לעבור לגן.

היום ביקשתי מהבורא לראות
מה אני יכולה לדעת או לעשות
כדי להיות במציאות יותר מיטיבה
ואיך לעזור לאחרים לחוות קצת שלווה.

והגיעה תמונה שעם הזמן
הולכת ומתבהרת, והנה היא כאן:

ראיתי שביל מפותל בדרך עפר
שביל צר ותלול במעלה ההר
עם קוצים ובורות על כל צעד ושעל,
ושמש חזקה קופחת ממעל,

על השביל- טור ארוך של אנשים, צועד מתנשף,
כל אחד מהם כבר תשוש ועייף,
צועדים קדימה, בלי עצירה,
ועולות המילים: "חייבים", "אין ברירה",
"גם אם אין כוח, חייבים להמשיך"
"מה לעשות? אם צריך, אז צריך"

לא רואים קו סיום, אבל פוחדים לעמוד,
מתוך פחד והֶרְגֵּל הם ממשיכים לצעוד,
ולכל אחד מהם יש תרמיל על הגב
ובתוכו מטען שאסף במשך חייו-
דאגות, כעסים, כשלונות וכאב,
ייאוש ופחדים, מועקות של הלב.

והתמונה מתרחבת… ובצד השביל הצר…
כר דשא ירוק, אביבי ומואר,
עם פלגי מים זורמים, עצי פרי ופרחים,
בעלי חיים, אנשים, וכולם מחייכים…
והבורא מראה לי שבין הגן הזה לשביל
אין שום גדר או מחיצה, הם קיימים במקביל…

225

ואני שואלת- "אז איך אפשר לעבור
מהשביל אל הגן?" הוא עונה- "רק לבחור-
זה שינוי תודעה, לא פחות, לא יותר,
כל מי שמסכים לעבור- הופ, עובר"

"אז למה בכל זאת לצעוד על השביל ולסבול,
אם זה כל כך פשוט וכל אחד יכול?"

הבורא אומר לי שהצועדים על ההר
מונעים מתוך פחד, לא חושבים שאפשר
לחיות במציאות אחרת, שלווה ורכה,
להיות חופשיים ממחסור ומועקה,
והסבל הוא דפוס כה מוכר ובטוח,
שלא מאפשר להם לעצור ולנוח.

"אז למה בראת גם את השביל,
אם הוא כל כך קשה ובכלל לא מועיל?"

224

"לא מועיל? מי אמר?" משיב הבורא,
"שום דבר בעולם לא נוצר במקרה.
אם הוא באמת לא היה נחוץ לאף אחד,
הוא היה מתבטל, בהינף של יד.

כל דבר שקיים יש לו איזה תכלית
וכל נשמה היא חופשית להחליט.
אני לא קובע עבורכם איפה להיות.
אני רק מגיש לכם אינסוף אפשרויות,
ואם מישהו בחר לחוות קושי וכאב
אני מכבד זאת, ולא מתערב.
כל שיעור הוא ראוי, כל בחירה- מקודשת
כל נשמה מקבלת את אשר מבקשת.

ומי שחש שאין לו כבר צורך להזיע ולהיאבק
ורוצה לחוות מקום יותר קליל, שמח ומפנק,
יכול פשוט לעצור ולנוח שניה,
ולראות את השדה ממש בלי בעיה.
ולעבור אליו בקלות, צריך רק לבחור,
להשאיר את תרמיל הפחדים מאחור.
זו זכותה המולדת של כל נשמה-
לחיות בשפע, בקלילות ובשמחה שלמה"

226

"אז איך, הבורא, אפשר לעזור,
ליותר אנשים להסכים לעבור?"

"אם תרצי לעזור" הבורא מחייך,
"אז תדאגי לעבור לשדה בעצמך

כי עדיין לפעמים את חוזרת לטפס על ההר,
שוכחת את השדה, שוכחת שאפשר,
מחזיקה עדיין בתרמיל הפחדים העתיק,
עד ששוב את נזכרת, שהיה לך מספיק.

אם תרצי בהמשך- תוכלי לעבור-
לחיות בשדה, בלי לשוב לאחור,
וכל הנשמות בשדה, מעצם קיומן,
מאירות את הדרך למי שמוכן

וכל נשמה שרוצה לעבור
תקבל השראה כשתבחין שיש אור.
אז תעברי, נשמה, ואני אשמח
שתשאירי אצלי את התרמיל שלך."

227

המממ…תודה על המסר, בורא יקר,
מתחילה להבין מה רצית לומר…
פה השיחה מסתיימת, ועכשיו רק נשאר-
לבדוק אם אני בשדה, או עדיין בשביל על ההר…

תודה בורא!!

מכירים את זה שקצת קשה לכם להתחבר לשמחה?

מכירים את זה שאתם מגלים ש…
הפתעה!
יש בכם עוד כמה רגשות חוץ מאהבה ללא תנאי
חובקת כל לכל ברואי תבל?
מכירים את זה שברגעים האלה-
אתם טיפה שופטים את עצמכם,
נוזפים בעצמכם, כועסים על עצמכם?
אם עניתם בחיוב על השאלות האלה-
הפוסט הזה מוקדש לכם, באהבה.
(ואם לא- אז כיף לכם :))
*************

בזמן האחרון שמתי לב, ברגע של התבוננות,
שמדי פעם יש לי הרגשה משונה של… עצבנות:
מעצבן אותי לעשות דברים שאני לא רוצָה,
כשלא מספיקה מה שתכננתי- שוב לא מרוצָה,
כשאומרים לי מה לעשות בעבודה- זה מה זה מעצבן,
כשקר לי זה מעצבן אותי, וכשחם מדי גם כן,
הערות של אנשים מעצבנות אותי יותר מהרגיל,
ובעיקר מעצבן אותי… שאני מתעצבנת. שקשה לי להכיל.
זה קצת מוזר לי, כי בדרך כלל יש לי סבלנות,
אז מה קורה- הלו בורא, מה נסגר עם העצבנות??

219

מרגישה שמשהו לא נוח, לוחץ לי פה בלב
וזה מפר את האיזון, מפריע וכואב.
מה זה העצבנות הזאת, הבורא, אפשר בבקשה הסבר?
(ואל תגיד ש"זה הורמונלי",
כי אני אתעצבן- ממך אני מצפה לקצת יותר 🙂 )

"העצבנות הזאת", הבורא אומר, "היא הסחת הדעת, כיסוי,
היא המעטפת, היא לא המהות, והיא מסמנת רצון לשינוי"

"נשמע הגיוני, וגם מעניין, תמשיך בבקשה לפרט,
הבורא ממשיך- "זה בעצם הרצון שלך, שעכשיו מתעורר ובועט.
עד עכשיו קצת 'ישנת', והיית עסוקה בלשרוד ולהסתתר,
בְּלְרַצוֹת אחרים, בלהעביר עוד יום… לא חשבת שיש יותר.

ובמשך הזמן זה הפך להיות פחות ופחות נעים,
כי "לשרוד" זה אולי נחמד, אבל לא בשביל זה קיבלת חיים.
ואת רוצה להמריא, לממש, לעוף, לחיות מתוך כוונה,
אבל הרצון הזה נראה לך גדול, וגורם לך להרגיש קטנה.
את רוצה לצאת מהחושך לאור, ועדיין זה לא קורה,
אז בינתיים יש לך את העצבנות- במתנה מהבורא"

221

ההסבר שלך היה הגיוני… אבל אז, בשורה האחרונה,
אתה קצת קלקלת אותו- וחבל, כי מה זה קשור ל"מתנה"?

הבורא שוב מסביר בסבלנות וחמלה:
"מתנה- ברור שכן!
הרי אם הכל היה לך נעים, ולא היה מעצבן,
אולי היית מרגישה שזה בסדר גמור, ואז היית ממשיכה
לשרוד עוד יום, לחיות בצל, ולא היינו פה בשיחה…"

 

220

כן, יש בזה משהו, אז למה אני מרגישה "לא בסדר?"-
שאני לא בחיבור לאהבה שלך, שמשהו השתבש לי בתדר?
כי אם אני לא אוהבת את כל העולם (ואישתו ואחותו ובכלל),
אז שוב נכשלתי, חזרתי אחורה, ומשהו מרגיש מקולקל.

"וזאת בדיוק הנקודה, יקירה, זה שיעור כל כך חשוב
את חושבת שכשאת עצבנית את 'לא בסדר', ואני אומר לך:
תחשבי שוב!
אהבה ללא תנאי זה בדיוק מה שזה- בלי תנאים בכלל.
בלי לשים תוויות וציונים לרגשות, בלי 'טוב מאוד' או 'נכשל'.

את הגעת לעולם בגוף, כדי להתנסות בכל הקשת הרגשית-
אהבה, שנאה, עצבנות, רגיעה- ברוכה הבאה לחוויה האנושית!
והתרגיל שלך לזמן הקרוב, (או בעצם לכל החיים :))
זה לנטרל שיפוטיות והלקאה עצמית- לאהוב אותך בלי תנאים."

מה, גם כשאני עצבנית? חסרת סבלנות?
וממש לא נחמדה באופן כללי?
וכשאני לא שמחה? לא נינוחה?
כשאני במצברוח שלילי?

"ברור! אין ספק! גם אז. בעיקר אז.
גם כשעצוב לך וגם בשמחות.

תחשבי על תינוק- כשהוא מחייך- את אוהבת.
וכשהוא בוכה וצורח- גם. לא פחות!
ככה אני אוהב את כולכם- זאת אהבת הבורא.
אהבה שלמה בלי תנאים, בלי קשר למה שקורה.

10

אז תני לעצמך אהבה כזאת- תזכרי- בכל מצב- זה הדיל.
בלי לשפוט את הרגע. בלי לשפוט את הרגש.
ועכשיו זה זמן טוב להתחיל."

יאללה, מתחילים…
תודה בורא!

148i

התקף ראש- הצגת יחיד קסומה בשתי מערכות.

מערכה א':
כל כמה זמן (בתדירות משתנה- פעם בשבוע, פעם ביומיים, פעם בשעה)
יש "התקף ראש".
מה זה התקף ראש? נכון יש התקף לב?
אז זה על אותו עיקרון, רק… בראש. במחשבה.
מתקפה משולחת רסן של מחשבות בחומציות גבוהה-
מחשבות עוינות כאלה.

איך זה מרגיש?
אז בניגוד להתקף לב, זה לא מסכן חיים, תודה לאל על זה,
אחרת כנראה הייתי צריכה להזמין אמבולנס על בסיס יומי.
אז מה כן? זאת חוויה פנימית שמשהו שורט, נושך, דוקר, בועט,
כאילו שיש איזה סקוצ' דוקרני כזה שמשפשף את הגוף מבפנים,
ולרגע לא נותן לך לשכוח או להתעלם מהכאב.

איך זה נשמע?
כלפי חוץ- שקט מתעתע.
מבפנים זה נשמע משהו כזה:
* חוסר ערך חוסר ערך חוסר ערך חוסר ערך
* את לוזרית את כישלון את לא שייכת
* את בזבוז מקום
* את צריכה להוכיח את עצמך
* אין לך ערך אין לך ערך
* את לא חשובה לכלום
* אַת סתם אַת לא קיימת בכלל.

172a

הלחן והעיבוד המוזיקלי משתנים מפעם לפעם,
יש גיוון בצלילים,
אבל המלודיה הבסיסית- חוזרת על עצמה בכל פעם.
ומה שמדהים זה…
שיש לזה קהל.
כל פעם מחדש!!

 מערכה ב':
והקהל הזה, לא ננקוב בשמו,
יושב ומקשיב לסימפוניה הלא- הרמונית הזאת,
סופג את ערמות הרפש הזה שניתז עליו בנדיבות יתר…
ומה הוא עושה, הקהל?
תלוי. לפעמים- מנסה להתעלם (לא עובד).
לפעמים- נהיה עצוב ומושפל עד מאוד (לא כיף).

ולפעמים- מחליט רק לשבת בשקט ולצפות…
לצפות בהצגה הזאת,
ולצפות בעצמו מאמין לכל מילה,
ולצפות ברגש שמתעורר ביחד עם זה,
ולצפות בתחושות הגוף שעולות ללוות את המחשבות האלה,
ולצפות בעצמו כשעולה תהייה- מאיפה כל זה מגיע?
ולמה? ולמה זה טוב?

וככה הוא צופה גם בשאלות וגם בתשובות- שלא ממש מגיעות,
וצופה גם בקושי לצפות בזה, ובהרגל להגיב לזה,
וצופה במהלך הפנימי שלמרות הצפייה הלא מעורבת-
יש שם משהו שנצמד, שמאמין, שמושפע, שמשתכנע,
יש שם משהו שהמחשבות האלה מסובבות אותו
על האצבע הקטנה שלהן- כל פעם מחדש.
משהו? מישהו? לא ברור.

216

ואז הקהל הזה, שצפה עד עכשיו בכניעה דוממת בכל הדרמה הזאת,
קם פתאום בבת אחת.
בנחישות הוא קם, בעוצמה, בתקיפות אפילו.
והוא מחליט פה אחד-
לא לעשות כלום! פשוט כלום.
כי הוא מבין שאין לו מה לעשות.
כלומר, הוא יכול הרי למחות, להתנגד, לבעוט במחשבות האלה,
הוא יכול לפרסם עצומה נגד ההצגה הפוגענית הזאת…

אבל… פתאום הוא מבין-
כל ה"פעולות" האלה הן רק ביטוי לדבר אחד-
שהוא מאמין שיש ממשות למחשבות האלה.
אבל כל המחשבות האלה בעצם… הן מתארחות אצלו!!
זה הוא שהציב את הבמה.
הוא שהזמין אותו לצפות. הוא.

ואז רגע… אם הוא פה, צופה במחשבות,
אז הן רק אורחות פה.
הן! לא הוא!
ואז הקהל הזה… מתמתח, ופשוט…
יוצא מאולם ההצגות.
אל העולם.
עד להצגה הבאה.
מחיאות כפיים.
מסך.

148f

משחק- הכל מתנה.

בואי נשחק במשחק מעניין
שיש בו רק כלל אחד-
"הכל מתנה". רק תגידי "כן",
ונוכל להתחיל בו מיד.

209
כל מה שאני מציג מסביב-
הכל נושא את אותה כוונה-
לעזור, לרפא, לקדם, להיטיב,
בקיצור- זה הכל מתנה.

במשחק הזה אין מצב להפסיד,
זה רק שעשוע, זה הכל.
את רק יכולה לנצח- תמיד
כשאת משחקת, כבר ניצחת בגדול.

210

אם את רוצה, נתחיל לשחֵק
(למרות שאני כבר התחלתי מזמן)
מתנות בזרם בלתי פוסק
שולח אלייך- תראי אותן.

ומה אם זה נראה מעציב, מייאש?
מפחיד או מטריד או סתם מעצבן?
ה- כ- ל מתנות בשביל מי שמבקש-
תבקשי, תתעקשי ותראי שזה כן.

מסביב זאת ממש אותה "מציאות"
רק החוויה הפנימית משתנה.
משחק מופלא, וכל כך פשוט-
תבקשי לראות ותראי- מתנה.

65

הזמנה למשחק…

אז הנה משחק מגניב לגמרי
שבורא עולם שלח לי לפני כמה ימים…

המשחק נקרא- "הכל מתנה"…
ואימצתי אותו בכיף לחיים
כי זה משדרג אותם ממש
ועכשיו- רוצה להעביר אותו אליכם !

אבל…
רגע לפני זה- תעצרו ותקראו שנייה
משהו שיכול לעזור לכם להנות ממנו…
כי כדי לשחק ולהנות מהמשחק,
צריך מרחב, נכון?
אבל מה לעשות שלפעמים המרחב הזה לא פנוי?
כי יש בו כל מיני "רהיטים ישנים" שתופסים מקום
ואז אין לנו מקום לזוז, ובטח שלא לשחק…
ואחד מה"רהיטים" האלה שתופסים לנו מקום
ושממש כדאי לשחרר לפני שמתחילים לשחק
זה…

ציניות

מה זה בעצם ציניות?
לתחושתי, ציניות זה משהו שקורה לנו
כשהתאכזבנו מהחיים פעם אחרי פעם,
ואנחנו מנסים לשמור עלינו מאכזבות נוספות
ואז, בניסיון לבנות חומת מגן, אנחנו מתנתקים מעצמנו,
ונמנעים מלהרגיש את ההתלהבות, האמון
והסקרנות הבריאה שנדרשים כדי לשחק.

ציניות זה סיפורים כאלה:
– אויש, אני כבר מכירה את זה…
– זה לא מחדש לי כלום…
– ניסיתי את זה כבר, לא עזר לי.
– אני מקרה אבוד. זה לא יעבוד אצלי.

148p
אז הנה התרופה ללב שהתייבש מרוב ציניות:
כשאתם "שומעים" משפטים כאלה בתודעה,
קודם כל תנו ללב שלכם חיבוק אוהב
ותזכירו לו שאתם פה.
ואז- אפשר להגיד לעצמכם:

גם אם שמעתי את זה מיליון פעמים בעבר,
זה לא מעניין.
עכשיו אני רוצה להקשיב לזה
כאילו שזאת הפעם הראשונה.
כאילו שנולדתי עכשיו. 

ואז הציניות מתמוססת ונוצר מרחב לשחק…
תסתכלו על ילדים- הם משחקים עם כל הלב,
בלי ציניות…
כשהם נכנסים למשחק- המשחק הוא
באותו רגע- כל העולם שלהם.
וכולנו ילדים, רק שכחנו את זה בדרך…
אז עכשיו… נזכרנו שוב, נכון??
יופי. אפשר להתחיל..

בואו לשחק !

212

אני די בטוחה שהשיר מסביר את המשחק

ממש ברור- אבל אם משהו לא ברור לכם,

תרגישו הכי חופשי לשאול

כי זה משחק שיש לו הרבה ערך לחיים

וחבל שנפספס אותו בגלל אי הבנות וכאלה.

שיהיה לנו המשך שבוע מלא הזדמנויות
לשחק עם החיים.
אוהבת.