החיים לא צריכים…

מחשבה שבאה, ולפעמים הולכת-

עולה רצון להרגיש "נחוצה" או "שייכת".

חקירה כנה העלתה אמת מטרידה-

העולם לא זקוק לי אישית. נקודה.

קשה לעיכול ברגע הראשון, אולי גם בשני,

אבל אז… מתגלה החסד המופלא, הגאוני-

החיים לא צריכים ממני הוראות הגעה-

הם עושים בלעדיי עבודה מופלאה.

 

 150

 הגעתי לפה לביקור, אבל אז…

התחלתי לחשוב שבלעדיי- כלום לא זז

וגיליתי שזאת שטות מוחלטת, כמובן,

החיים לא צריכים ממני שום דבר ועניין!

אז אולי זה הרגע בשבילי להגיד-

מותר לי לחיות פה, בלי שום תפקיד…

אפשר לעשות משהו, אבל זאת לא חובה,

אז… רגע… מה…  אני לא חשובה????

הממ…

השאלה פתוחה. לא צריך לענות.

ובינתיים אפשר, למשל… להנות!

 149

בואו נודה על האמת…

נכון שבדרך כלל כשאנשים משתמשים בביטוי "בואו נודה על האמת",

זה נעשה במטרה להגיד משהו לא כל כך נעים?

כלומר, החלק השני של המשפט הוא משהו קצת מבאס.

הנה למשל:

"בואו נודה על האמת, החיים זה לא גן של שושנים…"

או- "בואו נודה על האמת, יחזקאל הוא לא בדיוק גאון הדור…"

או- "בואו נודה על האמת, המנהיגים בדרך כלל לא מקיימים את ההבטחות שלהם…"

הטון הכללי של האמירות האלה הוא קצת מדוכדך ומאוכזב.

כאילו שכשמגיעים לשלב שבו "מודים על האמת",

זה אומר שמתפכחים מאיזו אשליה מתוקה, ומגלים שהאמת היא… די מרה.

 ***************************

ופתאום אני חושבת… שהביטוי הזה-

"להודות על האמת"

הוא בעצם מקסים, וקצת נעשה לו עוול.

כי מגייסים אותו למטרה צינית, במקום לממש את הפוטנציאל הנפלא שיש בו.

ויש בו…

ובא לי להגיד…

"בואו נודה על האמת." נקודה.

בלי שום המשך אחר כך. פשוט ככה.

 

בואו נודה על האמת…

כי אם היא כבר פה, ואם היא מה שיש,

אז כדאי שנפסיק להתכחש אליה, להעלים אותה, לצמצם אותה,

לסלף אותה, להתנגד לה, להילחם בה, לברוח ממנה…

האמת היא מה שיש. אז בואו נודה עליה. פשוט נגיד תודה.

זה מעניין הקטע הזה בעברית, שאפשר לפרש את המילה "להודות" בשתי צורות:

להודות-  לבטא את מה שאמיתי, להתוודות.

(to admit)

להודות- לומר תודה.

(to thank)

ואולי העברית עושה איתנו חסד במקרה הזה?

אולי היא רומזת לנו, שאפשר לחבר בין שתי המשמעויות,

וככה למצוא שלווה וריפוי?

ביירון קייטי האלופה אומרת:

"כשאני מתווכחת עם מה שיש אני מפסידה, אבל רק 100% מהזמן."

זה נכון. כי מה שיש כבר פה. זאת האמת.

ואפשר כמובן להתווכח עם האמת עד קץ כל הימים,

רק השאלה היא-

האם זה מה שאני רוצה לעשות עם הימים שלי??

למלא אותם בוויכוחים? במלחמות?

ואם אני מספרת לעצמי ש"צריך להיות אחרת",

ש"זה לא צודק",

"זה לא טוב", "זה מעצבן" ושאר סיפורים,

אז מה אני מרוויחה מזה?

אולי רק את ההרגשה (האשלייתית) שהנה, עשיתי את שלי.

כי העולם לא בסדר, ואני הראיתי לו מה זה!

אני אמרתי לו מה אני חושבת עליו.

אחת- אפס לי.

ושיתבייש לו על המציאות הזאת שהוא יצר!!

כן, הוא יצר, אלא מי?? אני?

הגזמתם, נו, באמת…

***************************

אז… אם אני כל כך צודקת,

איך זה שאני כל כך עצובה? מותשת?

מרגישה כל כך לא טוב?

או כמו שרמי קליינשטיין אומר באחד השירים המקסימים שלו:

                     "כשהבית ריק, הבית ריק,

                       לא משנה לי אם אני צודק…"

                   (מאיר גולדברג)

***************************

אז אם אני בוחרת להפסיק להתווכח עם האמת,

מה אפשר לעשות במקום זה?

הממממ

אולי אפשר… להתבונן באמת.

להיות נוכחת בתוכה, איתה.

לנשום. לחייך, אם זה בא מבפנים…

ואז… משהו נפתח ומשתחרר.

יש מרחב. יש אוויר. הדרמה מאבדת קצת מהכוח שלה.

 

אפשר להיות בתוך המציאות, בלי לשים עליה תוויות, בלי לקטלג,

בלי לשפוט אותה או את עצמי בתוכה, בלי לקבוע מה דעתי על כל דבר.

פשוט… להיות.

ואז להרגיש את ההודיה על זה.

אתם מוזמנים לתרגל את זה ממש עכשיו 🙂

 ***************************

רגע…

אז אם אני מפסיקה להתווכח עם האמת-

זה אומר שאני פשוט מסכימה לכלללל מה שקורה בחיים שלי להמשיך כמו שהוא?

אוקיי אז בואו נעשה סדר שנייה-

הכוונה פה היא ממש לא "להיסחף עם הזרם" ולהיות פאסיבית.

ממש לא. אין לבלבל בין השניים.

הכוונה ב"להודות על האמת" זה קודם כל-

לראות אותה כמו שהיא,

ולהבין שאם נוצרה המציאות הזאת,

כנראה שהיא היתה נחוצה לי.

ועכשיו כשאני מסתכלת עליה בלי שיפוט, אני יכולה לפעול ממקום נקי,

ולשנות את מה שכבר לא משרת אותי.

ואז יש כבר פחות צורך בהתנגדות ובדחייה

כדי להגיע לשינוי.

השינוי נוצר באופן טבעי, מתוך זרימה חופשית,

מתוך אהבה.

 

אז אני מודה על האמת…

ואם אני מוצאת שקשה לי להודות,

אולי זה רק סימן בשבילי

שיש משהו שהגיע הזמן לנקות ולשחרר אותו.

וגם על זה אפשר לומר תודה…

***************************

אז אתם מוזמנים-

להתחיל להודות על האמת.

לא לחכות ש"זה ישתנה",

אלא להתחיל עכשיו להודות עליה.

כי האמת כבר פה,

והיא כנראה תמיד לטובתנו הגבוהה ביותר.

מה, לא תפרגנו?  🙂

 

49

 

 

 

 

 

 

 

 

חיזוקים מבפנים.

פעם הרגשת בפנים כל כך מרוסקת,

כל כך חלשה ומפורקת,

שכל מה שקיווית לו היה להצליח לשרוד,

לא רצית יותר (לא ידעת שיש עוד).

 

 

מבפנים היית כל כך עצובה,

שחשבת שמבחוץ תתקבל התשובה-

לא ידעת שבפנים יש את כל מה שנחוץ.

אז התפרנסת מליקוט של חיזוקים מבחוץ,

 

ואספת כל בדל, כל רסיס ופירור,

חיכית שמישהו שָׁם ייתן לך אישור-

שאת בסדר, שאת שווה, שיש לך מקום,

שמותר לך להיות פה, שמותר לך לנשום.

 

וכשהגיע האישור, לשנייה היית רגועה,

אבל מיד, כמו נרקומנית, חיפשת את המנה הבאה.

מדי פעם היה איזה הבזק של משהו מאיר בלב,

אבל בדרך כלל הרגשת בפנים רק קושי וכאב.

 

וככה חָיִיתְ… כמו אסירה שכבולה לכאב בשרשרת.

ומרוב שהיית מכורה, לא ראית שום אפשרות אחרת,

חשבת שאם תשיגי מספיק אישור מהסביבה,

אז הכל כבר איכשהו יהיה בסדר, ולא תהיי עצובה.

 

 

אבל זה אף פעם לא הספיק, תמיד היה חסר,

והפצע בפנים לא נרפא, לא עובר…

והיום את יודעת שזאת הבְּרָכָה הגדולה,

כי אם היה ריפוי מבחוץ- היית נשארת כבולה,

ואז לא היית אף פעם מתחילה להתעורר

ולשמוע את מה שצועק מבפנים- צועק ולא מוותר,

 

78

 

 

 

 

 

 

 

 

ולא היית מבינה שכל חיזוק חיצוני

הוא כמו פלסטר שנותן לך רק מענה זמני.

ולא היית נזכרת למצוא את השביל ולחזור-

אל הבית שלך, אל הלב שלך, אל המרכז, אל המקור.

 

תודה בורא !

תְּפִלָּה לְשָׁנָה חֲדָשָׁה.

לִכְבוֹד הַתְחָלָה שֶׁל שָׁנָה חֲדָשָׁה-

אִחוּל אוֹ תְּפִלָּה אוֹ פָּשׁוּט- בַּקָּשָׁה:

תַּרְאֶה לִי אֵיךְ לְהִתְמַסֵּר וְלִסְמֹךְ,

לִצְעֹד בְּשַׁלְוָה, בְּעָצְמָה וּבְרוֹךְ,

עַל הַשְּׁבִיל שֶׁנּוֹעָד לִי- פָּרוּשׂ וּמוּכָן,

עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁמְּחַכָּה לִי בְּשֶׁקֶט מִזְּמַן

 

141a

 

 

 

 

 

 

 

 

לְהֵעָנוֹת לַקְּרִיאָה הַפְּנִימִית הָעִקֶּשֶׁת,

שֶׁלֹּא מַנִּיחָה לִי, וְלֹא מִתְיָאֶשֶׁת,

הִתְעַלַּמְתִּי מִמֶּנָּה כָּל הַשָּׁנִים

וְעַכְשָׁיו הִיא שׂוֹרֶטֶת אוֹתִי מִבִּפְנִים.

 

לֹא רוֹצָה לְהַמְשִׁיךְ יוֹתֵר לְהִתְנַגֵּד,

לְהִתְוַכֵּחַ, לִבְרֹחַ אוֹ לְפַחֵד.

מְבִינָה שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמָן לְהִתְיַצֵּב,

לַקְּרִיאָה הַפְּנִימִית, לַצָּו שֶׁל הַלֵּב.

 

וְלָדַעַת שֶׁאַתָּה בַּדֶּרֶךְ אִתִּי-

מַדְרִיךְ, מְלַוֶּה, שֻׁתָּף אֲמִתִּי.

הַמַּפָּה, הַתָּכְנִית הַגְּדוֹלָה- אֶצְלְךָ,

רַק צַעַד כָּל פַּעַם- יוֹתֵר מִזֶּה לֹא צְרִיכָה.

 

אֵין מָקוֹם בַּתַּרְמִיל לְבִלְבּוּל, לְסָפֵק,

לֹא אוֹרֶזֶת גַּם פַּחַד הִשָּׂרְדוּת מְשַׁתֵּק.

תַּרְאֶה לִי אֵיךְ בְּקַלּוּת וּבְכֵּיף

לָצֵאת לַדֶּרֶךְ- בְּלִי מִטְעָן עֹדֶף.

 

רְחוּצָה, מְבֻשֶּׂמֶת, בְּשִׂמְלָה לְבָנָה,

קְצָת חוֹשֶׁשֶׁת, מִתְרַגֶּשֶׁת וּבְעִקָּר- מוּכָנָה

לְהִתְמַסֵּר בִּשְׁלֵמוּת, וּמִתּוֹךְ הַסְכָּמָה

לַנָּתִיב שֶׁנּוֹעָד לִי, לִבְחִירַת הַנְּשָׁמָה.

 

מַנִּיחָה אֶת זֶה פֹּה, לְטִפּוּלְךָ הָאוֹהֵב.

שָׁנָה מְתוּקָה. וְתוֹדָה מֵהַלֵּב.