אֵיךְ לְבַקֵּשׁ…

בּוֹרֵא- הָיִיתִי רוֹצָה מַתָּנָה לְהַיּוֹם.

תְּפַרְגֵּן לִי אוּלַי? לָמָה לֹא? בֹּא תִּזְרֹם..

 60

בֶּטַח! בְּכֵיף. אָז מַה אַתְּ בּוֹחֶרֶת, נְשָׁמָה?

טוֹב הִנֵּה- הֵכַנְתִּי לְךָ רְשִׁימָה:

 

הַיּוֹם אֲנִי רוֹצָה-

יוֹם בְּלִי פַּחַד, בְּלִי מֶתַח, בְּלִי קִנְאָה,

בְּלִי רִגְשֵׁי נְחִיתוּת, בְּלִי שִׁפּוּט עַצְמִי, בְּלִי פְּגִיעָה,

יוֹם בְּלִי אַכְזָבָה, בְּלִי סָפֵק, בְּלִי אַשְׁמָה, בְּלִי עֶלְבּוֹן,

בְּלִי עֶצֶב, בְּלִי יֵאוּשׁ, בְּלִי תְּחוּשַׁת דִּכָּאוֹן.

 

אָז בּוֹרֵא, מַה דַּעְתְּךָ? אַתָּה יָכוֹל לַעֲזֹר?

בְּשִׂמְחָה! כְּשֶׁתִּרְצִי מַתָּנָה- תִּקְרְאִי לִי לַחֲזֹר.

White gift box tied with a gold ribbon bow. Isolated on white with clipping path.

אֲבָל הִנֵּה בִּקַּשְׁתִּי עַכְשָׁו! אֲפִלּוּ כָּתַבְתִּי רְשִׁימָה.

אָז אַתָּה מוּכָן לַעֲזֹר לִי עִם זֶה, אוֹ מַה?

מוּכָן וּמְזֻמָּן. אֲנִי אֶשְׂמַח מְאֹד.

רַק… שֶׁלֹּא נָתַתְּ לִי מַמָּשׁ עִם מַה לַעֲבֹד.

מַזְתוֹמֶרֶת?? לָמָה לֹא? זֶה מַה שֶׁאֲנִי רוֹצָה לְקַבֵּל.

זֶה מַה שֶׁאַתְּ לֹא רוֹצָה- שִׂימִי לֵב, יֵשׁ הֶבְדֵּל.

אַתְּ בִּקַּשְׁתְּ מַה שֶׁלֹּא. בִּקַּשְׁתְּ "יוֹם בְּלִי…"   

וְזֹאת לֹא נֶחְשֶׁבֶת מַתָּנָה בַּמֻּשָּׂגִים שֶׁלִּי…

אִם אַתְּ רוֹצָה מַתָּנָה, תִּתְמַקְּדִי בְּ "יוֹם עִם"-

בְּמַה שֶׁיִּהְיֶה לָךְ הֲכִי טוֹב וּמַתְאִים,

תְּבַקְּשִׁי מַה שֶׁאַתְּ כֵּן רוֹצָה וְתִרְאִי

שֶׁהַתֶּדֶר שֶׁלָּךְ כְּבָר עֹלֶה לְשָׁם בְּאֹפֶן טִבְעִי

וְאָז הָהַזְמָנָה שֶׁלָּךְ בְּקַלּוּת מַגִּיעָה-

יָשָׁר לְ "מַחְלֶקֶת הַזְמָנוֹת" שֶׁל הַבְּרִיאָה.

כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת מַה לֹא– הֵם לֹא יִטְרְחוּ לָזוּז,

רַק תַּגִּידִי מַה כֵּן- וְהַמִּשְׁלוֹחַ בַּדֶּרֶךְ אֵלָיִךְ- מוּכָן וְאָרוּז!

59

הֵבַנְתִּי, בּוֹרֵא, וְהוֹלֶכֶת לְעַדְכֵּן-

רְשִׁימָה חֲדָשָׁה- מֵעַכְשָׁו רַק מַה כֵּן.

תּוֹדָה בּוֹרֵא!

61

חייבת להיות צודקת.

לאחרונה שמתי לב- אני אוהבת להיות צודקת!

158

רגע… זה לא העניין.

אולי- אני שונאת להיות לא צודקת.

נכון. אבל עדיין לא מספיק מדוייק.

אה, הנה- אני שונאת שאנשים אחרים חושבים שאני לא צודקת.

כי אני מוכנה להיות (לפעמים, רק לפעמים) לא צודקת. אין לי בעיה לשנות את דעתי. באמת.

אבל… שאנשים אחרים יחשבו שאמרתי משהו לא נכון?? שיחשבו שהדעה שלי זה קשקוש?? שיחשבו שטעיתי?? ושגם יטרחו לומר לי את זה??

לא. עד כאן!

את זה אני לא אאפשר בשום אופן! ובשום מחיר!

159a

כן, בשום מחיר. ברור. הנה מקבץ דוגמאות:

גם לא במחיר של להימנע מלדבר עם אנשים שלא מסכימים איתי? לא!

גם לא במחיר של לא לבטא את דעתי כדי להימנע מעימות? לא!

גם לא במחיר של להיפגע מהם כשאני כן אומרת את דעתי, והם מתנגדים אליה? לא!

גם לא במחיר של לחשוב עליהם דברים לא נעימים, רק כי הם אמרו לי שאני לא צודקת? לא!

גם לא במחיר של להרגיש רע עם עצמי שכל כך קשה לי לשחרר אותם ולסלוח ולהבין ש"זה שלהם"? לא!

אבל… אלה מחירים קצת גבוהים לשלם על האמונה הזאת ש "את חייבת להיות צודקת בכל מחיר", לא?

או, תראו מי הצטרף לשיחה… הי בורא!…

האמת שכן. אלה מחירים הרבה יותר מדי גבוהים לי.

המוצר הזה "להיות צודקת" לא נראה לי שווה את המחיר הזה. קצת יקר לי. מה עושים?

אז בואי תסתכלי על זה. למה בעצם את מוכנה לשלם אותם, פעם אחרי פעם?

אה, זה קל. אני מבינה עכשיו שזה דפוס של הזדהות עם הדעות שלי.

והנה כמה אמונות שיושבות מתחת לדפוס הזה ומנהלות את העניינים בשקט:

– הדעות שלי זה אני.

– להיות לא צודקת (בציבור) זה משפיל.

– רק כשאני צודקת תמיד, אני ראויה לקבלה.

– רק כשאני צודקת תמיד, אני ראויה לאהבה.

וואו תראי איך הראש שלך מקשקש!

זה פשוט שטויות מה שאמרת עכשיו!!

את לא צודקת! איך זה מרגיש לך?

אוי, בורא נו, כשזה בא ממך זה בסדר, כי אני יודעת שאתה צוחק עכשיו.

ושאתה אוהב אותי בכל מקרה. אבל אנשים אחרים…

נכון. אז תעזבי רגע את "האנשים האחרים". תתמקדי בך.

את זוכרת שאת יכולה להעתיק אותי?

אז תאהבי את עצמך בכל מקרה!

בדיוק כמו שאני אוהב אותך.

והנה מה שיש לי להגיד לך… מוכנה לשוס??

אוקיי… בוא תספר לי…

 

את תמיד צודקת!

וגם אנשים אחרים הם תמיד צודקים! וזה סוף הדיון!

אני מחליט שאני צודק עכשיו! כ-ו-ל-ם תמיד צודקים!

  148b148f148b

אוקיי, למה לצעוק בורא? הבנתי… רגע, לא הבנתי. מה???…

אוי נו, בורא, יא מצחיקול… אתה סתם אומר…

רגע. אתה התכוונת לזה ברצינות?

כן. כולם צודקים תמיד. איך זה מרגיש לך?

הממ… מרגיש נחמד דווקא. יש בזה משהו משחרר.

נכון. אני משחרר אותך להרגיש צודקת תמיד, ולדעת שזה לא סותר

שגם אחרים יהיו צודקים באותו זמן.

בהמשך את גם תביני שזה ממש לא משנה.

כי מי שזה באמת חשוב לו להיות צודק, זה לא "את". זה האגו שלך.

וכשנצמדים לאגו, זה תמיד כואב בסוף.

אבל בינתיים, תיהני להרגיש צודקת בכל מקרה.

מה איכפת לך.

זה כיף. זה הופך את כל העניין לפחות רלוונטי.

הייתי רוצה לדעת את זה תמיד. גם כשמישהו אומר לי שאני לא צודקת.

… פתאום זה נראה לי כמו משחק ענק כזה…

יאללה. בואי תשחקי איתי רגע. מה החוקים?

אה, זה פשוט. כל אחד אומר את הדעה שלו, וגם אני, וכולנו צודקים, גם אם אמרנו דעות ממש שונות, ואפילו מנוגדות. וכולם מרגישים ממש בסדר עם עצמם בתוך זה.

זה לא מסתדר לי עם ההיגיון, אבל זה המשחק.

מה דעתךָ?

מצוין. אני נהנה לראות את המשחק הזה.

והנה, מסכימה לי להוסיף עוד משהו

כדי לעשות את זה אפילו יותר מגניב?

כן ברור. תעוף על עצמךָ  🙂

 

כשאת אומרת את הדעה שלך,

ומישהו אומר שאת לא צודקת,

וזה גורם לך להרגיש עצובה או כועסת,

תשתמשי ברגש הזה

כדי להזכיר לעצמך, שזה הזמן

להיכנס פנימה ולאהוב את עצמך,

את מי שאת באמת, בלי קשר לשום דעה.

 148b148f148b

אה, זה נשמע טוב… אז עכשיו…

כן…

אם אני אספר לאנשים אחרים את מה שדיברנו פה, והם לא יסכימו עם מה שכתבתי…

אז… מה יקרה?

המממ… כלום, נראה לי. לא יקרה כלום. סוג של משחק כזה.

את צודקת!

הבנתי. תודה בורא.

(נכתב בהשראת קטע מהספר המעולה- "ארץ חדשה" / אקהרט טולה)

158

רֶגַע שֶׁל חֶסֶד

יוֹשֶׁבֶת פֹּה, מַרְגִּישָׁה אֲבוּדָה,

מַחְשָׁבוֹת מְאַגְּפוֹת מִכָּל צַד – לְכוּדָה,

וְכָל פִּתְרוֹן שֶׁנִּרְאָה לִי מוֹעִיל –

קוֹרֵס, מִתְרַסֵּק, לֹא יָכוֹל לְהַצִּיל…

בְּתוֹכִי אַזְעָקָה מַתְרִיעָה וְצוֹעֶקֶת,

וְאֵין שׁוּם מוֹצָא. מַרְגִּישָׁה מְשֻׁתֶּקֶת.

נִרְאֶה שֶׁהַכֹּחַ הוֹלֵךְ וְאוֹזֵל,

וְיֵאוּשׁ מִסְתַּנֵּן, מִזְדַּחֵל, מְחַלְחֵל…

…..

וְאָז, כְּשֶׁהַכָּל נִרְאֶה דֵּי אָבוּד,

הָחֶסֶד נִכְנָס, וְלוֹקֵחַ פִּקּוּד.

הַבַּקָּשָׁה מֵעַצְמָהּ מִתְבַּקֶּשֶׁת עַכְשָׁיו,

בַּקָּשָׁה מְהַדְהֶדֶת בְּכָל הַמֶּרְחָב:

 

"תַּרְאֶה לִי מִי אֲנִי" הַבַּקָּשָׁה נִשְׁמַעַת.

"תַּרְאֶה לִי מִי אֲנִי". אֲנִי רוֹצָה לָדַעַת.

155

מִי אֲנִי מִתַּחַת לְכָל הַשְּׁכָבוֹת,

מֵעֵבֶר לָרְצוֹנוֹת, מֵעֵבֶר לַמַּחְשָׁבוֹת,

בְּלִי שׁוּם תּוֹסֶפֶת, בְּלִי כָּל קִשּׁוּט.

תַּרְאֶה לִי מִי אֲנִי נָקִי וּפָשׁוּט.

יוֹשֶׁבֶת. עוֹצֶרֶת. וְשֶׁקֶט. וְדַי.

וְחֶסֶד מַחְזִיר אוֹתִי הַבָּיְתָה. אֵלַי.

מֶרְחָב שֶׁנִּפְתַּח, מְאַפְשֵׁר, סַבְלָנִי.

אֵין מָקוֹם לְטָעוּת. אֲנִי פֹּה. זֹאת אֲנִי.

148b 148f 148b

הַדְרָמָה – נִצְפֵּית בְּחֶמְלָה, מֵרָחוֹק.

הוֹדָיָה. וְשֶׁקֶט. חֶסֶד מָתוֹק.

 

156

תְּנִי לָאֱמֶת

תְּנִי לָאֱמֶת שֶׁבָּךְ לִזְרוֹחַ

 מַה שֶׁחָשַׁבְתְּ- אֵין לוֹ כְּבָר כֹּחַ.

מַה שֶׁרָצִיתְ- כְּבָר לֹא הֶכְרֵחִי.

תַּרְפִּי מֵהַכָּל, וְאַל תִּבְרְחִי.

15

שִׂימִי לֵב אֶל הַגּוּף, שֶׁמִּתְרַכֵּךְ וְנִפְתַּח

הוּא אוֹהֵב אֶת תְּשׂוּמַת הַלֵּב שֶׁלָּךְ

הַנְּשִׁימָה בְּכָל רֶגַע שְׁקֵטָה יוֹתֵר,

מְאַפְשֶׁרֶת לָרֶגַע הַזֶּה- לְדַבֵּר.

אַתְּ עוֹצֶמֶת עֵינַיִם- בְּהִתְמַסְּרוּת מְלֵאָה,

בְּלִי שׁוּם כַּוָּנָה, בְּלִי שׁוּם יְדִיעָה,

מִלְּבַד הָרָצוֹן הַבּוֹעֵר בְּעָצְמָה-

לָתֵת לָאֱמֶת לְהַרְאוֹת… אֶת עַצְמָהּ.

17

אַל תְּפַחֲדִי.

אַל תִּבְרְחִי.

תְּנִי לָהּ לִהְיוֹת.

תִּבְטְחִי.

תִּיפַּתְחִי.

9

בְּפַשְׁטוּת, בְּשַׁלְוָה, כְּמוֹ אֵשׁ מְרַצֶּדֶת,

בְּתוֹכֵךְ וּמִמֵּךְ- הָאֱמֶת מְהַדְהֶדֶת.

תּוֹדָה בּוֹרֵא!

11