מה נראה קטן יותר, דווקא כשמתקרבים אליו??

חידה- מה זה- כשמסתכלים עליו מרחוק, הוא נראה גדול,
וככל שמתקרבים אליו יותר, הוא הולך וקטן?

אם תהפכו את המסך, תגלו את התשובה במהופך.
חח סתם נו… אני והשטויות שלי…
הנה זה:

פעם, במהלך סשן בתטא הילינג, ביקשתי פרספקטיבה על הפחד של המטופלת, והבורא הראה לי תמונה כזאת:

דמות מפלצתית ענקית ושחורה, משהו שנראה כמו "קינג קונג", ממש גורילה עצומת מימדים, שניצבת רחוק מעל המטופלת, ומאיימת להרוס אותה. להתנפל עליה. להשתלט עליה.
(רציתי לשים פה תמונה של מפלצת כזאת בשביל האווירה, אבל התמונות שראיתי היו נראות לי מבהילות מדי חחח אז ויתרתי. משאירה את זה לדמיון שלכם 🙂 )
התחושה היתה של משהו "גדול ממני", והתגובה האוטומטית- לברוח! מהר!

ואז, הבורא כיוון אותי לעשות את ההיפך מהאינסטינקט ההישרדותי- כלומר, להתקרב אל המפלצת השחורה הזאת. להסתכל לה בעיניים…
תוך רגע, המפלצת הפכה ליצור קטן ושברירי, ראיתי אפרוח או גור ארנבת…

ואז לקחתי אותה והחזקתי אותה בעדינות בכף היד, ושלחתי לה המון אהבה וחמלה ישר מהבריאה.
הפחד שנראה הכי עוצמתי ומאיים, נראה כך רק כשאני מנסה לברוח ממנו.

מכירים את הילד הקטן הזה, שחוטף התקף קריזה, ומתחיל לצרוח ולבעוט בכל מה שמסביבו? ברגע הראשון, זה מלחיץ אולי. ולפעמים אנחנו מרגישים חוסר אונים, או בלבול, ונסחפים לתוך הדרמה שלו…

אבל ברגע שאנחנו נזכרים שאנחנו המבוגר האחראי, שעלינו הוא אמור לסמוך כדי לגדול ולשגשג, אז ברור לנו מה יש לעשות- לגשת אליו, לאסוף אותו אלינו ולחבק אותו חזק. לעטוף אותו עם הגוף שלנו, ולתת לו להרגיש בטוח ומוגן.

הוא יכול עוד כמה דקות להתנגד, לצעוק, לבעוט, אבל אם נמשיך לחבק אותו, הוא בסוף יירגע. והצעקות יהפכו לבכי שקט יותר ויותר, עד שגם הוא יחלוף.
ואז הילד מרגיש ומבין- אני לא לבד, מכילים אותי, לא עוזבים אותי. דרך הגוף הוא מבין, שלא משנה כמה הוא כועס או פוחד (או פוחד מפני שהוא כועס, או להיפך, או מה שלא יהיה), הוא עדיין אהוב ומחובק.
והוא נרגע עוד. ואז אפשר לדבר איתו. או לשיר לו שיר. או לשחק איתו בפלסטלינה. או לתת לו כוס מים. או לעזור לו לסדר את הבלגן שהוא עשה. או… והמתח מפנה מקום לאהבה.

וראיתי איך הפחד שלנו מתנהג קצת כמו הילד הזה. ככל שאנחנו מאמינים לו יותר, אנחנו נותנים לו עוד ועוד מקום בתוכנו, ואז הוא גדל, ואז אנחנו רואים כמה הוא גדול, אז אנחנו מאמינים לו עוד יותר, והוא גדל אפילו יותר, ועוד ועוד…

והבורא מראה לנו איך אפשר, בקלות ובפשטות, דווקא להתקרב אליו, לראות אותו משתולל וצועק, ולהמשיך להסתכל לו בעיניים, ולזכור שאנחנו הרבה יותר גדולים ממנו.

נכון, לרגעים זה מרגיש כאילו שהוא עלול להציף אותנו ולהכריע אותנו, אבל אז כדאי לזכור- זה רק פחד. זה מה שהוא יודע לעשות- לצעוק ולאיים.
אוקיי. אז אפשר לנשום עמוק, ולתת לו להמשיך לעשות את זה, כמה שהוא רוצה, אבל לא להפסיק להתבונן בו. להיות ממש נוכחים. ולבקש מהבורא להזרים אלינו המון אהבה בזמן הזה.

ואז, ברגע אחד, גם הפחד הכי גדול נעטף באהבת הבורא. ואנחנו נשארים שם להיות עדים לשינוי- הפחד הופך ליצור קטן בידיים שלנו. ואנחנו יכולים לחבק אותו, ולהגיד לו:

"הכל בסדר. אתה בטוח ומוגן. אתה מוזמן לספר לי מה שאתה רוצה."

ואז- אולי נקבל ממנו איזה "סיפור", אולי נקבל את האמונות שיצרו אותו. ואולי לא. אולי זה לא ממש רלבנטי יותר. אולי לפחד הזה אין "סיפור כיסוי", אלא הוא היה שם, רק כי לא היה לנו שום דבר אחר שימלא את החלל הזה.

אבל עכשיו יש. יש אהבה טהורה, יש רכות, יש הקשבה, יש שמחה, יש נוכחות, יש ידיעת הבורא, יש קלילות, יש עוצמה… יש.

ואז אפשר לקרב את הפחד לפנים שלנו, להתבונן בו בעיניים אוהבות, ולומר לו:
"תודה, פחד, שהגעת. אתה עזרת לי לחוות עוד אור בתוך עצמי, ולהשתחרר מעוד מטענים ישנים. ועכשיו גם אתה כבר ישן. אתה כבר יכול ללכת."

אנחנו מסתכלים לפחד בעיניים…
אבל לא בשביל לראות "מי ימצמץ ראשון". זה לא מעניין כל כך. אנחנו מסתכלים לפחד בעיניים מלאות הבנה ואהבה. והוא מחזיר לנו מבט אוהב.
ואז… הוא ממש רוצה לעזוב. אין לו מה לחפש אצלנו יותר.
והוא הולך.

אז כן, פחד זה מין דבר כזה, שככל שמתקרבים אליו יותר, הוא הולך וקטן. וככל שמחבקים אותו יותר, הוא הולך. ועד שעושים את זה, הוא נראה ממש גדול ומפחיד.

אז בפעם הבאה שאתם שומעים את הפחד שבכם צועק-
תנסו ללכת בכיוון ההפוך מהאינסטינקט ההישרדותי.
במקום לברוח או לנסות להשתיק אותו-
תתקרבו אליו. ועוד קצת.
אל תיבהלו מהצעקות. ככה הוא מתנהג.
זה מה שהוא יודע לעשות.
הוא צועק כדי שנראה אותו ונקשיב לו.
אל תתנו לזה להפחיד אתכם.
מתחת לכל המפלצות המפחידות-
תמיד מסתתרת אהבה.
🙂

ריצוי או ריפוי ? פוסט 2.

אני, טל, בת רחלי ואהוד המתוקים, פְּלִיזֶרִית- על,
מדליקה משואה וירטואלית זאת, לכבוד אחיי ואחיותיי המְרַצִּים  לדורותיהם, בארץ הקודש ובארצות הים (יש לי תחושה שזה יותר "אחיותיי" איכשהו, אבל אולי רק נדמה לי).

מדליקה משואה זאת…

– לזכר כל הפעמים, שרצינו משהו, ולא העזנו לומר אותו, כי אולי זה לא ימצא חן בעיני "מישהו".

– וכל הפעמים שלא ידענו מה אנחנו רוצים, כי היינו עסוקים בלנסות לפצח מה אחרים רוצים.

– וכל הפעמים שלא ידענו בכלל שיש אפשרות כזאת- לִרְצוֹת מַשֶׁהוּ. שזה נראה כמעט אותו דבר כמו "לְרַצּוֹת מִישֶׁהוּ", אבל זה שונה. כל כך שונה. שונה בתכלית השינוי.

– וכל הפעמים שלא העזנו להגיד כשמשהו לא נעים לנו. או לא מתאים לנו. או לא טעים לנו. או לוחץ לנו. או קר. או חם. או סתם לא בא לנו כרגע בדיוק.

– וכל הפעמים ששאלו אותנו אם הדיל הזה מתאים לנו, ושמענו אותנו עונים- "כן, בטח. הכל בסדר", בשלוף אוטומטי כזה, בלי לעצור רגע לבדוק, אם באמת זה מתאים לנו. פשוט כי למה "לעשות עניינים"? למה לא להיות נוחים לכולם? זה הרבה יותר קל!!

כל מה שזה דורש זה לכבות את הרצון האישי- וזה בא לנו טבעי.הרי מעולם לא באמת הדלקנו אותו, אז נשאיר אותו כבוי. אין שום בעיה! מגניב, נכון?

– וכל הפעמים שהעדפנו ללבוש חיוך במקום להגיד מה מפריע לנו.

– הפעמים שהיינו בטוחים שמישהו טועה, אבל העדפנו להסכים ולשתוק במקום לתקן אותו.

מדליקה משואה זאת לכבוד האפשרות לצאת לעצמאות, ולהשתחרר לאט לאט ובמהירות מההרגל לרצות אחרים, מתוך פחד, מתוך האמונה שאנחנו תלויים בהסכמה גורפת של כולם כדי לשרוד בעולם. שהחיבה של אחרים היא תנאי לקיום שלנו.
ולהתחיל לתת מקום לאמת, שקוראת אלינו מכל פינה.
האמת שאנחנו המקור לאישור שלנו. שהאהבה שלנו אלינו היא הצורך האמיתי.

ושמותר סוף סוף להתפטר מהמשרה שאנחנו בעצמנו מינינו אותנו אליה- להיות נחמדים לכולם. תכל'ס בואו נודה בזה- זאת עבודה סיזיפית, לא ממש נעימה, והתגמול די מוגבל- הוא מסתכם בזה שלאף אחד אין משהו ממש גרוע לומר עלינו. אבל היי- ככה זה גם עם ספות של איקאה. ואתם לא רואים אותן עפות על החיים, נכון? אז די.

מדליקה משואה זאת עם חשש קטן, שכתבתי פה משהו שאולי לא יבוא טוב למישהו (חח והנה קיבלתם הדגמה בלייב למנגנון הריצוי בפעולה).

ומתחילה להבין עמוק בלב, שאין לי ברירה אלא להיות אני. ממש אני. אני ב- א' הידיעה.

ואין בזה שום דבר מיוחד. זה פשוט להסכים, שאם הוא יצר אותי ככה בחסדו, אז הדבר הכי בסיסי לעשות זה לסמוך עליו שהוא ידע מה הוא עושה, ולהסכים להיות הדבר הזה בעולם, כי כנראה שזה בול מה שצריך. ואולי זה לא יתאים לכולם. אני אלמד לחיות עם זה. העיקר שאני אתאים לי. שאני אהיה נכונה לי ואוהב אותי.

להדליק משואה זה לשים כוונה.
השלב הבא זה לתרגל את זה בחיים.
להתחיל לזהות את הרצון האמיתי מבפנים. זה שלא תלוי במה שאחרים רוצים מאיתנו (או יותר נכון- מה שאנחנו *מדמיינים* שהם רוצים).

הרצון האמיתי שלי עכשיו זה להתגבר על הפחד, וללחוץ "פרסום".
אם קראתם עד לפה- תודה וברכות על ראשכם.
(ואם לא- זה גם בסדר. עד כמה שזה נשמע לי מפתיע,
מסתבר שהחיים שלי לא תלויים בזה שמישהו יקרא משהו שכתבתי,
או יסכים איתי על משהו, או שיהיה לו איכפת בכלל.
הזוי, נכון? אני יודעת!).

אה, כן- ולתפארת מדינת ישראל.

ריצוי או ריפוי ?

לפעמים נדמה לי שהנשמה שאני אולי קצת דיסלקטית,
​​או אולי היו לה קצת מים באוזן שהפריעו לה לשמוע או משהו
​וכשבורא עולם שאל אותה אם היא רוצה בחיים האלה להתעסק בריצוי היא שמעה "ריפוי"….
ובלב היא חשבה- חח איזה מצחיקול! הוא כבר שאל אותי על ריפוי!!
מה עוד פעם? חח לא משנה, אני לא אתקן אותו מה אני פראיירית? אני אוהבת לרפא.
ואמרה לו- כן!! ברור!! תארוז לי מנה כפולה אם אפשר!!
וככה הנשמה הזאת הגיעה לפה, ואז נולדתי-
​עם גן פליזריות מוגבר שעובד על מערכת הפעלה לא מתוחכמת במיוחד שנקראת-
​"חייבת לרַצות את כולם כי אחרת יעזבו אותי לבד בחושך וזה יהיה הסוף".
מניחה שכולנו, או לפחות רובנו מכירים את המערכת הזאת, לא המצאתי פה כלום חדש.

ועכשיו- יש "בעיה"   …
כי אני עוברת בימים האלה תהליך של שינויים חזקים במערכת ההפעלה- ברור לי שהנשמה כבר תכננה את המסלול בחיים, שבו בשלב כלשהו אני אזכר במערכת ההפעלה החדשה הזאת (שהיא בעצם קיימת בנו תמיד, רק שכחנו להשתמש בה), ולכן פוגשת את השליחים האנושיים, שיכולים להזכיר לי אותה, ולעזור לי להפעיל אותה…
פגשתי כבר כמה כאלה בשנים האחרונות, תודה לאל, ועכשיו אני עוברת קורס חזק ביותר, עם מורה מדהימה- שרוני כהן, שמזכירה לנו פה איך להתקין ולחבר מחדש ולהפעיל את מערכת ההפעלה שפועלת על תדר האני הגבוה, ולהגדיר אותה כמערכת עיקרית.

ומערכת ההפעלה של הריצוי מתנגשת במערכת החדשה, וזאת כנראה הסיבה שכבר כמה זמן משהו מרגיש לי לא מדוייק עם כל הריצוי הזה.
בעצם לא. כי בתכלס זה הרגיש לא מדוייק כבר הרבה זמן… אבל עכשיו משהו גם מרגיש שיש דרך אחרת, ושזה כבר לא סביר להשתמש בקודים הישנים.

ורואה איך הנשמה סידרה לי בשנים האחרונות ממש את הנסיבות המושלמות כדי שהריצוי הזה יגיע לדרגות שיא…
ואיך הזמנתי לחיים דמות מסויימת, שלא אצליח לבטא את האמת שלי מולה ושכל הזמן יהיה שם פחד אימים שהיא לא תסכים איתי או שיהיה עימות, וזה פשוט כבר מקום שאני לא מוכנה להיות בו!
ומדהים שבימים האחרונים אני פשוט נדחפת לעשות שם שינוי ומשהו מתהווה…

גיליתי שככה קורים אצלי שינויים בהתנהלות- בהתחלה עולים סימני שאלה, אח"כ הישן כבר עושה לי עיקצוצים בהילה, ובסוף- הישן מעורר בחילה.
חח יצא חרוז אבל זה ככה- ואז השינוי שהבשיל כבר קורה מעצמו, כי אין מצב להמשיך עם זה יותר.

אז לרַצות עדיין לא עושה לי ממש בחילה, אבל רואה איך זה כבר בדרך לשם. והמחיר של- "אולי הם לא יאהבו אותי ואני אשאר לבד" כבר נהיה פחות מאיים מאשר המחיר של לא להיות מדוייקת איתי.
אז תודה על הזכות לעדכן ולשדרג את מערכת ההפעלה, מניחה שייקח לי זמן להסתנכרן עם זה, מבקשת מהאני העליון לטפל בזה ולאפשר לי להכיר אותי ולזהות אותי גם בלי להיות המרצה של הלייף.
תודה.

טוב, רציתי לכתוב משהו ממש קצר ותמציתי כדי שיהיה נוח למי שקורא את זה (כלומר- לרַצות אחרים).
ובסוף כתבתי מה שעלה לי בנושא, בלי לצנזר אותי, וממש בא לי לסמוך על העולם שמי שזה מתאים לו יקרא, ומי שלא יאהב- ובכן, יש לי תחושה מוזרה שאיכשהו אני אמשיך לחיות. נדמה לי.
תודה. אוהבת.

וּמַה אִם… ?

וּמַה אִם אֲנִי לֹא אַחְלִיט עַל דָּבָר?
רַק אֶצְפֶּה בָּחַיִּים זוֹרְמִים כְּמוֹ נָהָר?
וּמַה אִם לֹא תִהְיֶה בִּי שׁוּם יְדִיעָה?
רַק הַסְכָּמָה לְהִתְמַזֵּג בַּבְּרִיאָה?

וּמַה אִם לֹא אַחְזִיק בְּשׁוּם סִפּוּר?
שׁוּם רַעְיוֹן, שׁוּם מֻשָּׂג בָּרוּר?
וּמַה אִם אֲנִי לֹא אֲנַסֶּה לְשַׁנּוֹת?
וְלֹא לְתַקֵּן, לְרַפֵּא אוֹ לִבְנוֹת?

וּמַה אִם לֹא תִהְיֶה לִי תָּכְנִית פְּעֻלָּה?
וְאִם תְּשׁוּבָה לֹא תַּגִּיעַ – לְשׁוּם שְׁאֵלָה?
וּמַה אִם אֵין שׁוּם בְּעָיָה שֶׁדּוֹרֶשֶׁת פִּתְרוֹן?
מַה אִם שׁוּם קֹבֶץ לֹא נִשְׁמָר בַּזִּכָּרוֹן?

וּמַה אִם לֹא "אָמוּר" לִקְרוֹת כְּלוּם?
וְנִשְׁאָר רַק לִהְיוֹת, בְּפַשְׁטוּת שֶׁל קִיּוּם?
וּמַה אִם אֵין שׁוּם מַשְׁמָעוּת נִסְתֶּרֶת?
וְהַכָּל כְּבָר קַיָּם, בִּדְמָמָה זוֹהֶרֶת?

וּמַה אִם…? זֶה כְּבָר לֹא מְשַׁנֶּה, אוּלַי…
הַמִּשְׂחָק נִמְשַׁךְ. גַּם בִּלְעָדַי…

הַשֵּׂכֶל זוֹעֵק: "סַכָּנָה! אַל תִּגְּשִׁי!"
וְהַלֵּב – הוּא נִפְתַּח וְזוֹרֵחַ. חָפְשִׁי.
הַבּוֹרֵא אִתִּי, בְּסַבְלָנוּת קַשּׁוּבָה,
עוֹטֵף אֶת כָּל הַיֵשׁ – בְּעֵינֵי אַהֲבָה.

 

זה לא משנה מה את עושה- מסר מתוקשר.

זה לא משנה מה את עושה.
זה משנה שאת עושה את זה בהנאה.
ההנאה שלך מניעה אנרגיה בגופים
שאפילו לא ידעת שהם קיימים.

זה לא משנה מה את עושה.
זה משנה איך את עושה את זה.
לכן תעשי את זה בשמחה.
באהבה.
בחיבור.
בעומק.
בהתרגשות.
בתענוג.
במסירות.


זה לא משנה
אם את יודעת מה עושים
עם טפסים
כל עוד שאת מאפשרת לך
ללמוד עוד ועוד כל פעם
איך לסמוך ולבטוח בתוך הלב.


זה לא משנה את מי את פוגשת
כל עוד את רואה את המלאך שבו
כל עוד את יודעת שאת פוגשת
רק אותך שוב ושוב.


זה לא משנה אם יש לך
קרן השתלמות
כל עוד את יודעת שההשתלמות היחידה
שאת משתתפת בה באמת
זה ללמוד מי את
ולהיזכר שאת לא מה שחשבת
ולהיות מוכנה לשכוח ולהיזכר
וליפול ולקום
ולפחד ולעזוב
הכל…

גם את מה שלא ידעת
שיש בכלל.

על סיפורים למכירה (או- איך גיליתי שאני מכורה?) (שם זמני).

איכשהו יצא שניהלתי שיחה עם המיינד. מוזר, הא?
ומה שעוד יותר מוזר זה, שהיו לו כמה טיעונים די הגיוניים…
מוזמנים לקרוא אם יש לכם סבלנות.
ואם יש לכם במקרה רעיון לשם לסיפור- אשמח לשמוע.

*************************

הוא: פססס היי, את, רוצה סיפור?

אני: כן. ברור!!

הוא: אוקיי, אז… יש פה כמה אפשרויות. את מוזמנת לבחור:

– הסיפור על איך את מבזבזת את החיים שלך.
– הסיפור על זאת שאמרה לך משהו ממש מעליב.
– הסיפור על- איך את יותר טובה מהם.
– הסיפור על- איך כולם יותר טובים ממך, ואת בעצם לוזרית.
– הסיפור על איך עשית טעות נוראית, ועכשיו מאוחר לתקן.
– הסיפור על איך עשית סתם טעות דבילית, ועכשיו את מבינה את זה     וזה מעצבן אותך.
– הסיפור על איך החיים לא מסתדרים כמו שרצית.

יש עוד הרבה, אבל אלה הלהיטים בגדול…

אני: וואו יש פה הרבה מבחר, די מבלבל. אפשר עזרה?

הוא: תראי, כולם טובים בדרכם. את יודעת כבר שאני מקפיד פה רק על סחורה משובחת, כן?

אני: המממ… בוא נראה… את זה כבר שמעתי… אולי זה? אה, רגע, זה היה לפני שבוע… אז אולי… לא, גם זה כבר היה…

הוא: טוב, אז נתחיל? מה בחרת?

אני: לא, רגע, חכה שניה. מה זה? הכל פה כבר ישן! אתה עושה צחוק? לא חידשת מלאי בכלל. שמעתי כבר את כולם!

הוא: מה פתאום?! אומר לך מותק- חדש חדש מהיצרן הגיע היום! ממתי את לא סומכת עליי?? זה קצת מעליב אפילו.

אני: אה… לא.. לא התכוונתי סליחה, כן? רק שהסיפורים שהצעת… הם קצת… נו… לא יודעת, נשמעים לי ממש לא חדשים. תראה את זה- יש פה קצת עובש אפילו.

הוא: מה את מקשקשת? תקשיבי, אני אגיד את זה פעם אחרונה- לא תמצאי סיפורים כאלה בשום מקום. זה בהזמנה אישית מהיבואן. אנחנו מכירים לא מהיום, נכון? את יודעת כמה אני אמין. כמה חשובה לי האיכות. אז למה ככה??

אני: לא יודעת. זה מוזר. אבל יכולה להישבע שכבר שמעתי את הסיפורים האלה לפני זה.

הוא: אה… ברור!!

אני: רגע… מההה???

הוא: איזה מצחיקה את. ברור ששמעת אותם קודם! כי זה תמיד אותם נושאים. לא שמת לב?

אני: מה זאת אומרת? תסביר.

הוא: תראי, אני אף פעם לא מוכר לך *סיפור* חדש. זה כל היופי. אני מגיש לך את אותו סיפור, אבל הכל זה אמנות השינויים הקטנים והאריזה. מוזר לי, את בחורה אינטליגנטית, איך לא קלטת עד עכשיו?

אני: טוב, עכשיו אני קצת מבולבלת. מה זה "אמנות השינויים הקטנים"? בחיים לא שמעתי את המושג הזה.

הוא: ממש פשוט. אני לוקח את הסיפור שאת מכירה, כן? אבל אני תמיד משנה משהו- את הדמויות, את האווירה, את תיאורי הנוף, את הבגדים שאת לובשת 😉 אז זה נדמה לך כמו סיפור שונה. אבל איך יכול להיות שונה לגמרי מותק? זה הסיפורים שאת אוהבת. את כל כך רגילה אליהם! באיזה זכות אני אשנה לך את מה שאת אוהבת?

אני: מה?? אני אוהבת אותם? תסתכל עליהם שניה! תגיד לי אתה- מה יש פה לאהוב? כולם כאלה מבאסים, מחלישים, גורמים לי להרגיש רע לגבי עצמי. מה, אתה החלטת היום לעשות ממני צחוק?? למה אתה מוכר לי אותם כל כך הרבה שנים??

הוא: די מאמי, אל תתרגשי כל כך. שבי רגע. קחי כוס מים, תנשמי. לא צריך לעשות דרמות. מבין אותך סך הכל. זה לא פשוט לגלות יום אחד שאת מכורה למשהו.

אני: מהההה??? אתה לא מתבייש?? "לגלות"? אתה מיתמם עכשיו?? אתה פושע ואני לא מאמינה איך קניתי ממך כל כך הרבה שנים בלי למצמץ! אתה ניצלת אותי! אז אני לא רוצה לשבת ולהירגע. אני רוצה לתבוע אותך! ואז להביא כמה גברים חסונים שילמדו אותך מה זה "אמנות השינויים הקטנים" של הפרצוף המכוער שלך! פחחחח "מכורה" הוא אומר לי!

הוא: אוקיי. אני מבין שאת פחות מרוצה כרגע. תראי, אני איש מקצוע. ואצלי הלקוח תמיד צודק… גם כשהוא… ממש טועה. אז… מה אני יכול להציע לך כפיצוי על עוגמת הנפש הזאת?

אני: חוצפן קטן. בתור התחלה, אל תבוא לפה יותר בחיים שלך. לא רוצה לראות אותך ולא לשמוע את הקול החלקלק שלך ולא את הסיפורים הדביליים שלך.

הוא: כן. זה נשמע הוגן. רק יש עניין קטן. שאני אף פעם לא באתי לפה.

אני: אז מה אתה עושה פה, אם אפשר לדעת?

הוא: את זאת שבאת אליי, מותק. אני פה כבר שנים, מוכר את הסיפורים שלי בשקט, עוסק בענייניי, מתפרנס לי בתום לב. את חיפשת אותי. את באת אליי. אני רק מוכר. את… מכורה.

אני: אה… נו… באמת איזה קשקשן… אני באתי אליך? פחחחח מי צריך אותך בכלל?

 

הוא: המממ. בואי נראה… מי צריך אותי? מי צריך אותי? שאלה קשה… אה, כן- את!!
את כנראה צריכה אותי. את הסיפורים שלי. את קונה אותם כבר שנים. ובאדיקות גדולה, יש לומר. לא מחמיצה אף מבצע, אף הצעה שיווקית, קונה אותם בלי הכרה, כל יום.

אני: אה… כן, בזה אתה צודק. למה אני עושה את זה לעצמי? זה די מטריד.

הוא: אין לי מושג מותק. אני רואה שאת מקשיבה כל פעם לסיפורים האלה, רואה שזה עושה לך לא טוב, אבל את יודעת, אני לא פה בתפקיד הרופא שלך. אני רק מוכר פשוט. מביא כמה סיפורים, שם אותם בחלון ראווה, את באה, קונה, משלמת לי- כולם מרוצים.

אני: אבל אתה עובד עליי. כבר שנים. אין לך שום אחריות פה?

הוא: אני מבין שזה נראה לך ככה. אבל תסתכלי על זה רגע, אי אפשר "לעבוד" על מי שלא בא לקנות. שמת לב לזה פעם? ואת מוזמנת לשלוח לי כמה בריונים שתרצי, מותק, אני באמת אוהב אותך שתהיי בריאה. את יכולה להפסיק עם זה כבר מהיום. את לא חייבת לבוא לקנות נשמה.

אני: רגע… למה אתה אומר לי את זה?? מה ייצא לך מזה?

הוא: זה אולי יהיה לך קשה להאמין, אבל אני לא צריך כלום ממך. אני אחיה יפה מאוד גם בלעדייך. באהבה, כן? אבל בחיי, אין לי פה שום אינטרס. אני מסתדר. ככה אני, מוכר סיפורים. לא מתעסק במי קונה כמה ולמה. את רוצה לקנות? וולקאם, תבואי אני עושה לך כבוד. את לא רוצה? זה בסדר, באמת, נו הארד פילינגז, נישאר חברים בפייסבוק אם תרצי והכל טוב.

אני: אוקיי… אז איך אתה מסביר שעד עכשיו היית כל כך לרעתי?

הוא: חס וחלילה! לרעתך? מה פתאום? אני לא לרעתך בכלל, אף פעם לא הייתי ולא מתכוון להתחיל עכשיו! תביני, אני לא עושה כלום נגדך. רק בעדי.

אני: המממ… נשמע משכנע. תקשיב בשלב זה אני מוותרת על כל התביעה וכל זה, זה באמת מיותר נראה לי. ועכשיו אני צריכה להבין איך להתמודד עם ההתמכרות הזאת, כי אתה צודק. אני קצת מכורה לסיפורים שלך.

הוא: מעולה. שמח שהתאפסת על עצמך נשמה. ולגבי הגמילה מסיפורים, זה כבר לפרק הבא…

אני: הופה, קלטתי אותך, שוב מנסה למכור לי סיפור, הא?

הוא: כן, עלית עליי. סורי. הרגל של שנים.
טוב שולח לך חברות בפייסבוק תאשרי, כן?

אני: נחשוב עליך.

 

 

#שיחה_עם_המיינד

שִׁיר לְעַכְשָׁיו.

הָחַיִּים הֵם שִׁיר הַלֵּל לְעַכְשָׁיו-
עִם כָּל נְשִׁימָה הוּא נִמְחָק וְנִכְתָּב,
לֹא נִשְׁמָר עַל שׁוּם הַארְד- דִיסְק, לֹא מְגֻבֶּה, לֹא נִצְרָב-
הָחַיִּים הֵם שִׁיר הַלֵּל לְעַכְשָׁיו.

בְּגַל- יָם, בַּשָּׂדֶה, בְּאֵגֶל שֶׁל דְּבַשׁ,
הַשִּׁיר שֶׁלָּהֶם- רוֹעֵם וְנִלְחָשׁ-
אֵין שׁוּם זְמַן אַחֵר לָשִׁיר עָלָיו.
הָחַיִּים הֵם שִׁיר הַלֵּל לְעַכְשָׁיו.

שׁוֹקֵק וְזוֹרֵחַ, טִבְעִי, מְאֹהָב,
זוֹרֵם וְקוֹלֵחַ, פָּשׁוּט וְנִשְׂגָּב,
זוֹהֵר וְעָנֹג וְשָׁלֵם וְמֻזְהָב-
הָחַיִּים הֵם שִׁיר הַלֵּל לְעַכְשָׁיו.

כְּלוּם לֹא יִהְיֶה, שׁוּם דָּבָר לֹא הָיָה-
הַאֶתְמוֹל כְּבָר חָלַף, הַמָּחָר- אַשְׁלָיָה.
הַנִּיחִי לָהֶם, נְשָׁמָה יָפָה.
שִׁיר הַלֵּל לְעַכְשָׁיו- שְׁאִיפָה. נְשִׁיפָה.

תּוֹדָה בּוֹרֵא!

אַת בְּאֵבֶל.

אַת בְּאֵבֶל על מישהי, שהגיע זמנה לעזוב
בְּאֵבֶל על מישהי שהכרת ממש ממש מקרוב.
אַת בְּאֵבֶל, כי היא כנראה לא תחזור,
בְּאֵבֶל כי ראית אותה ולא יכולת לעזור.

אַת בְּאֵבֶל, כי היא לא הספיקה לממש,
ואפילו לא ידעה מה אפשר לבקש,
לא הספיקה לאהוב, וגם לא לרקוד,
כי היתה כל כך עסוקה בלשרוד.

אַת בְּאֵבֶל, כי ידעת כמה היא סובלת,
ואולי עדיף ככה. ועדיין. מתאבלת.
ועכשיו היא צריכה ללכת. חיבוק אחרון באמת.
כי מהנשל שלה, שהיה שלךְ, זאת אַת- שצריכה לצאת.

מי שם עלייך מדבקת מחיר ?

משהו שהבנתי היום- קמתי עם תחושה פיזית ממש לא טובה.
חשבתי ישר שזה איזה וירוס, אבל הרגשתי שיש "עוד משהו". התחברתי לבורא, וישר עלתה התשובה- פ-ח-ד.

מה מפחיד? אוקיי אז היום הייתי אמורה להתקשר למישהי בקשר לעבודה, והיתה לי תחושה מלחיצה מהשיחה הזאת… כבר כמה ימים אני דוחה אותה, והיום הבנתי שאני פשוט מאוד פוחדת.

ממה?

הפחד העמוק ביותר היה- שהיא תגיד לי שהם לא רוצים אותי,
ביקשתי פרספקטיבה מהבורא, וקיבלתי תמונה שבעצם זה שיעור חיים שלי, שעכשיו עולה ביתר שאת.

איזה שיעור? הנה:

ראיתי את עצמי כמו "מוצר" כלשהו, שיש עליו מדבקה של מחיר.
מי הניח שם את המדבקה?

אנשים אחרים!!
למה הם עושים את זה?

אה, פה התשובה מאוד ברורה-
כי אני מאפשרת להם!
זה מה שקורה.
רגע, זה באמת מה שקורה??

ואז מגיעה תשובה יותר מדוייקת-
אנשים אחרים לא ממש מתעניינים ב"להדביק עליי מחיר",
לא לא, הם עסוקים בעניינים שלהם.

אז מה הסיפור?
אני זאת שבעצם רוצה מאוד לדעת ש "יש לי ערך",
אבל אף פעם לא עלה על דעתי לברר עם עצמי
או עם הבורא את הנושא הזה…

אלא תמיד חשבתי שמי שקובע את הערך שלי
זה אנשים אחרים מסביבי.

אז בעצם יוצא, שלי יש צורך להרגיש שיש לי ערך, וזה אפילו לא משנה אם זה ערך גבוה או נמוך-

פשוט ערך, כי בזה תלויה ההרגשה שאני בכלל קיימת בעולם.
אז אני יוצרת מצבים, שבהם אנשים אחרים יגידו לי
(במילים או באופן לא מילולי) מה הם חושבים עליי.
לפי מה שהם אומרים, או מתנהגים,
נקבעת מדבקת המחיר שלי לאותו יום.

לאותו יום!! כל יום המחיר יכול להשתנות!
ולפעמים אפילו כמה פעמים ביום! לא נראה לכם שזה מגוחך?
מי היה מאמין לשטות הזאת?
אה, אופס… מסתבר שאני חחחח.

והבורא אומר לי-
"כל עוד שאת חושבת שאחרים אחראיים לקבוע את המחיר שלך, את תהיי בחוסר יציבות, בעומס רגשי, במתח, בתחושת חסר. את תולה את תחושת הערך שלך בחוץ, בזמן שאני מאפשר לך להרגיש את הערך שלך מבפנים. בלי מדבקות. בלי שינויים. ערך פנימי שאינו תלוי בדבר. מה דעתך על זה?"

ופתאום הרגשתי מבפנים את הידיעה-
"אני מחליטה על עצמי. אני קיימת מעצם זה שבאתי לפה. נגמר הסיפור של אנשים אחרים שקובעים לי אם אני שווה או לא. נגמר הסיפור שאני נותנת למילים של אנשים אחרים לקבוע אם אני שווה או לא. אני לא מוצר, אני לא מנייה, אני לא נדל"ן. המחיר שלי לא עולה ויורד לפי מצב השוק. כי אין לי מחיר.
ותחושת ערך זה מבפנים, לא מבחוץ. זהו."

והבורא לימד אותי איך זה מרגיש להיות בעלת ערך מעצם היותי.

בלי תלות בשום סיפור חיצוני, בלי לחכות שאחרים ישימו עליי מדבקות, בלי להתערבב בדעות של אחרים עליי,
בלי לחשוב שאם מישהו מגרד בראש/ מושך בכתף שמאל/ מגמגם/ מתעטש כשהוא מדבר איתי
זה אומר עליי שבטח אני לא שווה/ לא מספיק/ סתם דבילית/ לא טובה בחשבון (שזה נכון, אבל לא משנה, אל תגלו) ושאר סיפורים.

כאילו, היו סיפורים מגניבים, שלא תבינו לא נכון.
הרבה דרמה היתה בזה.

אתם יודעים, הסיפור הרגיל של-
"אני קורבן של הנסיבות,
הערך שלי תלוי באחרים" וכל זה.
מוכר ולעוס.

אבל עכשיו הסיפור הזה כבר קצת מתיש אותי.
אז די. פשוט די עם זה.

רוצים לדעת שהערך שלכם הוא קבוע ופנימי, מעצם היותכם?

מה אתם מסתכלים עליי ככה? זה לא אני המצאתי.

אל תאמינו לי. לכו ישר למקור. דברו איתו. הוא כבר יראה לכם.

מדבקת מחיר. נו באמת. אני והסיפורים שלי… הצחקתי אותי 🙂