אם יש בך משהו שמאותת…

אם יש בך משהו שמאותת
שהגיע הזמן- לצאת לאור
אז המסר הזה התקבל גם בשבילך.
קחי נשימה עמוקה.
שתי מים.
עוד נשימה.
ותקראי את המילים האלה,
כאילו שהן נאמרות לך באופן אישי.
כי זה בדיוק מה שהן עושות:

תקשיבי, נשמה, זה הזמן לצאת מהאפלולית,
מהארונות, מהמחילות…
לצאת מהמחבוא.
וזה מתחיל עם… הסכמה פשוטה בלב…
את יכולה לקחת לך רגע, עדיף בעיניים עצומות
ובכוונה מלאה, ולהצהיר בלב, או בקול את זה:

אני. מסכימה. להיות. פה. עם. כל. מה. שאני.

יכול להיות שיעלה פחד או חשש.
תני לו להיות. ותמשיכי להצהיר את זה בליבך,
עכשיו ובימים הבאים.
ויכול להיות שתפגשי אתגרים בדרך.

אתגרים מכל מיני סוגים-
אתגרים מהסוג הכואב,
מהסוג המעכב,
מהסוג המְכַוֵץ,
מהסוג הלוחץ,
מהסוג שמפציר בך לחזור לאחור,
מהסוג שקורא לך לעמעם את האור,
מהסוג המעיק, המחניק, הדוקר,
מהסוג שמעורר בך ספק מנקר,
מהסוג שמרתיע ומבלבל,
מהסוג שמערער, מהסוג שמטלטל

או מכמה סוגים, בשילוב מקורי
אבל עם כל אתגר, את יותר תתמסרי.
כי את, נשמה, בוחרת באור,
כל אתגר שמגיע הוא חסד טהור.

אַל חשש, נשמה, כי אַת פה איתך,
והנבט הזה מלבלב ויפרח.
תטפחי אותו בנחישות, בחמלה,
ביד אוהבת, באמונה גדולה,
תני לו להעמיק שורשים באדמה,
הוא פשוט רוצה אור. וגם אַת, נשמה.

שמת לב ?

אני יכולה לכתוב על המון דברים.

אני יכולה לכתוב איך שהיום עם הגשם הראשון עלו לי משקעים רגשיים לא נעימים, והרגשתי כמו מרזב שצבר כל מיני לכלוכים בקיץ, ועכשיו הגשם שוטף אותו.

אני יכולה לכתוב איך המחשבות עושות כל מיני טוויסטים בתוך התודעה.

אני יכולה לכתוב איך שלפעמים, נגיד היום, אני ממש כמעט בטוחה שאני פשוט טעות בבריאה הזאת.

אני יכולה לכתוב על עוד המון דברים מהסוג הזה.

אבל מה זה ייתן? למי זה יעזור??

לא שאני לא חושבת שזה יכול קצת לעזור למישהו, או לי אפילו.

לפעמים זה כיף לקחת מריצה של זבל, ולשפוך את כל התכולה ככה כמו שהיא, ולהוציא הכל.

לא יודעת.

זה לגמרי אפשרות שישנה, ואני לא פוסלת אותה.

פשוט יש לי הרגשה שזה לא השירות הכי גבוה שיש לי לעשות פה.

אני בחרתי לשרת את אלוהים הכי גבוה שאני יכולה כל רגע.

ו *זה* לא הכי גבוה שלי.

אני מצפה ממני לעלות עוד.

לא כי אני חייבת.

לא כי אני "לא שווה" אם אני למטה.

אלא כי ככה אני רוצה.

ככה זה נעים לי.

יש בי קול שאומר- אה, אבל אם את מדברת רק על מה שיפה ונעים,
אז את "מתכחשת למציאות".

מכירה את הקול הזה. הוא תמיד מגיע ברגעים האלה.

ועכשיו אני שואלת אותו- "באמת? אתה בטוח שזאת האמת?"

כי לי נראה שה"מציאות" מורכבת מהכל. ה- כ- ל.

וכל מה שאנחנו בעצם עושים פה,

זה לבחור בכל רגע לאיזה חלק של המציאות הזאת (שזה הכל)
אנחנו רוצים להתייחס.

לאיזה חלק אנחנו נותנים תשומת לב.

תשומת הלב שלנו- היא נכס. חשבתם על זה פעם?

תנו רגע למחשבה הזאת את תשומת הלב שלכם.

לבחור לשים לב למשהו אחד, ולא למשהו אחר-

זאת בחירה סופר- עוצמתית.

שמתם לב לזה??

אז הנה למה אני בוחרת עכשיו ממש עכשיו לתת את תשומת הלב שלי:

* לזה שיש לי יכולת ומשאבים וכוחות ואמצעים לשבת פה בערב ולכתוב את המסר הזה. יש כל כך הרבה אנשים כל כך הרבה!! אנשים!! שאין להם גישה לכל הדבר הזה. מדהים כמה אנחנו יכולים לחשוב שיש לנו בעיות בחיים, בזמן שאנשים ברחבי העולם נמצאים במצבים ומקומות של סכנת חיים, או של עוני ורעב, או של השפלה ומצוקה קיומית.

וואו. לזה אני נותנת עכשיו המון תשומת לב. תודה!!

* לזה שלא משנה כמה טעויות עשיתי ועוד אעשה (ברור!!) המון- בעצם זה לא אומר כלום, חוץ מדבר אחד- שאני חיה וצומחת ולומדת ומתפתחת. ושכנראה איכפת לי ממני, אחרת לא הייתי טורחת לפעול בכלל, והטעויות זה סימן שאני מסכימה לפעול ולהתנסות בחיים. אז נכון, לפעמים יש לי כמה דקות/ שעות שאני (בטעות) נוזפת בי ומלקה אותי על טעויות שעשיתי. אז מה?? זה כבר קרה, טל!! תאהבי אותך בכל מקרה- עם הטעויות והכל! ככה כולם לומדים. ככה זה להיות ילדים של הבריאה- עושים מדי פעם טעויות. וזה בסדר גמור.
לזה אני רוצה לשים לב עכשיו. תודה!

* לזה שכל רגע יש לפחות דבר אחד שיכול לגרום לי לחייך, או להתרגש, או להגיד תודה, או להתמלא בשלווה, או להרגיש שמחה, או לקבל כוחות פנימיים, או להתלהב, או… טוב, הבנתם את הרעיון, כן?

כל רגע!! אבל ממש כל רגע יש לפחות דבר אחד כזה (דרך אגב, המשפט הזה נכתב בלי שום גיבוי מחקרי או סטטיסטיקה בנושא, ואין לי מושג אם הוא נכון בכלל. אבל החלטתי שהוא נכון. אז הנה J). אז אני הולכת להתעסק בלמצוא את הדבר האחד הזה. או כמה. נתחיל מאחד.

אז הנה אני עכשיו בלייב נותנת פה דוגמה לזה-
משהו שגורם לי להרגיש שמחה עכשיו זאת הידיעה שאני ממש אוהבת אותי, ושכל מה שאני עושה זה מתוך אהבה. גם כשזה לא נראה ככה, או אפילו נראה הפוך, זה תמיד מאהבה. הכל.

ועוד משהו שגורם לי שמחה זה המחשבה שאני תמיד מתכוונת לטוב. ובכל מפגש עם כל אדם, זאת תמיד הכוונה שלי. ואני מרגישה שכולנו ככה. כולנו רוצים להיטיב ולעזור. זה הטבע שלנו. ואם זה לא מה שאנחנו עושים- זה רק כי נפצענו ושכחנו והתרחקנו מהאמת שלנו. ותמיד אפשר לרפא ולחזור.

אז הנה אלה כמה דברים שאני בוחרת לתת להם עכשיו תשומת לב.
וזה מרגיש ממש ממש נעים לבחור בזה.

אם הגעתם עד לפה- שימו לב לזה. זה לא סתם. זה אומר שנתתם לכם מתנה.
כי אם קראתם עד לפה, כנראה שהיה בזה ערך כלשהו בשבילכם, ושאתם מספיק חשובים לכם כדי להקדיש לזה זמן.
תנו לזה תשומת לב.
או לכל דבר אחר שכיף לכם.

שיהיה לנו המשך שבוע של תשומת לב ליופי ולאושר שבחיים.
זאת בסך הכל בחירה, ואפשר כל רגע לבחור מחדש.
למה אתם בוחרים לתת עכשיו תשומת לב?

הדבר היחיד שאנחנו באמת רוצים.

יש בעצם רק דבר אחד שאנחנו אמורים לעשות אותו.

בעצם "אמורים"- זה לא מדוייק. אף אחד לא אמור לעשות כלום.

בעצם גם "לעשות"- זה לא מדוייק ממש. כי אין באמת מה לעשות.

אז איך להגיד את זה??

אין לי מושג.

אז אני אכתוב את זה הכי קרוב

למה שאני מצליחה להבין כרגע,

וכל אחד ייקח את זה לכיוון שבא לו, אוקיי?

חח אוקיי אז אחרי שסגרנו את הפינה הזאת,

אז הכל ממש פשוט-

הדבר היחיד שאנחנו צריכים/ רוצים לעשות פה

זה רק- להרגיש טוב.

זהו.

למה?

כי כל מה שאנחנו עושים פה זה מכירים יותר ויותר את מי שאנחנו.

ומי אנחנו?

אלוהות.

זה מי שאנחנו.

ואיך אלוהות מרגישה תמיד?

טוב, אלוהות לא בדיוק "מרגישה" כנראה,

להרגיש זה התחום שלנו- הברואים,

אבל אלוהות היא תמיד נוכחת בשמחה, באהבה, בשלווה נצחית, בחמלה, באיזון מושלם, בלי הזדהות, באושר טהור.

זהו.

עכשיו…

(אם ההסבר הזה חופר לכם מדי, זה בסדר. אני בסך הכל מסבירה פה דברים לעצמי חח, ואתם מוזמנים להצטרף או לצאת מתי שבא לכם. תרגישו חופשי גם אני לפעמים חופרת לי חח פשוט עכשיו זה מרגש אותי ממש, אז אני עפה על זה).

אז איפה היינו?

כן.

אז כל התכונות האלוהיות האלה שפירטתי קודם

(יש עוד מלא, אבל זה מדגם מייצג)-

אנחנו מרגישים טוב כשאנחנו חווים אותן, נכון?

כי אלא אם כן האדם ממש סטה מהנתיב הנשמתי שלו,

וממש התרחק מהטבע האמיתי שלו

וממש נהיה מכור לחוסר איזון ולקורבנות

(אבל זה כבר לפוסט נפרד)

במצב הטבעי והתקין שלו-

אדם ירצה להרגיש את כל הדברים הנפלאים האלה.

למה?

כי זה ממש ממש אבל ממש (!!)

הטבע האמיתי שלנו!

זאת האמת הכי בסיסית שלנו!

וככל שאנחנו מתקרבים לשם

ככה יותר נעים לנו.

בעצם- הרגשות הם כמו מערכת ניווט נשמתית

שממש מראה לנו כמה אנחנו קרובים לאמת האלוהית שלנו

(למעשה- אין באמת "קרובים" או "רחוקים", כי אנחנו תמיד אלוהות,

השאלה היא כמה אנחנו מודעים לזה).

ולכן- בעצם מה שאנחנו רוצים לעשות

זה להרגיש טוב.

בשביל זה כלללללללללל הרצונות שלנו נוצרו-

תחשבו על כל דבר שאתם רוצים או עושים-

הסיבה הכי עמוקה וראשונית שאתם רוצים או עושים את זה

זה כי אתם מאמינים שזה גורם לכם להרגיש טוב!!

וככה ממש אנחנו בנויים.

וככל שנכיר בזה יותר-

אפשר ממש להשתמש בזה לטובתנו.

לצאת מהאשליה שיש "משהו שם בחוץ" שאמור לספק לנו משהו

ופשוט לחתוך את כל "פערי התיווך"-

כל "משהו" שאנחנו רוצים- בית, קריירה, זוגיות, הצלחה, כסף, הערכה, אהבה וכו'- כל הדברים האלה- אנחנו רוצים אותם כי אנחנו חושבים שהם יגרמו לנו להרגיש טוב.

אבל… ההרגשה הטובה היא כבר פה!!

ויש המון דרכים להכיר בזה שבעצם…

כבר טוב לנו ממש עכשיו.

טוב, פה יש עוד די הרבה מה להרחיב,

ואם בא לכם אתם מוזמנים לשאול אם משהו לא ברור,

ואני אשתדל לענות הכי ברור שאפשר.

ולגבי השאלה-

אז איך מרגישים טוב כבר עכשיו?

אז גיליתי תרגיל ממש כיפי וחזק

שאפשר להתנסות בו

ולראות איך אנחנו יכולים ממש להתחיל

לשלוט ולכוון את התודעה שלנו

למקום שפשוט טוב לנו כבר עכשיו,

בלי לחכות שמשהו מבחוץ יקרה או יתגשם…

הכנתי סרטון קטן ופשוט

שנותן טעימה מהתרגיל הזה,

ובא לי לשתף אותו עם אנשים,

אבל החלטתי שאני רוצה לתת לכם-

לקהילה של "פינוקים לנשמה"

את זכות הראשונים להתנסות עם זה.

אז משתפת אתכם ראשונים,

אני כרגע מזמינה 5 אנשים שרוצים

לקבל את הסרטון במתנה.

אלה צריכים להיות אנשים

שבא להם להשקיע בעצמם 8 דקות

כדי לבצע תרגיל ממש פשוט,

ולאחר מכן לשלוח לי

שיתוף לגבי החוויה שלהם.

אם מישהו מכם מתעניין בדבר כזה-

מוזמנים לשלוח לי מייל לפה-

tal_as@hotmail.com

ואשלח לכם את הסרטון.

ובכל מקרה-

תזכרו-

כל מה שאנחנו רוצים

זה להרגיש טוב.

אז תרגישו טוב.

נשיקותתתתתתתתתת

 

אנחנו פה ביחד- מסר מהגוף.

"אנחנו פה ביחד",
הגוף אמר לי יום אחד.
"אנחנו פה ביחד.
זה לא רק את לבד".

"נוצרתי בשבילך.
ביקשת לך כלי שרת.
אני פה לרשותך,
עד שתרצי לצאת.

את נצחית, אני זמני-
זה כל ההבדל.
אחרי שאתפורר אני,
את עוד תמשיכי לטייל.

אנחנו פה ביחד,
אנחנו סוג של צוות,
אז גם אם יש בי חלקים
שאת פחות אוהבת…

גם אם אני לא תמיד
נראה לטעמך-
אני מזכיר לך- אַת זאת
שקראת לי בעצמך!

ביקשת אותי כדי להיות פה,
לחוות את העולם,
אני בדיוק מתאים לך
גם אם לא נראה 'מושלם'.

עד שפגשת אותי
ריחפת לך, נשמה.
איתי את יכולה
להתנסות על אדמה.

אני פה בשבילך,
למה שתבקשי."
הגוף אמר לי יום אחד
ברגע קצת אישי.

"רציתי להיות לך-
בית לאירוח.
תודה שבי בחרת
לשכן בי את הרוח.

אז תזרימי אהבה אליי
שתמלא את התאים.  
האהבה שלך היא בשבילי
המזון הכי טעים."

זה מה שהגוף
יום אחד אמר.
אמרתי לו- "תודה!
אוהבת גם, חבר יקר."

ביקשתי מאלוהים להסביר לי…

ביקשתי מאלוהים להסביר לי
מה זה אישה מאושרת.
במקום להסביר במילים
הוא הראה לי את זה בסרט:

הסרט מתחיל עם תינוקת שמחה,
אין לה שום ציפייה, רק פתיחות ותום
ואז מערבולת. ואז שיכחה.
אחיזה מבועתת בשובל החלום.

ואז מחשבה על רצון בעתיד,
שרק אם יוגשם היא תהיה מאושרת,
ואין לה אוויר, זה חונק, זה מטריד,
הפחד גואה. והיא לא מתעוררת.

ואז היא נחבטת ברצפת בטון.
הסבל הופך להיות בלתי נסבל.
ואין לה כבר כוח להחזיק ברצון.
ושמחה? זה נשמע כמו זיכרון מעורפל.

וכולה אחוזה ברצינות תהומית,
ונמאס לה כל כך. היא מחפשת מוצא.
פחדים, חששות, עצבות קיומית
ואין לה מושג בכלל- מה היא רוצה.

ואז… תפנית בעלילה מתרחשת-
הדמות הראשית- לא איכפת לה מכלום.
היא רוצה לעזוב. היא פשוט מיואשת.
להזדכות על הכל. לישון בלי לקום.

והיא נרדמת. ואז מתעוררת.
החלום נראה לה רחוק, מעורפל.
נעימת סיום. כתוביות. סוף הסרט.
אישה מחוייכת. בתוך הקהל.

(זה היה רק סרט. איזה מזל).

 

 

החבר שחופר. (או- המיינד ואני מתרגלים מדיטציה :))

(מ.- מיינד)

 בוקר טוב… בא לי לשבת קצת למדיטציה.

מ.- עכשיו?? המממ לא יודע. יש לנו הרבה דברים לעשות. אולי אח"כ.

כן. נכון. יש דברים. אבל אני בכל זאת אשב לכמה דקות.

 מ.- טוב.

 אתה יודע מה זה אומר, כן?

 מ.- מה?

 שאתה צריך להיות בשקט לכמה דקות.

 מ.- שקט? מה זה? לא מכיר… אבל אין בעיה. מכיר את הנוהל. אל תשימי לב אליי. אני אתעסק לי בעניינים שלי.

 סבבה.

 ** מתיישבת למדיטציה. מתחילה להתבונן במה שיש **

 ** אחרי 4 שניות **

מ.- סתם שאלה- זכרת לכוון שעון? כי את צריכה לצאת עוד מעט. שלא תשכחי את עצמך.

 כן. הכל בסדר. שקט.

 מ.- אוקיי. רק מנסה לעזור. אני אשתוק.

 ** אחרי 2 שניות **

מ.- אה, אבל זה ממש דחוף! תקשיבי יש לי רעיון מדהים!
אני חייב לספר לך!

 לא עכשיו, טוב?

 מ.- חבל, אחר כך אני אשכח! תאמיני לי שאת לא רוצה שאני אשכח את זה. זה מטורף!

 באמת? טוב אז תגיד נו…

מ.- אוקיי אז תקשיבי. זה ממש פשוט. וגאוני. איך לא חשבנו על זה קודם? אבל את צריכה לרשום את זה. קחי רגע עט…

אהה סורי. לא יקרה. אני עכשיו במדיטציה. זה יצטרך לחכות. אם זה באמת חשוב- תספר לי אחר כך אוקיי?

 מ.- טוב. אני מבין. שותק.

 תודה באמת.

** אחרי 15 שניות **

מ.- בטוחה שאת לא רוצה לשמוע את הרעיון?
הוא מעולה ואני ממש…

 לא עכ- שיו!!

 מ.- אוקיי לא צריך לצעוק.

** אחרי 23 שניות **

מ.- תקשיבי, אני יודע שאת עכשיו לא מקשיבה לי.. אבל… רק שאלונת קטנטונת ואחר כך אני סותם. מבטיח.

אוףףףף איתך… מבטיח?

מ.- יד על הלב.

אוקיי תעשה את זה קצר.

 מ.- יש רק דבר אחד ממש קטן שקצת מטריד אותי.

 מה זה?

מ. – חייב לשאול- מדיטציה?? ברצינות?? למה את עושה את השטות הזאת?? למה זה טוב?? מה יוצא לך מזה? זה לא בזבוז זמן מזעזע?? יש לך כל כך הרבה דברים לעשות היום. לא חבל??

כן.

מ.- כן, מה?

כן מה שתגיד. רק תסתוםםםםם באמא שלך.

מ.- סליחה. את צודקת….

אז?

אז מה??

מ.- אז לא ענית על השאלה שלי. למה את עושה את זה?

אני אענה לך אחר כך. מבטיחה. עכשיו ששששש

מ.- שששש כן כן. סליחה. אני שותק.

** אחרי 8 שניות **

מ.- אויש אני נחנק פה משעמוםםםם זה ממש עינוי מה שאת עושה לי. אני מנסה לדבר איתך ואת לא מתייחסת. זה כואב לי! פיזית כואב לי!

יוווו מה הדרמה? סך הכל כמה דקות לא מדברים איתך, ואתה מאבד את זה? תרגיע. זה כמה דקות, באמת! מה ביקשתי?

מ.- אבל אבל…

שתוק!!

מ.- אבל רק…

שקט!!

מ.- מה זה שקט?? לא מכיר. אין לי מצב כזה.
יש לי- מדבר הרבה/ טוחן את הראש/ מברבר/ חופר בלי הפסקה.
אלה האפשרויות. תבחרי.

אה, הבנתי.

מ.- מה הבנת?

אתה צודק. אין לך מצב "שקט". אני לא יכולה להשתיק אותך. אוקיי. הבנתי מה לעשות. זה הולך להיות מעניין.

מ.- מה הולך להיות מעניין?

מ.- מה?? תגידי… מה זה חידה?

מ.- באיזה אות זה מתחיל??

מ.- אני אנחש- ג'? לא? ר'? לא? יו ממש לא כיף איתך. תגלי לי!!

מ.- טוב אני רואה שאת לא זורמת איתי..

טוב, עזבי את זה, יש לי משהו יותר מעניין- זוכרת מה שדניאלה אמרה לך אתמול?? זה היה קצת חסר רגישות, לא נראה לך??

מ.- לא רוצה לדבר על זה? טוב… ננסה משהו אחר…

מ.- קומי!! מהר!! שכחת לקנות אתמול סבון כלים! זה דחוף!!

מ.- בטח קורה עכשיו משהו ממש אבל ממש חשוב איפשהו!!
ואת פה יושבת בעיניים עצומות ומפספסת את כל האקשן.

מ.- אוףףףף משעמם ליייייייייייייייייייייייי

מ.- משעמם ליייייייייייייייייייייייי

מ.- אה, תקשיבי!! חייב לספר לך משהו את נופלת! נו זה חשובבבבב!!

אוקיי סיימנו את המדיטציה תודה שהשתתפת.

מ.- אווו תודה לאל… זה היה ארוךךךךך
פליז תבטיחי לי שזאת פעם אחרונה שאת עושה לי דבר כזה.

מצטערת מותק. לא יכולה להבטיח. תצטרך להתרגל…
ועכשיו- יש משהו חשוב שרצית לספר לי?

מ.- אההה… לא ממש… סך הכל כרגיל. שום דבר מיוחד…
איך אצלך?

הַיוּשׁ, יְקוּם…

הַיוּשׁ, יְקוּם- תַּסְבִּיר, כִּי לֹא הֵבַנְתִּי-
יֵשׁ לְךָ חֻקִּים, אוֹ שֶׁרַק דִּמְיַנְתִּי?
יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁטּוֹעֲנִים, בְּבִטָּחוֹן דֵּי גָּדוֹל,
שֶׁהֵם כְּבָר יוֹדְעִים אֵיךְ עוֹבֵד פֹּה הַכָּל.

אֲבָל בֵּינֵינוּ- אֵיכְשֶׁהוּ לֹא בְּטוּחָה,
שֶׁאֶפְשָׁר בֶּאֱמֶת לְפַצֵּחַ אוֹתְךָ.
נִרְאֶה לִי לִפְעָמִים, שֶׁכָּל הַבְּרוּאִים
רוֹצִים בִּטָּחוֹן, אָז הֵם קְצָת… מַמְצִיאִים.
(וּכְשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת "הֵם"- זֶה כּוֹלֵל גַּם אוֹתִי,
שֶׁמְּנַסָּה לְבָרֵר- מַה מִזֶּה "אֲמִתִּי")

וּבַסּוֹף, הַמַּסְקָנָה הִיא אַחַת וִיחִידָה-
הַכָּל מִשְׁתַּנֶּה כָּל הַזְּמָן. נְקֻדָּה.
וְאוּלַי אִם יֵשׁ "חֹק"- זֶה הַחֹק הַיָּחִיד?
שֶׁשּׁוּם דָּבָר לֹא פֹּה כְּדֵי לְהִשָּׁאֵר לְתָמִיד?
שֶׁהַכָּל מִתְפָּרֵק, מִתְפּוֹרֵר לְאָבָק,
נוֹלָד וְדוֹעֵך, נִכְתָּב וְנִמְחָק.

 

וְאוּלַי גַּם אֶת זֶה אֲנִי מַמְצִיאָה?
הוֹלֶכֶת לִישׁוֹן, בְּלִי שׁוּם יְדִיעָה…
וּבַשֵּׁינָה, בְּחֵיק הַכְּלוּם, אֲנִי מְחֻבֶּקֶת.
וְהַכָּל כְּמוֹ שֶׁהוּא. וְשַׁלְוָה. וְשֶׁקֶט.
חָפְשִׁיָּה מֵרָצוֹן לְהָבִין וְלִשְׁלֹט.
עֹנֶג וְתֹם, רַכּוּת בְּלִי גְּבוּלוֹת.

מה נראה קטן יותר, דווקא כשמתקרבים אליו??

חידה- מה זה- כשמסתכלים עליו מרחוק, הוא נראה גדול,
וככל שמתקרבים אליו יותר, הוא הולך וקטן?

אם תהפכו את המסך, תגלו את התשובה במהופך.
חח סתם נו… אני והשטויות שלי…
הנה זה:

פעם, במהלך סשן בתטא הילינג, ביקשתי פרספקטיבה על הפחד של המטופלת, והבורא הראה לי תמונה כזאת:

דמות מפלצתית ענקית ושחורה, משהו שנראה כמו "קינג קונג", ממש גורילה עצומת מימדים, שניצבת רחוק מעל המטופלת, ומאיימת להרוס אותה. להתנפל עליה. להשתלט עליה.
(רציתי לשים פה תמונה של מפלצת כזאת בשביל האווירה, אבל התמונות שראיתי היו נראות לי מבהילות מדי חחח אז ויתרתי. משאירה את זה לדמיון שלכם 🙂 )
התחושה היתה של משהו "גדול ממני", והתגובה האוטומטית- לברוח! מהר!

ואז, הבורא כיוון אותי לעשות את ההיפך מהאינסטינקט ההישרדותי- כלומר, להתקרב אל המפלצת השחורה הזאת. להסתכל לה בעיניים…
תוך רגע, המפלצת הפכה ליצור קטן ושברירי, ראיתי אפרוח או גור ארנבת…

ואז לקחתי אותה והחזקתי אותה בעדינות בכף היד, ושלחתי לה המון אהבה וחמלה ישר מהבריאה.
הפחד שנראה הכי עוצמתי ומאיים, נראה כך רק כשאני מנסה לברוח ממנו.

מכירים את הילד הקטן הזה, שחוטף התקף קריזה, ומתחיל לצרוח ולבעוט בכל מה שמסביבו? ברגע הראשון, זה מלחיץ אולי. ולפעמים אנחנו מרגישים חוסר אונים, או בלבול, ונסחפים לתוך הדרמה שלו…

אבל ברגע שאנחנו נזכרים שאנחנו המבוגר האחראי, שעלינו הוא אמור לסמוך כדי לגדול ולשגשג, אז ברור לנו מה יש לעשות- לגשת אליו, לאסוף אותו אלינו ולחבק אותו חזק. לעטוף אותו עם הגוף שלנו, ולתת לו להרגיש בטוח ומוגן.

הוא יכול עוד כמה דקות להתנגד, לצעוק, לבעוט, אבל אם נמשיך לחבק אותו, הוא בסוף יירגע. והצעקות יהפכו לבכי שקט יותר ויותר, עד שגם הוא יחלוף.
ואז הילד מרגיש ומבין- אני לא לבד, מכילים אותי, לא עוזבים אותי. דרך הגוף הוא מבין, שלא משנה כמה הוא כועס או פוחד (או פוחד מפני שהוא כועס, או להיפך, או מה שלא יהיה), הוא עדיין אהוב ומחובק.
והוא נרגע עוד. ואז אפשר לדבר איתו. או לשיר לו שיר. או לשחק איתו בפלסטלינה. או לתת לו כוס מים. או לעזור לו לסדר את הבלגן שהוא עשה. או… והמתח מפנה מקום לאהבה.

וראיתי איך הפחד שלנו מתנהג קצת כמו הילד הזה. ככל שאנחנו מאמינים לו יותר, אנחנו נותנים לו עוד ועוד מקום בתוכנו, ואז הוא גדל, ואז אנחנו רואים כמה הוא גדול, אז אנחנו מאמינים לו עוד יותר, והוא גדל אפילו יותר, ועוד ועוד…

והבורא מראה לנו איך אפשר, בקלות ובפשטות, דווקא להתקרב אליו, לראות אותו משתולל וצועק, ולהמשיך להסתכל לו בעיניים, ולזכור שאנחנו הרבה יותר גדולים ממנו.

נכון, לרגעים זה מרגיש כאילו שהוא עלול להציף אותנו ולהכריע אותנו, אבל אז כדאי לזכור- זה רק פחד. זה מה שהוא יודע לעשות- לצעוק ולאיים.
אוקיי. אז אפשר לנשום עמוק, ולתת לו להמשיך לעשות את זה, כמה שהוא רוצה, אבל לא להפסיק להתבונן בו. להיות ממש נוכחים. ולבקש מהבורא להזרים אלינו המון אהבה בזמן הזה.

ואז, ברגע אחד, גם הפחד הכי גדול נעטף באהבת הבורא. ואנחנו נשארים שם להיות עדים לשינוי- הפחד הופך ליצור קטן בידיים שלנו. ואנחנו יכולים לחבק אותו, ולהגיד לו:

"הכל בסדר. אתה בטוח ומוגן. אתה מוזמן לספר לי מה שאתה רוצה."

ואז- אולי נקבל ממנו איזה "סיפור", אולי נקבל את האמונות שיצרו אותו. ואולי לא. אולי זה לא ממש רלבנטי יותר. אולי לפחד הזה אין "סיפור כיסוי", אלא הוא היה שם, רק כי לא היה לנו שום דבר אחר שימלא את החלל הזה.

אבל עכשיו יש. יש אהבה טהורה, יש רכות, יש הקשבה, יש שמחה, יש נוכחות, יש ידיעת הבורא, יש קלילות, יש עוצמה… יש.

ואז אפשר לקרב את הפחד לפנים שלנו, להתבונן בו בעיניים אוהבות, ולומר לו:
"תודה, פחד, שהגעת. אתה עזרת לי לחוות עוד אור בתוך עצמי, ולהשתחרר מעוד מטענים ישנים. ועכשיו גם אתה כבר ישן. אתה כבר יכול ללכת."

אנחנו מסתכלים לפחד בעיניים…
אבל לא בשביל לראות "מי ימצמץ ראשון". זה לא מעניין כל כך. אנחנו מסתכלים לפחד בעיניים מלאות הבנה ואהבה. והוא מחזיר לנו מבט אוהב.
ואז… הוא ממש רוצה לעזוב. אין לו מה לחפש אצלנו יותר.
והוא הולך.

אז כן, פחד זה מין דבר כזה, שככל שמתקרבים אליו יותר, הוא הולך וקטן. וככל שמחבקים אותו יותר, הוא הולך. ועד שעושים את זה, הוא נראה ממש גדול ומפחיד.

אז בפעם הבאה שאתם שומעים את הפחד שבכם צועק-
תנסו ללכת בכיוון ההפוך מהאינסטינקט ההישרדותי.
במקום לברוח או לנסות להשתיק אותו-
תתקרבו אליו. ועוד קצת.
אל תיבהלו מהצעקות. ככה הוא מתנהג.
זה מה שהוא יודע לעשות.
הוא צועק כדי שנראה אותו ונקשיב לו.
אל תתנו לזה להפחיד אתכם.
מתחת לכל המפלצות המפחידות-
תמיד מסתתרת אהבה.
🙂

ריצוי או ריפוי ? פוסט 2.

אני, טל, בת רחלי ואהוד המתוקים, פְּלִיזֶרִית- על,
מדליקה משואה וירטואלית זאת, לכבוד אחיי ואחיותיי המְרַצִּים  לדורותיהם, בארץ הקודש ובארצות הים (יש לי תחושה שזה יותר "אחיותיי" איכשהו, אבל אולי רק נדמה לי).

מדליקה משואה זאת…

– לזכר כל הפעמים, שרצינו משהו, ולא העזנו לומר אותו, כי אולי זה לא ימצא חן בעיני "מישהו".

– וכל הפעמים שלא ידענו מה אנחנו רוצים, כי היינו עסוקים בלנסות לפצח מה אחרים רוצים.

– וכל הפעמים שלא ידענו בכלל שיש אפשרות כזאת- לִרְצוֹת מַשֶׁהוּ. שזה נראה כמעט אותו דבר כמו "לְרַצּוֹת מִישֶׁהוּ", אבל זה שונה. כל כך שונה. שונה בתכלית השינוי.

– וכל הפעמים שלא העזנו להגיד כשמשהו לא נעים לנו. או לא מתאים לנו. או לא טעים לנו. או לוחץ לנו. או קר. או חם. או סתם לא בא לנו כרגע בדיוק.

– וכל הפעמים ששאלו אותנו אם הדיל הזה מתאים לנו, ושמענו אותנו עונים- "כן, בטח. הכל בסדר", בשלוף אוטומטי כזה, בלי לעצור רגע לבדוק, אם באמת זה מתאים לנו. פשוט כי למה "לעשות עניינים"? למה לא להיות נוחים לכולם? זה הרבה יותר קל!!

כל מה שזה דורש זה לכבות את הרצון האישי- וזה בא לנו טבעי.הרי מעולם לא באמת הדלקנו אותו, אז נשאיר אותו כבוי. אין שום בעיה! מגניב, נכון?

– וכל הפעמים שהעדפנו ללבוש חיוך במקום להגיד מה מפריע לנו.

– הפעמים שהיינו בטוחים שמישהו טועה, אבל העדפנו להסכים ולשתוק במקום לתקן אותו.

מדליקה משואה זאת לכבוד האפשרות לצאת לעצמאות, ולהשתחרר לאט לאט ובמהירות מההרגל לרצות אחרים, מתוך פחד, מתוך האמונה שאנחנו תלויים בהסכמה גורפת של כולם כדי לשרוד בעולם. שהחיבה של אחרים היא תנאי לקיום שלנו.
ולהתחיל לתת מקום לאמת, שקוראת אלינו מכל פינה.
האמת שאנחנו המקור לאישור שלנו. שהאהבה שלנו אלינו היא הצורך האמיתי.

ושמותר סוף סוף להתפטר מהמשרה שאנחנו בעצמנו מינינו אותנו אליה- להיות נחמדים לכולם. תכל'ס בואו נודה בזה- זאת עבודה סיזיפית, לא ממש נעימה, והתגמול די מוגבל- הוא מסתכם בזה שלאף אחד אין משהו ממש גרוע לומר עלינו. אבל היי- ככה זה גם עם ספות של איקאה. ואתם לא רואים אותן עפות על החיים, נכון? אז די.

מדליקה משואה זאת עם חשש קטן, שכתבתי פה משהו שאולי לא יבוא טוב למישהו (חח והנה קיבלתם הדגמה בלייב למנגנון הריצוי בפעולה).

ומתחילה להבין עמוק בלב, שאין לי ברירה אלא להיות אני. ממש אני. אני ב- א' הידיעה.

ואין בזה שום דבר מיוחד. זה פשוט להסכים, שאם הוא יצר אותי ככה בחסדו, אז הדבר הכי בסיסי לעשות זה לסמוך עליו שהוא ידע מה הוא עושה, ולהסכים להיות הדבר הזה בעולם, כי כנראה שזה בול מה שצריך. ואולי זה לא יתאים לכולם. אני אלמד לחיות עם זה. העיקר שאני אתאים לי. שאני אהיה נכונה לי ואוהב אותי.

להדליק משואה זה לשים כוונה.
השלב הבא זה לתרגל את זה בחיים.
להתחיל לזהות את הרצון האמיתי מבפנים. זה שלא תלוי במה שאחרים רוצים מאיתנו (או יותר נכון- מה שאנחנו *מדמיינים* שהם רוצים).

הרצון האמיתי שלי עכשיו זה להתגבר על הפחד, וללחוץ "פרסום".
אם קראתם עד לפה- תודה וברכות על ראשכם.
(ואם לא- זה גם בסדר. עד כמה שזה נשמע לי מפתיע,
מסתבר שהחיים שלי לא תלויים בזה שמישהו יקרא משהו שכתבתי,
או יסכים איתי על משהו, או שיהיה לו איכפת בכלל.
הזוי, נכון? אני יודעת!).

אה, כן- ולתפארת מדינת ישראל.