
ושבעצם… אני עכשיו נכנסתי לסוג של "מעבדת מחקר" פנימית כזאת,
ובזמן המחקר- עדיין אין "תוצאות", אלא יותר השערות, ניחושים,
חלקיקי תובנות, רמזים, והמון המון שאלות מסקרנות.

וסתם שתדעו- להיות במחקר הזה,
זה סופר- מרתק וכיפי, וגם מאתגר לפעמים- ברור,
ויש פה הרגשה שכל יום שעובר אני יותר מתקרבת אליי,
יותר אמיתית איתי, ובעיקר- יותר מבינה ש… אני לא מבינה כלום חחח
והאמת היא- שפשוט התחושה היא-
שכן!!! זה מה שבאתי לפה לעשות. או בעצם… להיות.
שאני פשוט הולכת בדרך שסלולה בשבילי,
ולא יודעת לאן היא מובילה, אבל זה לא משנה,
כי זה מרגיש כזה נכון ומתאים והרמוני.
טוב, זה בטח נשמע לכם קצת… לא ברור או מוזר.
וזה בסדר. גם לי זה לא לגמרי ברור.
השכל לא מבין את זה.
והלב יודע לגמרי. הלב מכוון אותי כרגע נראה לי.
והוא רוצה את מה שהוא רוצה. ואני מקשיבה לו.

148r

טוב… אז התייעצתי קצת עם הבורא (ברור!),
מה לעשות עם כל זה,
ומה שהוא אמר לי, וחזר ואמר זה זה:

"תשימי לב- מה את רוצה לקבל.
ומה שאת רוצה לקבל- את זה… תתני!"

וזאת אמת יפהפיה שהחיים מלמדים אותי עכשיו, בכל מיני צורות.
שאם אנחנו רוצים משהו, אחת הדרכים המגניבות לקבל אותו, היא-
לתת אותו הלאה, לאחרים.
אולי זה נשמע מוזר, אבל תחשבו על זה רגע-
רוצים להרגיש אהבה?- תנו אהבה (לכם, או למישהו אחר. זה לא באמת משנה).
רוצים לקבל עזרה?- תעזרו למישהו.
רוצים לקבל שמחה?- תְשַֹמְחוּ מישהו אחר.
הכל הרי כבר קיים. וכולנו מחוברים. אז כשאנחנו נותנים משהו,
באותו רגע הוא כבר אצלנו. והופ- קיבלנו אותו.
מגניב, לא?

אז… מה אני רוצה לקבל?
המממ שאלה מעניינת.
מה שעכשיו בעיקר אני רוצה, זה
להמשיך להיפתח ככה אל הקסם הזה של החיים,
זה קסם שככל שנפתחים אליו יותר, הוא רק מראה עוד ועוד צדדים שלו
והוא קיים בה- כ- ל. ממש בהכל.
ואיך רואים אותו? פשוט מסכימים לראות אותו. זהו.
ככה לפחות מרגיש לי בימים האלה.
שעצם הכוונה לראות אותו, ולחוות אותו-
זה כל מה שצריך.
הקסם הזה, היופי הצרוף הסודי הזה, הוא גלוי לגמרי,
למי שפשוט מבקש לראות אותו.
ואת היופי הזה, אני מבקשת לראות יותר ויותר.
לפעמים אני מרגישה שהוא כזה ענק ונשגב,
עד שזה כמעט "מפחיד" לראות אותו במלואו.
זה עוצר נשימה. ממש מילולית- הנשימה נעתקת לרגע.
אז גם כשמבקשים לראות אותו- לא מקבלים את כולו בבת אחת.
כדי לא להישרף מזה.
אלא כל פעם מקבלים עוד חלק. עוד זווית. עוד הצצה. עוד רגע.
וזה כזה מרגש.

148k

אז הנה. זה כנראה מה שאני הכי רוצה לתת עכשיו-
כדי לקבל עוד מזה. מסתבר שאני אגואיסטית קטנה.
זה לגמרי מאינטרס אישי 🙂
רוצה לתת כדי לקבל עוד מזה.
אבל זה ממש בסדר. כי נראה לי ש"אגואיזם" זה פשוט המצאה שלנו-
זה שיפוטיות מיותרת, כדי לגרום לנו להרגיש רע עם משהו שהוא כזה טבעי- לרצות שיהיה לנו טוב.
לא ככה?
טוב. גלשתי קצת. אז חוזרת לעניין-

הקסם של החיים.
הקסם הזה, שלא נמצא בשום "דבר" חיצוני,
כי אין כזה משהו "חיצוני".
יש רק דבר אחד- וזה את. אתה. אני. אנחנו.
יש רק תודעה אחת שחווה את כל זה דרך עיניים שונות.
ככה נדמה לי לפחות.
כמו שאמרתי- אני במחקר. אין תוצאות. רק השערות.
טוב. הפוסט הזה יצא קצת ארוך,
ואולי לא הצלחתי ממש להעביר איזה מסר ברור.
אבל אתם יודעים מה- זה ממש עזר לי להבהיר לי דברים.

אז… הקסם של החיים… מוכנים?
אם הגעתם עד לפה- כל הכבוד
ולגמרי מגיע לכם לקבל טעימה מהקסם הזה
(חחח גם אם לא- מגיע לכם בכל מקרה!)
אז שולחת אתכם לסופשבוע, עם תרגיל קטן שיכול להטעין אתכם
בתחושה הזאת- של קסם:
148r

איך להרגיש את הקסם של החיים?- תרגיל 1.
תחשבו על מישהו שאתם מכירים ואוהבים-
קרוב משפחה, אהוב, חבר ילדות, חבר מעכשיו, שכן, או אפילו מישהו שפעם הייתם איתו בקשר והיום כבר פחות או בכלל לא…

חשבתם על מישהו?
יופי.
עכשיו תדמיינו, שיש לכם רק דקה אחת להיות איתו,
וזהו. לעולם לא תפגשו אותו יותר.
הזדמנות אחרונה.

תעצמו עיניים, ותדמיינו אתכם נפגשים-
מה אתם רוצים להגיד לאותו אדם?
או אולי אפילו רק להסתכל בעיניים?
לתת לו חיבוק?
להודות לו על משהו?
אולי לבקש סליחה על משהו?
ותזכרו- זאת פעם אחרונה שאתם רואים אותו בחיים.

ואחרי שסיימתם לראות את זה בדמיון-
אתם מוזמנים ליישם. לא בקטע דרמטי.
כמובן אין צורך לספר לאדם הזה על התרגיל חחח
או ליפול על צווארו בבכי…

אבל- תקדישו רגע לאדם הזה,
ואולי תבחרו להתקשר ולהגיד לו משהו נחמד,
או לקבוע איתו איזה פגישה,
או אם לא בא לכם זה גם בסדר אם רק תרצו
להיות איתו בדמיון- להביא אותו למרחב האנרגטי שלכם
(אם תעשו את זה בכוונה מלאה- זה עובד לא פחות חזק מהדבר האמיתי).
ובעיקר- תרגישו. תנו לכם להרגיש את העוצמה של הרגש כלפי אותו אדם, את החיבור, את האהבה שיש לכם אליו בלב, את הרצון לנקות משקעים ישנים, אם יש כאלה, ולהישאר רק עם האמת הכי פשוטה
שתמיד התכוונתם רק לאהוב אותו.

176a

בחיי שאם הייתם שואלים אותי לפני 10 דקות- מה אני הולכת לכתוב
בפוסט הזה- לא היה לי מושג.
המילים הובילו פה את עצמן, והתרגיל הזה לא היה מוכר לי-
הוא פשוט נוצר פה עכשיו ברגע הזה במיוחד בשבילכם.
שזה בעצם- לגמרי בשבילי.
וזאת דוגמה נפלאה לקסם של החיים.
נותנים להם להפתיע ולדאוג להכל- וזה בדיוק מה שהם עושים.
ביג טיים.

מקווה שלמרות שיצא די ארוך הפעם- זה עזר לכם במשהו.
תודה שאתם פה.
וסתם שתדעו- אני ממש אוהבת אתכם.
ואיזה מזל שיש לנו ביחד כמה זמן שנרצה 🙂
רק כשמדמיינים שיש עוד דקה- זה מאפשר להתמקד בעיקר.
ומה העיקר?
מה הכי חשוב?
מה תמיד נשאר אחרי שהכל עובר?
ברור. אהבה.
148i

נ.ב.
אם יש לכם משהו שבא לכם לקבל ממני- תרגישו ממש חופשי לכתוב לי פה ה- כ- ל. עכשיו כשהכל עובר שינוי וחידוש, אני אשמח לדעת לאן לכוון את הנתינה. אז כל רמז יכול לעזור.

נ.ב.1.
יש פה עוד אנשים שרוצים לחוות ולהרגיש את הקסם של החיים? גם אם לא ברור לכם בדיוק למה הכוונה- מעניין אותי אם זה מעניין אתכם כמו שאותי. אני ממש אשמח לשמוע מכם כל מחשבה או שאלה.
תודה.