זה לא משנה מה את עושה- מסר מתוקשר.

זה לא משנה מה את עושה.
זה משנה שאת עושה את זה בהנאה.
ההנאה שלך מניעה אנרגיה בגופים
שאפילו לא ידעת שהם קיימים.

זה לא משנה מה את עושה.
זה משנה איך את עושה את זה.
לכן תעשי את זה בשמחה.
באהבה.
בחיבור.
בעומק.
בהתרגשות.
בתענוג.
במסירות.


זה לא משנה
אם את יודעת מה עושים
עם טפסים
כל עוד שאת מאפשרת לך
ללמוד עוד ועוד כל פעם
איך לסמוך ולבטוח בתוך הלב.


זה לא משנה את מי את פוגשת
כל עוד את רואה את המלאך שבו
כל עוד את יודעת שאת פוגשת
רק אותך שוב ושוב.


זה לא משנה אם יש לך
קרן השתלמות
כל עוד את יודעת שההשתלמות היחידה
שאת משתתפת בה באמת
זה ללמוד מי את
ולהיזכר שאת לא מה שחשבת
ולהיות מוכנה לשכוח ולהיזכר
וליפול ולקום
ולפחד ולעזוב
הכל…

גם את מה שלא ידעת
שיש בכלל.

על סיפורים למכירה (או- איך גיליתי שאני מכורה?) (שם זמני).

איכשהו יצא שניהלתי שיחה עם המיינד. מוזר, הא?
ומה שעוד יותר מוזר זה, שהיו לו כמה טיעונים די הגיוניים…
מוזמנים לקרוא אם יש לכם סבלנות.
ואם יש לכם במקרה רעיון לשם לסיפור- אשמח לשמוע.

*************************

הוא: פססס היי, את, רוצה סיפור?

אני: כן. ברור!!

הוא: אוקיי, אז… יש פה כמה אפשרויות. את מוזמנת לבחור:

– הסיפור על איך את מבזבזת את החיים שלך.
– הסיפור על זאת שאמרה לך משהו ממש מעליב.
– הסיפור על- איך את יותר טובה מהם.
– הסיפור על- איך כולם יותר טובים ממך, ואת בעצם לוזרית.
– הסיפור על איך עשית טעות נוראית, ועכשיו מאוחר לתקן.
– הסיפור על איך עשית סתם טעות דבילית, ועכשיו את מבינה את זה     וזה מעצבן אותך.
– הסיפור על איך החיים לא מסתדרים כמו שרצית.

יש עוד הרבה, אבל אלה הלהיטים בגדול…

אני: וואו יש פה הרבה מבחר, די מבלבל. אפשר עזרה?

הוא: תראי, כולם טובים בדרכם. את יודעת כבר שאני מקפיד פה רק על סחורה משובחת, כן?

אני: המממ… בוא נראה… את זה כבר שמעתי… אולי זה? אה, רגע, זה היה לפני שבוע… אז אולי… לא, גם זה כבר היה…

הוא: טוב, אז נתחיל? מה בחרת?

אני: לא, רגע, חכה שניה. מה זה? הכל פה כבר ישן! אתה עושה צחוק? לא חידשת מלאי בכלל. שמעתי כבר את כולם!

הוא: מה פתאום?! אומר לך מותק- חדש חדש מהיצרן הגיע היום! ממתי את לא סומכת עליי?? זה קצת מעליב אפילו.

אני: אה… לא.. לא התכוונתי סליחה, כן? רק שהסיפורים שהצעת… הם קצת… נו… לא יודעת, נשמעים לי ממש לא חדשים. תראה את זה- יש פה קצת עובש אפילו.

הוא: מה את מקשקשת? תקשיבי, אני אגיד את זה פעם אחרונה- לא תמצאי סיפורים כאלה בשום מקום. זה בהזמנה אישית מהיבואן. אנחנו מכירים לא מהיום, נכון? את יודעת כמה אני אמין. כמה חשובה לי האיכות. אז למה ככה??

אני: לא יודעת. זה מוזר. אבל יכולה להישבע שכבר שמעתי את הסיפורים האלה לפני זה.

הוא: אה… ברור!!

אני: רגע… מההה???

הוא: איזה מצחיקה את. ברור ששמעת אותם קודם! כי זה תמיד אותם נושאים. לא שמת לב?

אני: מה זאת אומרת? תסביר.

הוא: תראי, אני אף פעם לא מוכר לך *סיפור* חדש. זה כל היופי. אני מגיש לך את אותו סיפור, אבל הכל זה אמנות השינויים הקטנים והאריזה. מוזר לי, את בחורה אינטליגנטית, איך לא קלטת עד עכשיו?

אני: טוב, עכשיו אני קצת מבולבלת. מה זה "אמנות השינויים הקטנים"? בחיים לא שמעתי את המושג הזה.

הוא: ממש פשוט. אני לוקח את הסיפור שאת מכירה, כן? אבל אני תמיד משנה משהו- את הדמויות, את האווירה, את תיאורי הנוף, את הבגדים שאת לובשת 😉 אז זה נדמה לך כמו סיפור שונה. אבל איך יכול להיות שונה לגמרי מותק? זה הסיפורים שאת אוהבת. את כל כך רגילה אליהם! באיזה זכות אני אשנה לך את מה שאת אוהבת?

אני: מה?? אני אוהבת אותם? תסתכל עליהם שניה! תגיד לי אתה- מה יש פה לאהוב? כולם כאלה מבאסים, מחלישים, גורמים לי להרגיש רע לגבי עצמי. מה, אתה החלטת היום לעשות ממני צחוק?? למה אתה מוכר לי אותם כל כך הרבה שנים??

הוא: די מאמי, אל תתרגשי כל כך. שבי רגע. קחי כוס מים, תנשמי. לא צריך לעשות דרמות. מבין אותך סך הכל. זה לא פשוט לגלות יום אחד שאת מכורה למשהו.

אני: מהההה??? אתה לא מתבייש?? "לגלות"? אתה מיתמם עכשיו?? אתה פושע ואני לא מאמינה איך קניתי ממך כל כך הרבה שנים בלי למצמץ! אתה ניצלת אותי! אז אני לא רוצה לשבת ולהירגע. אני רוצה לתבוע אותך! ואז להביא כמה גברים חסונים שילמדו אותך מה זה "אמנות השינויים הקטנים" של הפרצוף המכוער שלך! פחחחח "מכורה" הוא אומר לי!

הוא: אוקיי. אני מבין שאת פחות מרוצה כרגע. תראי, אני איש מקצוע. ואצלי הלקוח תמיד צודק… גם כשהוא… ממש טועה. אז… מה אני יכול להציע לך כפיצוי על עוגמת הנפש הזאת?

אני: חוצפן קטן. בתור התחלה, אל תבוא לפה יותר בחיים שלך. לא רוצה לראות אותך ולא לשמוע את הקול החלקלק שלך ולא את הסיפורים הדביליים שלך.

הוא: כן. זה נשמע הוגן. רק יש עניין קטן. שאני אף פעם לא באתי לפה.

אני: אז מה אתה עושה פה, אם אפשר לדעת?

הוא: את זאת שבאת אליי, מותק. אני פה כבר שנים, מוכר את הסיפורים שלי בשקט, עוסק בענייניי, מתפרנס לי בתום לב. את חיפשת אותי. את באת אליי. אני רק מוכר. את… מכורה.

אני: אה… נו… באמת איזה קשקשן… אני באתי אליך? פחחחח מי צריך אותך בכלל?

 

הוא: המממ. בואי נראה… מי צריך אותי? מי צריך אותי? שאלה קשה… אה, כן- את!!
את כנראה צריכה אותי. את הסיפורים שלי. את קונה אותם כבר שנים. ובאדיקות גדולה, יש לומר. לא מחמיצה אף מבצע, אף הצעה שיווקית, קונה אותם בלי הכרה, כל יום.

אני: אה… כן, בזה אתה צודק. למה אני עושה את זה לעצמי? זה די מטריד.

הוא: אין לי מושג מותק. אני רואה שאת מקשיבה כל פעם לסיפורים האלה, רואה שזה עושה לך לא טוב, אבל את יודעת, אני לא פה בתפקיד הרופא שלך. אני רק מוכר פשוט. מביא כמה סיפורים, שם אותם בחלון ראווה, את באה, קונה, משלמת לי- כולם מרוצים.

אני: אבל אתה עובד עליי. כבר שנים. אין לך שום אחריות פה?

הוא: אני מבין שזה נראה לך ככה. אבל תסתכלי על זה רגע, אי אפשר "לעבוד" על מי שלא בא לקנות. שמת לב לזה פעם? ואת מוזמנת לשלוח לי כמה בריונים שתרצי, מותק, אני באמת אוהב אותך שתהיי בריאה. את יכולה להפסיק עם זה כבר מהיום. את לא חייבת לבוא לקנות נשמה.

אני: רגע… למה אתה אומר לי את זה?? מה ייצא לך מזה?

הוא: זה אולי יהיה לך קשה להאמין, אבל אני לא צריך כלום ממך. אני אחיה יפה מאוד גם בלעדייך. באהבה, כן? אבל בחיי, אין לי פה שום אינטרס. אני מסתדר. ככה אני, מוכר סיפורים. לא מתעסק במי קונה כמה ולמה. את רוצה לקנות? וולקאם, תבואי אני עושה לך כבוד. את לא רוצה? זה בסדר, באמת, נו הארד פילינגז, נישאר חברים בפייסבוק אם תרצי והכל טוב.

אני: אוקיי… אז איך אתה מסביר שעד עכשיו היית כל כך לרעתי?

הוא: חס וחלילה! לרעתך? מה פתאום? אני לא לרעתך בכלל, אף פעם לא הייתי ולא מתכוון להתחיל עכשיו! תביני, אני לא עושה כלום נגדך. רק בעדי.

אני: המממ… נשמע משכנע. תקשיב בשלב זה אני מוותרת על כל התביעה וכל זה, זה באמת מיותר נראה לי. ועכשיו אני צריכה להבין איך להתמודד עם ההתמכרות הזאת, כי אתה צודק. אני קצת מכורה לסיפורים שלך.

הוא: מעולה. שמח שהתאפסת על עצמך נשמה. ולגבי הגמילה מסיפורים, זה כבר לפרק הבא…

אני: הופה, קלטתי אותך, שוב מנסה למכור לי סיפור, הא?

הוא: כן, עלית עליי. סורי. הרגל של שנים.
טוב שולח לך חברות בפייסבוק תאשרי, כן?

אני: נחשוב עליך.

 

 

#שיחה_עם_המיינד

שִׁיר לְעַכְשָׁיו.

הָחַיִּים הֵם שִׁיר הַלֵּל לְעַכְשָׁיו-
עִם כָּל נְשִׁימָה הוּא נִמְחָק וְנִכְתָּב,
לֹא נִשְׁמָר עַל שׁוּם הַארְד- דִיסְק, לֹא מְגֻבֶּה, לֹא נִצְרָב-
הָחַיִּים הֵם שִׁיר הַלֵּל לְעַכְשָׁיו.

בְּגַל- יָם, בַּשָּׂדֶה, בְּאֵגֶל שֶׁל דְּבַשׁ,
הַשִּׁיר שֶׁלָּהֶם- רוֹעֵם וְנִלְחָשׁ-
אֵין שׁוּם זְמַן אַחֵר לָשִׁיר עָלָיו.
הָחַיִּים הֵם שִׁיר הַלֵּל לְעַכְשָׁיו.

שׁוֹקֵק וְזוֹרֵחַ, טִבְעִי, מְאֹהָב,
זוֹרֵם וְקוֹלֵחַ, פָּשׁוּט וְנִשְׂגָּב,
זוֹהֵר וְעָנֹג וְשָׁלֵם וְמֻזְהָב-
הָחַיִּים הֵם שִׁיר הַלֵּל לְעַכְשָׁיו.

כְּלוּם לֹא יִהְיֶה, שׁוּם דָּבָר לֹא הָיָה-
הַאֶתְמוֹל כְּבָר חָלַף, הַמָּחָר- אַשְׁלָיָה.
הַנִּיחִי לָהֶם, נְשָׁמָה יָפָה.
שִׁיר הַלֵּל לְעַכְשָׁיו- שְׁאִיפָה. נְשִׁיפָה.

תּוֹדָה בּוֹרֵא!

אַת בְּאֵבֶל.

אַת בְּאֵבֶל על מישהי, שהגיע זמנה לעזוב
בְּאֵבֶל על מישהי שהכרת ממש ממש מקרוב.
אַת בְּאֵבֶל, כי היא כנראה לא תחזור,
בְּאֵבֶל כי ראית אותה ולא יכולת לעזור.

אַת בְּאֵבֶל, כי היא לא הספיקה לממש,
ואפילו לא ידעה מה אפשר לבקש,
לא הספיקה לאהוב, וגם לא לרקוד,
כי היתה כל כך עסוקה בלשרוד.

אַת בְּאֵבֶל, כי ידעת כמה היא סובלת,
ואולי עדיף ככה. ועדיין. מתאבלת.
ועכשיו היא צריכה ללכת. חיבוק אחרון באמת.
כי מהנשל שלה, שהיה שלךְ, זאת אַת- שצריכה לצאת.

מי שם עלייך מדבקת מחיר ?

משהו שהבנתי היום- קמתי עם תחושה פיזית ממש לא טובה.
חשבתי ישר שזה איזה וירוס, אבל הרגשתי שיש "עוד משהו". התחברתי לבורא, וישר עלתה התשובה- פ-ח-ד.

מה מפחיד? אוקיי אז היום הייתי אמורה להתקשר למישהי בקשר לעבודה, והיתה לי תחושה מלחיצה מהשיחה הזאת… כבר כמה ימים אני דוחה אותה, והיום הבנתי שאני פשוט מאוד פוחדת.

ממה?

הפחד העמוק ביותר היה- שהיא תגיד לי שהם לא רוצים אותי,
ביקשתי פרספקטיבה מהבורא, וקיבלתי תמונה שבעצם זה שיעור חיים שלי, שעכשיו עולה ביתר שאת.

איזה שיעור? הנה:

ראיתי את עצמי כמו "מוצר" כלשהו, שיש עליו מדבקה של מחיר.
מי הניח שם את המדבקה?

אנשים אחרים!!
למה הם עושים את זה?

אה, פה התשובה מאוד ברורה-
כי אני מאפשרת להם!
זה מה שקורה.
רגע, זה באמת מה שקורה??

ואז מגיעה תשובה יותר מדוייקת-
אנשים אחרים לא ממש מתעניינים ב"להדביק עליי מחיר",
לא לא, הם עסוקים בעניינים שלהם.

אז מה הסיפור?
אני זאת שבעצם רוצה מאוד לדעת ש "יש לי ערך",
אבל אף פעם לא עלה על דעתי לברר עם עצמי
או עם הבורא את הנושא הזה…

אלא תמיד חשבתי שמי שקובע את הערך שלי
זה אנשים אחרים מסביבי.

אז בעצם יוצא, שלי יש צורך להרגיש שיש לי ערך, וזה אפילו לא משנה אם זה ערך גבוה או נמוך-

פשוט ערך, כי בזה תלויה ההרגשה שאני בכלל קיימת בעולם.
אז אני יוצרת מצבים, שבהם אנשים אחרים יגידו לי
(במילים או באופן לא מילולי) מה הם חושבים עליי.
לפי מה שהם אומרים, או מתנהגים,
נקבעת מדבקת המחיר שלי לאותו יום.

לאותו יום!! כל יום המחיר יכול להשתנות!
ולפעמים אפילו כמה פעמים ביום! לא נראה לכם שזה מגוחך?
מי היה מאמין לשטות הזאת?
אה, אופס… מסתבר שאני חחחח.

והבורא אומר לי-
"כל עוד שאת חושבת שאחרים אחראיים לקבוע את המחיר שלך, את תהיי בחוסר יציבות, בעומס רגשי, במתח, בתחושת חסר. את תולה את תחושת הערך שלך בחוץ, בזמן שאני מאפשר לך להרגיש את הערך שלך מבפנים. בלי מדבקות. בלי שינויים. ערך פנימי שאינו תלוי בדבר. מה דעתך על זה?"

ופתאום הרגשתי מבפנים את הידיעה-
"אני מחליטה על עצמי. אני קיימת מעצם זה שבאתי לפה. נגמר הסיפור של אנשים אחרים שקובעים לי אם אני שווה או לא. נגמר הסיפור שאני נותנת למילים של אנשים אחרים לקבוע אם אני שווה או לא. אני לא מוצר, אני לא מנייה, אני לא נדל"ן. המחיר שלי לא עולה ויורד לפי מצב השוק. כי אין לי מחיר.
ותחושת ערך זה מבפנים, לא מבחוץ. זהו."

והבורא לימד אותי איך זה מרגיש להיות בעלת ערך מעצם היותי.

בלי תלות בשום סיפור חיצוני, בלי לחכות שאחרים ישימו עליי מדבקות, בלי להתערבב בדעות של אחרים עליי,
בלי לחשוב שאם מישהו מגרד בראש/ מושך בכתף שמאל/ מגמגם/ מתעטש כשהוא מדבר איתי
זה אומר עליי שבטח אני לא שווה/ לא מספיק/ סתם דבילית/ לא טובה בחשבון (שזה נכון, אבל לא משנה, אל תגלו) ושאר סיפורים.

כאילו, היו סיפורים מגניבים, שלא תבינו לא נכון.
הרבה דרמה היתה בזה.

אתם יודעים, הסיפור הרגיל של-
"אני קורבן של הנסיבות,
הערך שלי תלוי באחרים" וכל זה.
מוכר ולעוס.

אבל עכשיו הסיפור הזה כבר קצת מתיש אותי.
אז די. פשוט די עם זה.

רוצים לדעת שהערך שלכם הוא קבוע ופנימי, מעצם היותכם?

מה אתם מסתכלים עליי ככה? זה לא אני המצאתי.

אל תאמינו לי. לכו ישר למקור. דברו איתו. הוא כבר יראה לכם.

מדבקת מחיר. נו באמת. אני והסיפורים שלי… הצחקתי אותי 🙂

 

אַחַר כָּךְ.

אֲנִי מְחַכָּה לְ "אַחַר כָּךְ"-
בְּחֵלֶק נִכָּר שֶׁל הַיּוֹם.
הוּא אָמוּר לְהַגִּיעַ עוֹד רֶגַע.
פּוֹרֶשֶֹת שָׁטִיחַ אָדֹם.

מְחַכָּה שֶׁ "אַחַר כָּךְ" יַגִּיעַ,
הוּא בֶּטַח מַמָּשׁ מַגְנִיב.
יֵשׁ לִי צִפִּיּוֹת גְּבוֹהוֹת מִמֶּנּוּ-
נִרְאֶה אֵיךְ הוּא יָגִיב.

מַמָּשׁ מְחַכָּה לְ "אַחַר כָּךְ".
הוּא נִרְאֶה לִי חֲתִיךְ וְקָסוּם.
אָז מָתַי הוּא כְּבָר יַגִּיעַ??
כִּי עַכְשָׁו לֹא קוֹרֶה פֹּה כְּלוּם…

כֵּן, צִפִּיָּה לְ "אַחַר כָּךְ"-
צִפִּיָּה תְּמִידִית מְתוּקָה.
עַכְשָׁו אֵין פֹּה כְּלוּם, אָז בֵּינְתַיִם…
בֵּינְתַיִם- אֲנִי מְחַכָּה.

** החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה עושה תוכניות אחרות.
ג'ון לנון.

הנה אתגר

הנה אתגר אחד לא קטן,
שעכשיו אַת מגלה-
להגיד "כן"
למאסטר פלאן.
להסכים לתוכנית הגדולה.

לא יודעת אם יש כזאת או אין,
זה לא בשבילך להחליט.
ועדיין, בכל זאת, להגיד לזה "כן",
גם אם לא ידועה התכלית.

גם כשנדמה שהאור די עמום,
גם כשאין וודאות.
גם כשלוחץ, כשאין כוח לכלום,
כשהכל נראה כמו טעות.

גם כשהגוף מתנגד ובועט
והראש- רק על "לא" מתעקש,
גם אז למצוא "כן" יציב ושקט,
שזורח, בלב כל ה-יֵש.

 

איך להפסיק לזרוק אשפה באמצע הבית?

לפני כמה ימים, פתאום זה התבהר…
מכירים את התובנות האלה, שנופלות עלינו בלי אזהרה מוקדמת?
ככה באמצע היום? מגיעות להן משום מקום?
אז כזאת…

והנה התובנה- אני זורקת אשפה באמצע הבית שלי. ככה על הרצפה!!
מה???

כן….

טוב. בואו נעשה סדר- זה רק באופן מטאפורי כמובן… אבל… מרגיש אותו דבר ממש… אולי אפילו יותר חזק מהדבר האמיתי.

למה הכוונה?

בימים האחרונים, האנרגיות מסביב הן מאוד חזקות, בטח גם חלק מכם מרגישים את זה- הכל מתגבר, וזה מרגיש מאוד אינטנסיבי.

וזה הופיע אצלי בצורת רגשות ממש לא נעימים- המון פחדים, חרדות, מועקה, תלישות ומצב רוח לא משהו באופן כללי.

כמובן שבהתחלה עשיתי את מה שכולנו (או רובנו?) מנסים לעשות- לברוח מזה- להתעלם, להתנגד, לנסות חזק חזק לא להרגיש את זה. ולקח לי זמן לראות את זה בכלל. להבין שזה מה שאני מרגישה, במקום לברוח כל הזמן.

וכשהבנתי שזה מה שקורה- קודם כל זה ישר משמח אותי, כי זה אומר, שאני כבר לא בהזדהות עם המחשבות והרגשות האלה, ואז אפשר לעבוד איתם…

ואז זה פתאום הופיע ממש ברור- ראיתי איך התודעה היא הבית שלי, הבית היחיד שבו אני גרה תמיד, בלי קשר לבית הפיזי, ועל הבית הזה אני חייבת ורוצה לשמור נקי ככל האפשר. וכשאני משתמשת במחשבות שגורמות לי עצב- אני בעצם לא מכבדת את הבית הזה. זה הרגיש קצת כמו לזרוק אשפה באמצע הבית. והיי, לא ככה חינכו אותי חחחח

וראיתי איך ברגע שעולה מחשבות של- "איזה פחד" או- "אני בחיים לא אצליח ל…" או- "החלום הזה לא הולך להתגשם" או- "אין לי את מה שצריך" או- "אני לבד בעולם" או- "אני כישלון וככה זה תמיד יישאר"… ברגע שאני שמה לב שהגיעה מחשבה כזאת, התפקיד שלי זה לנקות את הבית. פשוט כי אני אוהבת אותי מספיק, כדי לא להזניח את הבית שאני גרה בו. וזה עד כדי כך פשוט.

רק לפעמים, המחשבות האלה הן כמעט "שקופות", כי אנחנו כל כך רגילים שהן שם, כמו אורחים שהגיעו לביקור ונשארו לגור בבית שלנו :))
אז מה הדרך הכי קלה להבחין במחשבות האלה?- להתאמן בלשים לב לאיך אנחנו מרגישים! פשוט- ברגע שאני מרגישה לא טוב (רגשית, הכוונה, למרות שלפעמים זה מלווה גם בתחושות פיזיות לא נעימות)- תמיד תמיד אני אגלה שם מחשבה שגרמה לי להרגשה הזאת.
למה? כי המציאות היא נייטרלית. אין בה כלום, מעבר למה שאנחנו מלבישים עליה דרך הפרספקטיבה שלנו.
המציאות לא אמורה לגרום לנו להרגיש רע. אז אם יש הרגשה רעה- זה כנראה אומר שעכשיו אני מושקעת אנרגטית במחשבה שגורמת לי להרגיש לא טוב. כמו- מחשבה מקטינה, מצמצמת, מלחיצה, מדכאת, מפחידה וכו'.

אז רגע- אם המציאות היא נייטרלית, אז היא גם לא אמורה לגרום לנו להרגיש טוב?
נכון. לפחות בתחושה שלי- זה לגמרי התפקיד שלנו. אנחנו המלכים של התודעה שלנו. ועכשיו כשיודעים את זה- אפשר לבחור.

והנה השוס- כי תובנות זה מקסים. אבל… מה שבאמת עושה שינוי זה ליישם אותן בחיים.
ומה שהיה באמת מפתיע בשבילי- זה היישום שקרה כמעט מעצמו.
ואת זה בא לי לתת לכם היום במתנה.
תהיו איתי עוד דקה, כי זה פשוט עד גיחוך 🙂 אבל כזה כיפי שחבל לפספס את זה!

אני אסביר את זה הכי פשוט שיכולה- תדמיינו את זה כמו סוג של מתכון- שלב אחרי שלב:

* מופיעה הרגשה לא טובה.

* שמה לב לזה ומפסיקה לנסות להתנגד, אלא מבינה שיש פה מתנה בשבילי.

* מזהה את המחשבה שמאחורי ההרגשה.

* מבינה שבא לי לתחזק בית נקי ומאוורר ונעים בתודעה.

* אומרת "אני אוהבת אותך" (אפשר גם לגוון עם משפטים נוספים, מה שמרגיש לכם מתאים, תהיו גמישים. אני גיליתי שבשבילי בד"כ זה המשפט הכי חזק ויעיל). 

זהו?
כן. ממש זה הכל.

עכשיו, אני יודעת שלא "המצאתי" פה כלום חדש. האמת היא שבהתחלה חששתי שזה יישמע קצת נדוש וכאלה- כל מי שאי פעם קרא ספר מודעות והתפתחות אישית למתחילים, יודע שאפשר להחליף מחשבה "שלילית" במחשבה "חיובית".
אבל…
קודם כל הבנתי ש"לרצות לחדש" זה רצון של האגו, שלא שייך לפה. אני רוצה לעזור לי ולמי שצריך את זה.
וגם- האמת- שבשבילי זה הופיע כחידוש מדהים, כי זה בחיים לא היה כזה בהיר וצלול ברמת החוויה. פשוט לראות את התודעה כמו בית, שחשוב לי לשמור עליו נקי, כי מי גר שם אחרי הכל? אני. ואני חשובה לי. ואם אלוהים שם אותי פה, אז מי אני שאלכלך את הבית הזה?

והנה הבונוס (כן!! יש גם בונוס!)- כל התרגיל המדהים הזה שקיבלתי הוא כבר מתנה ענקית, ומה שיפה זה שהוא קורה כמעט בלי מאמץ. וככה יוצא שהרבה מהזמן במשך היום, אני מבלה במחשבה "אני אוהבת אותך". ואני כל כך מעודדת אתכם להתנסות בזה, שאין לי מילים לתאר. לא, לא זכיתי במיליון דולר. אבל לקבל אותי במתנה- זה זכייה ממש שווה מבחינתי.
והבונוס- ברגע שהתחלתי לתרגל את זה, כל הגישה שלי כלפי רגשות "שליליים" השתנתה. כי מעכשיו, הם חברים שלי!! הם בעצם תמרורים, שמראים לי איפה אני נמצאת, ומזכירים לי לחזור לאהבה. ממש ככה. אני כבר הרבה פחות מתנגדת אליהם, אלא פשוט נעזרת בהם! וזה- לא פחות ממדהים.

זאת המתנה שלי לשבוע הזה, ואם אפילו מישהו אחד ייהנה ממנה- זה המון מבחינתי.
תודה שאתם פה. בזכות הכתיבה אליכם, התובנות האלה מקבלות עוד נפח במציאות, וזה כיף כיף.

אז קדימה- לכו לתרגל, ואני אשמח לשמוע איך זה עובד לכם.
אם משהו לא ברור- תרגישו חופשי לשאול ולשתף.

נשיקותתתתתתתתתתתתתתת

 

 

הקלף הכי חזק שיש…

עכשיו כשהתחלנו במשחק
קבלי את הקלף הכי חזק
כולכם מקבלים אותו כבר בהתחלה
אבל לא כולם יודעים- כמה הוא מופלא.

הוא נראה רגיל וסתמי לכאורה
אבל אל תטעי בו, נשמה יקרה-
הקלף נקרא "תשומת לב"– ועכשיו
תרימי אותו, תסתכלי עליו,
ותביני שהקלף הזה, הקטן הפשוט,
הוא ה-"אַס" שלך בתוך המציאות.

כי את יכולה, נשמה מתוקה,
להחליט בכל רגע, כל שעה, כל דקה-
לאן את רוצה להפנות תשומת לב
זאת בחירה שלך, אני לא מתערב…

בכל רגע את יכולה לבחור-
להפנות תשומת לב, לחושך או לאור,
להביא תשומת לב לפנים או לחוץ
תשומת לב למתוק, למריר, לחמוץ.

זה קלף כה חזק, אבל משום מה-
חלקכם לא משתמשים בו נכון, נשמה.

אז אומר לך עכשיו- צלול וברור-
למה את שמה לב? זה כל הסיפור.

להשתמש בקלף תשומת לב, זאת אמנות שלמה,
לא נלמד את כולה היום, נשמה,
אז בתור התחלה- קבלי טיפ קטן-
שימי לב לתשומת לב. ונתחיל מכאן.

קלפים על השולחן…

– בורא אני רוצה לשים כמה קלפים על השולחן. לדבר איתך דוגרי רגע. אפשר?

כן. ברור שאפשר.

– אוקיי… אז ככה… הנה אני, על האדמה הזאת בחיים האלה כבר די הרבה זמן. וחשבתי ש… בשלב הזה של החיים, אני כבר אדע בשביל מה הגעתי לפה, ומה יש לי לתת לעולם. אתה יודע, ייעוד וכאלה. זה לא קרה עדיין.

אני מבין…

– חכה. יש עוד. חשבתי גם, שבשלב הזה של החיים שלי, אני כבר אכיר את הגבר שלי, את השותף הכי מתאים לי לחיים האלה. אתה יודע, הסולמייט שלי. גם זה לא קרה.

אוקיי…

– רגע. הנה עוד קלף. חשבתי שבשלב הזה של החיים שלי, אני כבר אדע לייצר הכנסה כספית כמו שצריך. שפע כלכלי ראוי. אתה יודע, כסף. זה היה יכול להיות נחמד לדעת את זה. גם זה עדיין לא קרה.

ו…?

– זהו, כעיקרון. שמתי את הקלפים על השולחן. עכשיו אתה. תגיד לי מה קורה פה בבקשה.

 

אני אוהב אותך.

– מה????

אני אוהב אותך.


– יופי. תודה בורא. מעריכה את זה, שלא תבין לא נכון, רק… איך זה קשור עכשיו?

זה הכי קשור. ואני אוהב אותך.


– כן. הבנתי. תודה. אבל אתה יכול להתייחס לכל הנושאים שהעליתי פה אולי? כי כל הדברים האלה שלא קורים, למרות שאני מאוד רוצה, זה די מבאס ומתסכל.

כן. אני אוהב אותך. והשאלה היא- מתי את מתכוונת להפסיק?


– להפסיק את מה? רגע. אתה מתכוון שאני אמורה להפסיק לרצות את הדברים האלה? אולי אתה רוצה לרמוז שזה לא לגיטימי לרצות את כל זה?

אין לי שום כוונה כזאת. אני רק שואל- מתי את מתכוונת להפסיק עם ההתמכרות הזאת?

– איזה התמכרות? כן, אולי קשה לי להעביר יום בלי קפה ואיזה סיגריה מדי פעם, אבל מה זה קשור עכשיו?

מתישהו את תפסיקי גם עם אלה, אבל כרגע אני מדבר על התמכרות אחרת.

– פרט, נמק והדגם בבקשה.

את מכורה למחשבה ש"זה היה אמור להיות אחרת ממה שזה". וכל עוד את מכורה, את ממשיכה להזין את ההתמכרות במחשבות של "מה לא עובד כמו שצריך בחיים שלי". ותאמיני לי, מותק, זאת התמכרות יותר קשה מקפאין.

– אוקיי. תמשיך. אני מקשיבה.

זה הכל. יש פה התמכרות למחשבות האלה. אז את מתכוונת להמשיך עם זה עוד הרבה זמן?

– לא יודעת. הצעות?

נתחיל מזה שתראי את זה כמו שזה- התמכרות. המציאות בחוץ כרגע לא ממש רלוונטית. המחשבות שלך עליה זה מה שיוצר אצלך את הקושי והתסכול. ואם את רוצה שדברים יתחילו לזוז, את צריכה קודם כל לשחרר את עצמך מהכבלים של ההתמכרות הזאת.

– צודק. אני באמת רואה עכשיו כמה אני מכורה למחשבות שמתנגדות למה שיש. אז איך לשנות את זה?

אני אוהב אותך.


– נווווו שוב אתה מתחיל?

כן. זה הפתרון. יש עוד כל מיני שיטות ואסטרטגיות, אבל אני לוקח אותך ישר להארד קור. הפתרון, בה"א הידיעה. זה הקלף הכי חזק שיש לי, אם כבר מדברים על קלפים. ואני משתף אותך בזה, כי זה הדבר הכי חשוב שאת יכולה לעשות בשביל עצמך. בשביל החיים שלך. אהבה.

– ברצינות, הבורא? זה הכי טוב שיש לך?

כן. לגמרי. ויותר מזה- זה הכי טוב שיש לך! מכירה את הקטע הזה, שאת מספרת לי את הדברים הכי מעצבנים/ מביכים/ כואבים/ מתסכלים שקורים לך, וכל מה שאני אומר זה שאני אוהב אותך?

– כן ברור שאני מכירה. אתה עושה את זה כל הזמן בחצי שעה האחרונה.

אני עושה את זה כל הזמן מאז שנולדת. וגם לפני. וגם תמיד. האמת היא שזה כל מה שאני עושה. לאהוב אותך. טוב, לא רק אותך, יש עוד כמה יצורים חיים על הפלנטה, אבל כרגע אנחנו מדברים עלייך.

– ואיך זה עוזר לי?

זה יכול לעזור לך מאוד, אבל בשביל זה את צריכה להסכים להעתיק אותי. בבית ספר מלמדים אתכם שלהעתיק זה לא יפה, אבל אני אומר לך עכשיו- תעתיקי אותי במלוא הכוונה. תלמדי לאהוב את עצמך בלי תנאים. כמו שאני אוהב אותך. בכל מצב. בכל זמן. בכל מצברוח. בתוך כל חוויה.

– אבל… אבל מה זה יעזור לי עם הדברים שלא השגתי ושאני רוצה?

תראי, עד עכשיו גם לא השגת אותם, וגם הרגשת ש"משהו לא בסדר", "משהו חסר", "משהו חייב להשתנות". אז בנוסף לזה שלא קרה מה שרצית, קיבלת עוד "בונוס" של מחשבות מאוד מחלישות ורגשות מאוד כואבים. והעניין הוא, ששום דבר לא חייב להשתנות. לא באמת. ושום דבר כנראה גם לא ממש ישתנה, עד שתיכנסי פנימה ותאהבי את כל מי שאת. ואת כל מה שקורה לך. וזה כולל- תסכולים, פחדים, מחשבות מטרידות, תחושת חוסר אונים, תחושת נחיתות, ייאוש, עצב, כעס, אכזבה… ה-כ-ל. ועכשיו, תתכונני לשוס…

– כן… והוא…?

ברגע שתתני באמת מקום לכל הדברים האלה, ופשוט תאהבי את עצמך בתוכם בלי תנאים… כשבאמת תאהבי את עצמך כמו שאני אוהב אותך- את כבר לא תרגישי ש"משהו חסר". אבל… בעצם… למה להקדים את המאוחר? תעשי את זה ותראי לבד מה תרגישי.

– אז… להעתיק ממך אתה אומר? המממ.

כן. בלי שום עכבות. עם כל הלב. כל השאר זה בונוסים. וגם….

– מה?

אני אוהב אותך.

–   🙂 תודה בורא! גם אני אותך.