קנאה- מה יש ברגש הזה שהוא כל כך כואב? ומה לעשות בקשר לזה? – שיחה קטנה עם הבורא.

נפתח בווידוי- אני מקנאת.

(למי שדברים כאלה מטרידים אותו- בדקתי איך אומרים בעברית- "מקנאת" או "מקנאה"- מסתבר ששניהם נכונים. אני מעדיפה את הראשון. סתם הרגל. עכשיו אפשר להמשיך לעיקר).

איזה פדיחה, נכון? באמת! ממש קשה לי לומר את זה על עצמי (לכן שמתי את זה ישר בהתחלה, כדי שלא אוכל להתחמק 🙂 ) קנאה זה אחד הרגשות שהכי קשה להודות בהם, לא?

יש בה משהו כל כך לא "מתקדם", כל כך לא בוגר. אני בטוחה שאנשים באמת מפותחים לא מקנאים אף פעם. נגיד, הדלאי למה, אין מצב שהוא מקנא. אין לו את התוכנה הזאת בכלל.

עכשיו אני מקנאת גם בו. אוף.

88a

אני? מקנאת? חשבתי שאני בן אדם פתוח, מפרגן,

שפשוט נהנה לראות הצלחה של אחרים, אז מה נסגר איתי?

אז כן, לפעמים אני כן בן אדם פתוח ומפרגן.

אולי אפילו רוב הזמן.

(אוקיי, אז משתדלת לפחות. אל תתפסו אותי במילה).

אבל אני מדברת על הרגעים ש…. נו… שאני לא.

כשהקנאה הזאת מגיעה ונוחתת לי בלב בלי שום הכנה מוקדמת,

בלי שהזמנתי אותה, וגורמת לי להרגיש ממש לא נוח עם עצמי.

והנה הקטע- גיליתי שכשאני מקנאת אני סובלת פעמיים-

גם מהרגש עצמו, וגם מהמחשבה שאני מקנאת. כי זה די מביך.

אז כשמשהו כל כך מציק ולא נעים, זה סימן

שאפשר לזמן את הבורא לאיזה שיחת הבהרה קטנה.

יש לו לו"ז צפוף,

אבל הוא תמיד מגיע כשאני מבקשת ממנו. חמוד…

אז מתחילים.

148b148f148b

* בורא, בוא תעזור לי להבין מה זאת קנאה? למה זה טוב?

מה את מרגישה כשאת מקנאת?

* זה כואבבבבב! מאוד!

מה הגרעין של הכאב?

* ההרגשה של לבד. כאילו שאני לא ראויה שיהיה לי את זה. ("זה"- לצורך העניין- הוא כל דבר שיש לאדם אחר וגורם לי לקנא- ביטחון, שלווה, אהבה, הצלחה, הערכה וכו').

מרגישה שאני קטנה, שאני לבד, שאני לא משתתפת במסיבה של החיים, אלא עומדת בצד. זה נראה לי כאילו יש איזה נוסחה, איזה קוד סודי שכולם פיצחו, ורק אני עוד נאבקת.

זאת תודעה של נפרדות. כאילו שכחו אותי, אני מרגישה שאין לי הד, שאין לי מקום. הרגשת בדידות וחוסר ערך.

ואז…

 

* ואז אני עצובה מאוד, וגם מרגישה רע עם עצמי.

למה?

* כי חוץ מזה שאני מקנאת, שזה רגש לא מאוד כיפי בפני עצמו,

אני גם כועסת על עצמי- "איזה מין בן אדם אני? שאני לא יכולה לפרגן?

לשחרר את האגו שלי מהתמונה?"

ואיך זה מרגיש?

88a

 

* זה מלחיץ קצת. וגם, כל פעם שזה תופס אותי אני שוב מופתעת.

כאילו- "מה, עדיין אני מקנאת? אחרי כל מה שעברתי? עם כל המודעות העצמית שיש לי?

עם כל התהליכים לשחרור חסימות שעשיתי?

מה קשורה הקנאה עכשיו?"

 ואז אני מרגישה עוד יותר קטנה, עוד יותר עצובה, עוד יותר מאוכזבת ממי שאני ועוד יותר לבד.

מה כל כך קשה לך בלקנא?

* מה, ברור. לקנא? הלוווו… זה הכי נמוך שיש, לא?

קין והבל- זוכר? אתה היית שם, אני לא צריכה לספר לך איך זה נגמר. להיות "קין" זה אומללות שאין לה סוף. והעונש שהוא קיבל זה שהוא יהיה "נע ונד". זה מרגיש לי שלהיות "קין" במובן הפנימי, זה להיות חסר מנוחה. אתה לא יכול להירגע. אתה כל הזמן מוטרד, תשוש, מתנדנד.

זה בעצם תיאור די מדוייק של ההרגשה שלי כשאני מקנאת באדם אחר. אני מאבדת את עצמי.

שימי לב גם שבעברית הביטוי לקנאה זה "צרות עין". כלומר- כשאת מקנאת, את רואה מרחב מאוד צר. את בחוויה שיש רק מקום קטן ומצומצם. ואז אם מישהו אחר נמצא במקום של "הצלחה", זה אומר שאולי לך כבר אין שם מקום. צפוף שם מדי.

או במילים אחרות- תודעת חסר. אין מקום לכולם. רק אלה שממש טובים / ראויים / חכמים / זריזים יוכלו לתפוס לעצמם מקום.

השאר יצטרכו כנראה להסתפק בפירורים. או פשוט לעמוד בצד ו… לקנא.

אז עכשיו את רואה למה התכוונת קודם כשאמרת שאת "מרגישה לבד"?

* כן! זה לא קשור לאחרים- זה אני זאת שלא נמצאת שם בשביל עצמי. אני אומרת את זה, אבל קשה לי ממש להבין את זה עד הסוף. תסביר לי?

כן. את לא שם בשביל עצמך, זה אומר שאת שוכחת להיות חברה של עצמך. כשאת מקנאת את נסחפת אחרי האשליה שלמישהו אחר יש משהו שאין לך, ושאת זקוקה לדבר הזה שאין לך.

ואז את מתרחקת מעצמך. את לא בחיבור עם מה שאת. את שוכחת את החיבור אליי ואל האהבה שלי, שבתוכו הכל קיים עבורך. תראי את זה עכשיו. ואת נמצאת בסרט שבו את מדרגת את עצמך לעומת אחרים, ושופטת את עצמך "מולם", ואז שוב שופטת את עצמך על זה שאת מקנאת.

* יופי. הבנתי. אז מה עושים עם זה?

אני עדיין מקנאת, וזה כואב.

באמת? גם עכשיו, כשהזכרתי לך לחזור לעצמך?

* כן. כי אני עדיין לא מוכנה לזכור בעצמי.

אתה בסדר. זאת אני שמפספסת את הנקודה כנראה.

הנה זה שוב. את שוב מפרידה את עצמך ממני.

למה את עושה את זה לעצמך,

אם זה כל כך כואב לך?

 148b148f148b

* צודק. עכשיו אני מתחילה להבין את זה בפנים. ואולי גם לראות את מה שאתה מלמד אותי פה.

אתה בעצם אומר, שכשאני מתחילה להרגיש שעולה קנאה,

מה שיעזור לי זה לזהות את זה באותו רגע, לראות את זה,

ואז לחזור פנימה ולהסכים להתחבר שוב לאהבה שלך.

שם אני אוכל להפסיק לשפוט את עצמי,

לראות את האשליה שהייתי בה, ולהשתחרר ממנה בקלילות.

משהו כזה?

כן. בדיוק. 

* אז… אתה חושב שזה מה שיעזור לי?

מה שאני חושב לא רלוונטי פה.

זה התפקיד שלך לתרגל את זה,

ולבדוק בעצמך איך זה עובד.

* ברור. והאמת שאני כבר מרגישה שזה עובד. לחזור פנימה ולהתחבר לאהבה שלך זה תמיד העוגן הכי חזק ואמיתי בשבילי. תודה שהזכרת לי את זה.

דרך אגב, זה נשמע מאוד מוכר. זה לא מה שאתה תמיד אומר לי לעשות בכל מקרה??

לגמרי. עלית עליי 🙂 זה תמיד מה שאני אומר. העניין הוא שאת שוכחת,

והנה הגיע רגש של קנאה כדי להזכיר לך את זה.

הרגש שכל כך כאב לך עד עכשיו, שכל כך כעסת על עצמך בגללו,

הוא זה שדרכו נזכרת באהבה שלי. מה את אומרת על זה?

* שאתה גאון. ברצינות.

148b148f148b

תודה בורא!!

תכתבי על אהבה

"תכתבי על אהבה", עולה מסר עמום,

אני מתעלמת. אולי דמיינתי, זה כלום,

"תכתבי על אהבה עכשיו. אל תתעכבי.

אל תגידי 'אחר כך'- עכשיו תכתבי."

   148b148f 148b

עכשיו המסר ברור וגם עז,

אני מתיישבת לכתוב, אבל אז…

אהבה…

הממ…

זה מרגיש לי נכון, בגוף ובלב,

מוכנה להתחיל, אבל הראש- מעכב.

משהו קצת לא ברור, אני לא בטוחה,

"הבורא- אפשר לדבר איתך?"

"ברור" (הוא תמיד פנוי וזמין לקבלת קהל,

ותמיד מוכן להדריך אותי- איזה מזל!)

"הבורא- אהבה- זה באמת נהדר,

אבל מה יש לי לכתוב עליה שעוד לא נאמר?

מאפלטון עד איינשטיין, מבודהה עד באך

כולם כבר כתבו על אהבה טוב כל כך-

ליאונרד כהן ולנון, שייקספיר וש"י עגנון,

משה רבנו ומוצארט- כל אחד בתחומו גאון,

מדה וינצ'י עד הדלאי למה, מצ'אפלין עד צביקה פיק

מה כבר יש לי להוסיף?- אפילו לא פסיק.

אהבה זה חשוב, הבורא, אין ספק, בוודאי,

אבל כל מה שאכתוב- כבר אמרו לפניי,

ואם זה לא יהיה חדש, מקורי או פורץ דרך,

אז כל מה שאכתוב יהיה סתם חסר ערך…"

148b148f 148b

הבורא, לזכותו ייאמר, תמיד סבלני,

גם כשהלקוחה קרצייה (במקרה זה- אני 🙂 )

הוא מבין לליבי, אבל לא מתרגש:

"מי אמר לך שאת צריכה לחדש?

תביאי לדף אהבה ואור וחמלה,

זה מה שצריך עכשיו, ואת יודעת שאת יכולה.

העולם עולה תדר, ולך יש מקלדת,

פשוט תכתבי על אהבה, ואל תהיי מוטרדת.

כבר גיליתם את כל היבשות, כבר המצאתם גלגל,

אז את לא צריכה להמציא כלום בכלל,

אין לך מה 'לחדש', זאת רק אשלייה,

הכל כבר קיים ויהיה והיה.

אז מציע לך דיל- תכתבי ממש 'לא מקורי',

תתמקדי רק באהבה, ואת השאר- שחררי.

כי העולם צריך עכשיו לעצור את הטרפת,

להתחבר לאור,

וכל אחד מכם יכול לתרום ולעזור.

לא צריך מקוריות, תסמכי עליי,

ואם מישהו יתלונן, תשלחי אותו אליי 🙂 "

152

תודה הבורא על ההנחיה הברורה,

משהו השתחרר בי, החסימה הוסרה,

ומזמינה את מי שקורא- להרגיש את הלב,

פשוט לנשום ולמלא אותו בתדר אוהב,

ומשם לשלוח אהבה לכל תא בגוף ובנשמה,

להרגיש את הגוף זורח באור עם כל נשימה,

אפשר לחייך תוך כדי, זה יכול להוסיף,

ולהמשיך לתת לאהבה להתעצם, להציף…

  148b148f 148b

זהו לבינתיים. שום דבר חדש,

אבל בשבילי זה כבר בסדר.

ואם זה יעזור לאדם אחד קצת להעלות את התדר,

ולהרגיש קצת יותר שלווה ושמחה,

מבחינתי- המשימה הושלמה בהצלחה.

שיהיה לנו יום מחבק, עם אהבה במינון הנכון,

כי "כל מה שצריך זה רק אהבה"

(כמו שלנון אמר- איזה גאון!)

תודה!!

מִי שֶׁאֲנִי.

אֲנִי מִי שֶׁאֲנִי,

לֹא מִישֶׁהִי אַחֶרֶת.

שׁוּם דָּבָר אַחֵר- פָּשׁוּט לֹא יַעֲבֹד.

נִסִּיתִי. בָּדַקְתִּי. מַמָּשׁ מִצְטַעֶרֶת,

יְכוֹלָה לִהְיוֹת רַק מִי שֶׁאֲנִי- מְאוֹד.

הַבּוֹרֵא מְאוֹתֵת לִי לִהְיוֹת מִי שֶׁאֲנִי,

שׁוֹלֵחַ דְּגָלִים, סִימָנִים עַל הַחוֹל:

"תִּהְיִי רַק מִי שֶׁאַתְּ- זֶה הֲכִי הֶגְיוֹנִי.

כָּל הַזְּמַן מִי שֶׁאַתְּ. מִי שֶׁאַתְּ. זֶה הַכֹּל.

 

וְאִם אַתְּ לֹא יוֹדַעַת מִי אַתְּ- תְּגַלִּי.

וְאִם אַתְּ לֹא בְּטוּחָה- תִּשְׁאֲלִי.

וְאַל תַּחְשְׁשִׁי- כִּי אֵין לְךָ מִמַּה-

אַתְּ אִתִּי. וְאַתְּ מִי שֶׁאַתְּ, נְשָׁמָה."

 

תּוֹדָה בּוֹרֵא!

15

חושבת שאין לך משמעות בעולם? תחשבי שוב!

משמעות החיים- לא מה שחשבתם

(והאמת- גם לא מה שאני חשבתי :))

אז זה כבר לילה ומאוחר וממש קרררר לי.

נכנסת למקלחת, ולמרבה השמחה- יש מים ממש חמים.

כל כך מה שהייתי צריכה, איזה כיף.

ואז מחשבה- כל כך מודה לגאון הזה שהמציא את הדוד החשמלי! איזה מלך.

כל כך מעריכה את האפשרות הזאת, בשיא הקלות לקבל מים חמים ביום כזה קר…

ואז… רגע… זה לא רק הוא…

כי יש גם את האדם שלקח את ההמצאה הזאת, והפך אותה לחומר גשמי ובנה מפעל וייצר את הדוד הזה,

ויש את זה ששיווק אותו ואת זה שהתקין אותו.

וואו, חשבתם על זה פעם? כמה אנשים מעורבים ותורמים כדי לאפשר לכם פעולה כזאת קטנה ויומיומית? סך הכל מקלחת, נכון? כל כך ברור מאליו… אז זהו שלא.

כל כך תודה לכל האנשים האלה.

בזכותם אני יכולה עכשיו להתחמם במים, בזכותם אני לא צריכה לשים עכשיו איזה סיר גדול עם מים על מדורה, להדליק אש ולחכות שהיא תחמם את הסיר…

בזכותם אני יכולה להשקיע את האנרגיה שלי בלעשות יותר דברים שאני אוהבת.

אז בעצם, יש די הרבה אנשים שהשתתפו בפרוייקט הזה של- להפוך את החיים שלי ליותר פשוטים. והם אפילו לא יודעים את זה בטח!

אז התיישבתי לכתוב לכל אחד מהם מכתב תודה אישי.

342 מעטפות. בקטנה…

סתם, נו. לא באמת עשיתי את זה. אבל כן אמרתי להם תודה בלב.

ואחרי שאמרתי להם תודה, הבורא הגיע לשיחה…

(כן, במקלחת. הוא עושה את זה די הרבה. וזה לא קריפי כמו שזה נשמע!! זה כיף. שווה לנסות…)

והשיחה היתה כזאת חמודה וזורמת (קלטתם? משחק מילים קטן… חח לא משנה)

שהחלטתי לתעד אותה. והנה היא פה…

**************************

בורא:

כן אני יודע מה עובר לך בראש עכשיו-

את חושבת על האנשים האלה שייצרו את הדוּד, ואיך הם ב-א-מ-ת עזרו במשהו לעולם,

ואת היית רוצה גם לעזור במשהו, אבל אין לך מושג במה…

וזה מציק לך… את לא יודעת אם לחיים שלך יש משמעות.

אז הנה מה שיש לי להגיד לך:

חושבת שאין לך משמעות בעולם? תחשבי שוב!

רוצה דוגמה פשוטה? אוקיי. תני לי דוגמה לאדם שבעינייך "משמעותי" בעולם…

אני:

אוקיי… המממ… נגיד… איינשטיין? ליאונרדו דה וינצ'י? מוצרט?

בורא:

יאללה. נלך על מוצרט. הנה זה בא…

מוצרט- הוא היה משמעותי, נכון? מאוד אפילו. הוא כתב יצירות על- זמניות, אלוהיות, שהגיעו למיליוני אנשים בעולם, וגרמו לתהודה עצומה, נכון? וגם עכשיו, כשהוא כבר לא פה בגוף, הוא ממשיך להיות משמעותי, נכון? יופי.

 

אז בואי נסתכל על זה מזווית קצת שונה… מוצרט מרגיש שיש לו משהו חשוב לומר, והדרך שלו לבטא את זה היא במוזיקה. אבל רגע. לפני שהוא בכלל מתיישב לכתוב תו אחד- הוא צריך לישון, נכון?- מישהו בנה לו מיטה. הוא צריך לגור איפשהו, כי קצת קשה לכתוב מוזיקה שמיימית כשאין לך קורת גג- מישהו בנה את הבית שהוא גר בו.

 

הוא צריך לאכול, כדי להזין את הגוף הזה, שאחר כך יישב ליד הפסנתר- מישהו גידל את החיטה, מישהו טחן אותה לקמח, מישהו אפה את הלחם, מישהו מכר אותו…

 

בלי כל האנשים האלה, שתרמו, בלי ידיעתם כנראה, לקיום הפיזי של האדם הזה- הוא לא היה הרי יכול להתקיים ולהוציא אל הפועל את הגאונות שעברה דרכו.

 

עכשיו ניקח את זה עוד צעד קדימה, אוקיי? תחשבי שניה על אחד מהם. אחד מאותם אנשים. נניח… על האיכר הזה, שמגדל את החיטה… ללחם… של מוצרט…

 

תחשבי עליו, יושב בערב עם אישתו בבית, ומתחיל להיכנס לבאסה קיומית כזאת.

הוא אומר לה- "שולה, איזה אפס אני. אני לא תורם כלום לעולם. אין לי שום משמעות. מה אני כבר עושה כל היום?? חורש את השדה? קוצר חיטה? זה כל כך סתמי! אני באמת חסר ערך…"

 

עכשיו, סביר שלא קראו לה שולה, סביר שהאיכר הזה לא באמת היה בעניין של למצוא משמעות, אולי לא היה לו זמן להתעסק בזה- הרי צריך לקום מוקדם לעבוד בשדה…

אבל… את יודעת הרי על מי אנחנו באמת מדברים, כן? את מבינה את הנקודה, נכון?

 

אני:

כן. נראה לי שקלטתי על מי אנחנו מדברים 🙂

 

בורא:

אז אני מזמין אותך לצאת מהסרט ש"משמעות" זה משהו שאנחנו תמיד יודעים איך הוא נראה, ואיך הוא בא לידי ביטוי, ובבקשה בבקשה, תעשי לי טובה אישית ותשחררי את הסיפורים שאת כל כך אוהבת לספר לעצמך, שרק מוצארט או פיקאסו או טוני רובינס- רק להם יש משמעות, כי "רואים את זה".

ברגע שזה הסיפור שלך- את מבטלת את היצירה שלי. והיצירה שלי היא…

אתם. כולכם. כל האריג המפואר הזה שאני טווה פה מרגע לרגע,

שבו כול- כם משובצים בצורה מושלמת.

וכל פעם שאת חושבת שאין לך משמעות- תזכרי שכולכם נחוצים, כולכם משמעותיים.

לכולכם יש תפקיד ומקום ושליחות. כולכם מלאכים אחד של השני.

 

ואם את עדיין לא בטוחה שיש לקיום שלך משמעות, הנה ההוכחה הכי מוחצת-

אַתְּ עֲדַיִן פֹּה !!

איי רסט מיי קייס.

תודה בורא!!

54

 

מפסיקה לפתוח חזית מול עצמי,

עשיתי את זה יותר מדי זמן

ועכשיו שמה לב, וזה לא נעים לי

וגם לא בריא לי- פשוט לא לעניין.

ליד הלב- אני מסתכלת.

יש שם מישהו, שאני לא מכירה.

מי זה פה? אני שואלת…

בחושך נגלית אליי דמות- נערה.

 

נערת אגרופים בתוכי מתכוננת,

עומדת כפופה, ממתינה ודרוכה,

נערת אגרופים- זריזה, מיומנת,

מוכנה לקרב, שרירית וקשוחה.

 

נערת אגרופים קטנה וזועמת,

לא מוותרת, אין לה מנוח.

כל מה שאני מבקשת, חולמת-

היא נאבקת בי בכל הכוח

 

מתקרבת אליה, די חוששת,

מה היא רוצה? מנסה לברר.

מקרוב זה ברור- היא פשוט מותשת,

אבל היא לא מכירה שום דבר אחר.

 151

 

 

 

 

 

 

 

נערת אגרופים מסורה ואילמת,

אני עכשיו ממש לידה,

היא מתכווצת, כמעט לא נושמת.

נראית מבוהלת, כזאת חמודה.

 

עומדת מולה, היא בוחנת אותי,

בכוחות אחרונים- מתכוננת לתקוף,

אני אומרת: "שלום. את מפוטרת, אחותי".

היא מחייכת: "תודה! סוף סוף!"

 

מתיישבת לידי, לאט לאט,

איזה קפיץ משתחרר במרחב הפנימי.

מסירה כפפה, ואז עוד אחת.

אפשר להפסיק להיאבק מול עצמי.