שְׁאֵלוֹת שֶׁלִפְעָמִים מַטְרִידוֹת אוֹתִי:

אִם לֹא שָׂמִים אֵלַי לֵב- הַאִם אֲנִי עֲדַיִן קַיֶּמֶת?

וְאִם מִתְעַלְּמִים מִמֶּנִּי- אָז אֲנִי נֶעֱלֶמֶת?

וְאִם לֹא רוֹאִים אוֹתִי- הַאִם יֵשׁ לִי מַמָּשׁוּת?

וְאִם לֹא מְאַשְּׁרִים אוֹתִי- אָז יֵשׁ לִי רְשׁוּת?

 176c

תְּשׁוּבוֹת שֶׁהִתְקַבְּלוּ:

אִם לֹא שָׂמִים אֵלָיִךְ לֵב- אַתְּ עֲדַיִן קַיֶּמֶת,

אִם מִתְעַלְּמִים מִמֵּךְ- אַתְּ לֹא נֶעֱלֶמֶת,

וְכָל מַה שֶׁאַתְּ- זֶה הֲכִי מַמָּשִׁי,

וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה לָךְ- רַק תְּבַקְּשִׁי.

 176

וְכָל פַּעַם שֶׁאַתְּ לֹא בְּטוּחָה שֶׁאַתְּ קַיֶּמֶת,

וּמְחַפֶּשֶׂת מִבַּחוּץ אִשּׁוּר וְחוֹתֶמֶת,

וְאִשּׁוּר לֹא מַגִּיעַ, וְאַתְּ עֲצוּבָה,

תִּזְכְּרִי שֶׁזֶּה רַק מֵרֹב אַהֲבָה.

מֵרֹב אַהֲבָה- אֲנִי מוֹנֵעַ מִמֵּךְ,

כְּדֵי שֶׁתִּזְכְּרִי- לַחֲזֹר לְעַצְמֵךְ…

 176a

בּוֹרֵא, תּוֹדָה!! אַתָּה חָכָם כְּמוֹ תָּמִיד.

מֵרֹב אַהֲבָה שׁוֹתֶקֶת… אֵין לִי מַה לְהַגִּיד.

 

 

למה בורא עולם הציע לי לנקות חלונות??

174

זימנתי את הבורא לשיחה, כדי לברר איתו איך להתחבר יותר לתדר של שמחה פנימית.

בורא:

רואה את התמונה שאני משדר לך עכשיו?

כן. אני רואה חלונות מרחפים באוויר. אבל מה זה קשור לנושא שלנו?

בורא:

זה קשור, כי אני מציע לך

להיות ב "תודעה של חלון". 

סליחה בורא? תראה, הציעו לי הרבה דברים מוזרים בחיים, אבל זה חדש…

 

בורא:

תראי, כולכם מבחינתי חלונות…

 

מה? אתה יכול להסביר למה אתה מתכוון? כי אתה עכשיו השווית אותי לחלון-

וסליחה שאני אומרת את זה ככה, הבורא, אוהבת אותך והכל,

אבל זה דבר קצת תמוה לומר…

כנראה שלהחמיא לבחורה זה לא הצד החזק שלך :))

 

בורא:

הנה, אני מסביר… את יודעת שאני מלא אהבה אינסופית ובלתי מוגבלת, נכון?

 

כן.

 

בורא:

ואת יודעת שהאהבה שלי למעשה קיימת בתוככם, בכל התאים שלכם כל הזמן,

ושאני מאפשר לכם לחוות את האהבה הזאת תמיד,

בכל מצב ובכל רגע שתבחרו בכך, נכון?

 

 כן… אז…?

 

 בורא:

 ואת יודעת גם, שאתם לא תמיד בוחרים בזה, לפעמים אתם נמצאים במקומות אחרים, ושוכחים את האהבה שלי, נכון?

 

כן. לגמרי. אז… ?

 

בורא:

אז להיות בתודעה של חלון, זה לדעת ולזכור, שהאמת שלכם היא… אני.

ובתוך הגרעין של כל תא שלכם יש אותי, כלומר אהבה ללא תנאי,

אושר עילאי, חמלה ושלווה אינסופיות.

148p

 אז… מה אני אמורה לעשות בקשר לזה?

 

בורא:

כלום.

 

כלום????

 

בורא:

כמו שחלון לא צריך "לעשות" שום דבר כדי להראות את היופי שמחוצה לו, או בתוכו.

הוא פשוט נוכח שם, ומי שרוצה יכול לראות דרכו.

בשביל לחוות את זה ולהרגיש את זה, אתם לא צריכים לעשות כלום,

רק לתת לזה להשתקף כמה שיותר בעדכם.

 

אז… מה לעשות בכל זאת?

 

בורא:

רק לדאוג שהחלון שלך יהיה נקי, כדי שמה שיש ישתקף החוצה.

ואת אחראית לניקיון הזה. את מבינה מה זה אומר, נכון?

 

נראה לי שכן. לנקות את החלון- כלומר להסיר את מה שלא שייך, את האשליות, את האמונות החוסמות,

את הסיפורים שלא משקפים את האהבה שלך…

148m

 בורא:

כן. וברור לך גם שאני אוהב את כל ה"חלונות" שאתם. כל החלונות,

בכל הגדלים, בכל הצורות, בכל רמות השקיפות,

לי אין פה העדפות.

אתם אלה שיכולים לבחור כמה אתם רוצים לנקות,

וכמה לשקף לעצמכם ולאחרים.

כן, אני מבינה. אז בעצם, ככל שאני אנקה

את החלון שלי,

זה יאפשר לי לחוות אותך יותר בבהירות,

זה מה שאתה אומר?

 

בורא:

כן. ממש ככה.

 

יופי. נשמע לי הגיוני. וגם משחרר.

אני לא אמורה לחפש את האהבה שלך בתוכי.

אני יכולה לנקות את החלון שלי כדי

לראות אותה יותר ויותר,

ולאפשר לאחרים לראות את השיקוף שלה דרכי.

 

בורא:

נכון. הבנת. לכי להבריק את החלון.

אבל בעדינות, כן?

 

כן. תודה בורא. אני אמשיך לנקות…

 

160160a160

הסבה מקצועית של התודעה.

171a

עכשיו זה רשמי- הצטרפתי למסלול להסבה מקצועית של התודעה.

נשמע מוזר? הנה ההסבר:

במשך שנים העיסוק המרכזי שלי היה- למצוא סיבות לדאגה ותחושת חסר תמידית (ואם אין- אז להמציא אותן). כן, עד לאחרונה, זה מה שעשיתי רוב הזמן. ושלא יהיו טעויות- עשיתי אותו ממש לא רע בכלל!

השלמתי תואר ראשון בתחושת חוסר ערך, ומשם המשכתי לתואר שני באומללות, עם התמחות במציאת חסרונות בעצמי והעצמתם לכדי תחושת כישלון גורף.

אף פעם זה לא היה ממש כיף, אבל איכשהו הייתי די שלמה עם המקצוע הזה, כי הוא הרגיש לי מאוד טבעי ונוח. וגם מי אמר שהחיים זה כיף? בטח לא אני. בטח לא אז.

בכל אופן, עם הכשרה מקצועית מרשימה כזאת, די בקלות התברגתי ב- "משרד הראשי לפיתוח רגשות שליליים", ואפילו הגעתי שם לעמדת שותפה בכירה (שם הם קוראים לזה "שותפה בכי-רע", אבל לא משנה. נמשיך).

המטרה שלשמה הוקם המשרד המכובד הזה היתה:

לאתר כל אירוע שניתן לראות בו משהו שלילי, ולהדגיש את השליליות הזאת בכל דרך אפשרית.

מדי שבוע התקיימה ישיבה, שבה הבוס שלנו- צער העולם- חזר והזכיר לנו, שבתפקיד שלנו חייבים להיות מרוכזים, ולדבוק בשליליות, ולעולם, אבל לעולם, לא לתת לשום דבר להסיח את דעתנו מהאמת הפשוטה שמנחה את העבודה שלנו, והיא- שהחיים נועדו לסבל ולכישלון.

בדרך כלל אחרי שלושה משפטים ראשונים, הוא היה מסתכל עלינו במבט מצועף ושותק מספר דקות. אחרי המשפט החמישי, הוא היה מתחיל לבכות ולא מצליח לעצור את עצמו.

בשלב הזה, תמיד קפצה לעזרתו חברתי הטובה מהמשרד- קורבנוּת. היא היתה ישר ניגשת אליו, מניחה יד על כתפו ברגישות, ואומרת לו: "נכון, צער, אתה צודק, העולם באמת אכזר. ואין לנו שום דבר לעשות בקשר לזה." והם היו ממשיכים לשבת ולבכות ביחד עד הפסקת הצהריים.

 172a

חברתי השנייה- דרמה- חברה יקרה ומתוקה, היתה מביטה בסצנה במבט של התרשמות עמוקה, ומיד כשהישיבה הסתיימה, מיהרה להתקשר לכל מי שהיא מכירה, ולספר בקול נרגש איך "צער כמעט יצא מדעתו מרוב צער", ואיך "הכל בקריסה, אין לדעת מה יהיה!!"

ולפעמים גם איך "נשברה לי היום ציפורן! איך אני אמורה להתמודד עם כל זה?!". העובדה שאותו סדר התרחשויות היה קורה באופן קבוע בכל ישיבה שבועית, מעולם לא הפריעה לדרמה להתרגש באותה מידה בכל פעם מחדש.

היו הרבה שותפים נוספים במשרד, כמו:

קושי (שהרבה לאחר, כי היה לו ממש קשה לקום בבוקר);

דיכאון ודאגה (שכולם ידעו שיש ביניהם רומן);

עלבון (שתמיד היה צריך לזכור לשמור לו מקום, אחרת הוא היה נעלב והולך)

וחוסר אונים (שישב בפינה ולא עשה כלום- אז אין לי מה לספר עליו).

כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, היה מעניין במשרד שלנו.

מעניין, אבל אף פעם לא שמח, חס וחלילה.

הימים חלפו להם בנינוחות יחסית, התקדמתי בעבודה, ולא היתה שום סיבה ממשית לשנות משהו, חוץ מתחושה עמומה שאולי אני מפסידה משהו. שאולי יש עוד אפשרויות בחיים שכדאי לבדוק. אבל אז הייתי יושבת להפסקת קפה עם קורבנות, ואיכשהו התחושה הזאת התפוגגה די מהר.

עד שיום אחד קרה משהו ששינה את הכל…

148p

 בוקר אחד הגעתי כרגיל לעבודה, ואיכשהו, במקום ללחוץ במעלית על קומה 4 כרגיל, לחצתי על 3. כנראה התבלבלתי.

לפני ששמתי לב לטעות, נפתחה דלת המעלית, ואני צעדתי לכיוון דלת המשרד, בביטחון מוחלט שאני במקום הנכון. כשפתחתי את הדלת, נגלה לעיני מחזה שהיה לא פחות ממדהים.

 עמדה מולי בחורה- מחייכת מאוזן לאוזן!!!

173a

בשבריר שנייה קלטתי- זה לא המשרד שלי. אבל מרוב ההלם, נשארתי לעמוד. היא לא היססה לרגע, בירכה אותי לשלום והציעה לי קפה. גמגמתי משהו, והיא כנראה הבינה שאין לי מושג איפה אני נמצאת. היא הושיטה לי יד: "נעים מאוד. שמחת חיים".

הייתי המומה מכדי להגיב, ובעודי שוקלת את צעדיי

(האופציות היו- 1. לברוח במהירות האפשרית;

                      2. להתעלף מיידית)

הגיחו אנשים נוספים לצידי. לכל האנשים האלה- גברים ונשים, גבוהים ונמוכים, לבושים בחליפות או בג'ינס- היה דבר אחד משותף- הם חייכו, והיו נראים שמחים לפגוש אותי.

ידעתי שאני חייבת לצאת משם, ולחזור למשרד המוכר שלי, שבו חיכתה לי הרבה עבודה, אבל משהו בפנים אמר לי שכדאי לי להישאר עוד קצת. רק קצת. בכל זאת- הנימוס מחייב.

אז ביקשתי משמחת חיים שתעשה לי סיור קצר במשרד.

היא כמובן שמחה לרעיון (ברור !) והראתה לי את האגפים השונים- אגף שביעות הרצון, אגף השלמות הפנימית, אגף הקבלה העצמית. היו עוד רבים אחרים, אבל בשלב הזה אמרתי לשמחת שאני צריכה לחזור לעבודה.

היא אמרה שהיא מאוד שמחה שבאתי, ושאם ארצה לבקר שוב אז בשמחה, ושאם יש לי עוד כמה דקות,  אז היא תשמח להראות לי עוד אגף אחרון, שהוא, כפי שתיארה אותו: "הכי שווה".

אמרתי לה שיש לי עוד כמה דקות, ומה כבר יכול להיות, ושמתי לב שכשאני מדברת איתה אני מחייכת בלי לשים לב. לחייך, ועוד ב- 8 בבוקר? מה לא בסדר איתי? חשבתי לעצמי, בעודי צועדת במסדרון בעקבות שמחת, ונכנסת אחריה לחדר רחב ידיים.

"את האגף הזה הייתי חייבת להראות לך, כי זה האגף שאני הקמתי. זה הבייבי שלי, ואני ממש גאה בו", היא אמרה. "הוא נקרא 'מטל"ה'- המצאתי את השם בעצמי, כי נורא הצחיק אותי לחשוב שאנשים ישמעו את השם, ויחשבו שאנחנו עובדים פה קשה" היא צחקקה.

כיווצתי את המצח, מנסה להבין מה קורה פה, והיא הסבירה, שהשם מטל"ה זה קיצור של "משהו טוב למרות הכל", ולאגף הזה שולחים את כל התיקים שבמחלקות האחרות לא יודעים איך לטפל בהם.

"אפשר לומר שזה האגף למבצעים מיוחדים" היא חייכה אליי. "הם סומכים עלינו, ובצדק כמובן, שנמצא גם במקרים הכי קשים איזשהו צד חיובי. משהו משמח. משהו שנותן כוח". מיותר לציין, שפה הייתי בהלם. זה הרי בדיוק הפוך מהעיקרון שעליו מבוססת כל העבודה שלי!

שמחת המשיכה, מספרת לי בשקט כממתיקה סוד: "מה שמצחיק זה שהם חושבים שזאת עבודה נורא מסובכת, אבל בעצם זה תענוג. אבל אל תגלי".

אחד העובדים לידנו, שעמד ליד מכונת הצילום חייך אלינו ואמר: "רצית משהו, שמחת?"

"לא, תענוג, הכל בסדר. אני רק מסבירה פה לבחורה הנחמדה על מה שאנחנו עושים. וחוץ מזה- איזה כיף לראות אותך!"

היא הסמיקה ולחשה אליי: "זה תענוג. נכון שהוא חתיך? אנחנו יוצאים ביחד כבר שבועיים".

 148k

כשיצאנו לכיוון הדלת הראשית, לפני שהבנתי מה קורה, מצאתי את עצמי אומרת לה:

"תגידי, שמחת, איך מתקבלים לעבוד אצלכם?"

היא ענתה לי, בחיוך כמובן: "ניגשים למנהל שלנו, אריק לבטוב, ומבקשים לעבוד אצלנו. עוד לא קרה שהוא סרב למישהו".

"מה, ככה? כל כך פשוט?" שאלתי בתימהון.

"ברור", היא ענתה, והגבות שלה התכווצו כאילו שהיא ממש לא מבינה את פשר השאלה שלי.

 148r

היום הזה היה היום האחרון שלי במשרד הראשי לפיתוח רגשות שליליים…

אני בהסבה מקצועית כרגע. כמו שאמרתי- הסבה מקצועית של התודעה.

כי עכשיו ברור לי, שהעבודה הקודמת לא היתה רק עבודה. זאת היתה דרך חיים. היא לא היתה "טובה" או "גרועה". היא היתה פשוט הדרך היחידה שהכרתי.

 

171b

ועכשיו אני לומדת מקצוע חדש. ובניגוד לקודם, פה לא נדרש מסלול אקדמי מורכב, אלא בעיקר הרבה תרגול, והחלטה נחושה, שזה מה שאני רוצה לעשות. היות שאני רק בתחילת הדרך, לפעמים אני מתבלבלת וחוזרת להרגלים הישנים.

אבל אז השותפים החדשים שלי מהמשרד- שמחת חיים, אמונה, אופטימיות ואומץ- מזכירים לי בעדינות את התפקיד החדש שלי.

אני עדיין שומרת על קשר טלפוני עם החברות שלי מהעבודה הקודמת- קורבנות ודרמה.

אבל גיליתי, שעם הזמן, יש לי פחות ופחות על מה לדבר איתן. הן חמודות, רק איכשהו השיחות כבר לא כאלה מעניינות.

צער העולם, הבוס הקודם שלי, מתקשר מדי פעם להזכיר לי שאם אני רוצה לחזור- הדלת פתוחה.

אני מודה לו בנימוס, אבל אני די בטוחה שאין לי סיבה לחזור לשם.

אני כבר מרגישה ממש בבית בעבודה החדשה שלי.

 171e

 

בלי בעיות.

פתאום עולה לי שאלה קצת משונה-

פונה אליך, בורא, לחוכמה העליונה…

השאלה היא-

מה יקרה, בסוף של הכל,

כשלא יהיה לי יותר מה לשאול,

כְּשֶׁכָּל הקשיים ייעלמו, עד לאחרון,

כשלא תהיה בעיה שתישאר בלי פתרון,

כשכל התשובות יהיו גלויות,

כשיגיע הסוף לכל התהיות,

 

כשאני אבין מי אני- ממש עד הסוף,

כְּשֶׁכָּל כאב שהיה לי יעבור ויחלוף,

כשלא יהיה לי צורך לשנות ממש כלום,

כשאוכל רק לנוח בפשטות הקיום…

מה יקרה לי אז?…   עולה בי חֲשָׁשׁ-

שלחיים לא תהיה משמעות, אם הכל כזה דבש…

כי כְּשֶׁכָּל הקושי והסבל ייעלם,

אולי זה יהיה קצת… נו… משעמם??

 148r

הבורא משיב-

תִּרְאִי, יְקָרָה,

גם ברגע הזה- יש לך בחירה.

אם את זקוקה לבעיות וקשיים,

כדי להרגיש שאת "בחיים",

אז את תמשיכי לזמן אותם לְעַצְמֵךְ,

ואני כמובן, לא אמנע זאת ממך.

 148n

קושי, מחסור, בלבול וְסָפֵק-

אם זה מה שתרצי, אני אמשיך לְסַפֵּק

והם ימשיכו להגיע אלייך, פעם אחר פעם,

כי בלעדיהם החיים בִּשְׁבִילֵךְ חסרי טעם.

 148m

אם הבעיות נותנות לך הרגשה שאת "קיימת",

אז המחשבה לוותר עליהן- די מאיימת,

מי תהיי בלי בעיות? זה מפחיד נורא-

אולי תהיי מישהי שאת לא מכירה?

 148q

אבל…אם אַתְּ רוצה לגלות- איך זה בלי…

אַתְּ יכולה לבקש, ואז תְּגַלִּי –

איך ה"בעיות" מתפזרות ברוח,

עפות מבעד לחלון הפתוח,

כי הן פרי הדמיון, חסרות כל מַמָּשׁוּת,

ואפשר בלעדיהן, כן, זה ככה פשוט!

אם רק תרצי, תבקשי- זה שֶׁלָּךְ,

ותגלי בעצמך את המרחב שנפתח.

148r

ואם תשתעממי? תמיד תוכלי לחזור

ואני אשלח לך מיד כמה בעיות לפתור 😉

אבל מניסיון די בטוח שזה לא יִקְרֶה.

תנסי אין לך מה להפסיד. הבורא.

10