שיחה איתו…

– אז תגיד רגע- באמת הכל זה אחד, או שכולנו נפרדים?

– את יכולה לגלות את זה רק בעצמך. אם תרצי. רוצה?

– ברור. אבל לפני זה- עוד שאלונת קטנטונת- האם באמת יש תוכנית כתובה מראש, או שהכל אקראי לגמרי? כי חלק אומרים ככה וחלק ככה, וזה די מבלבל. אפשר תשובה על זה?

– אוקיי אני תכף אסביר, אבל למה יש לי הרגשה שיש לך בקנה עוד שאלה אליי?

– כי יש לי. אתה באמת יודע הכל! אז ככה- יש באמת איזה תכלית גבוהה, או ייעוד, או שרק באנו לפה להעביר את הזמן עד שייגמר לנו הזמן?

– אני אסביר הכל. זהו? או שיש עוד משהו?

– הממ זהו לבינתיים נראה לי.
אה, כן, שכחתי את הנימוסים בבית- מה שלומך היום?

– שלומי מעולה כרגיל תודה. ועכשיו- התשובות בשבילך.

– הו יופי!

– ושימי לב- אני הולך לתת לך תשובה אחת שתענה על הכל.
בחיי שאת צודקת- אני גאון.

– ידוע. בזמנך החופשי… התשובה.

– כן. אז ככה. כל מה ששאלת- יש לזה אינסוף תשובות.
כל אבל כל רעיון שאי פעם תשמעי או תקראי או תמציאי
לגבי השאלות האלה- הוא נכון.

כל דעה שתשמעי- היא נכונה. כל תיאוריה- בינגו.

– מה?? אז מה אתה אומר בעצם?? אז אין אמת אחת??
ומה עם סתירות פנימיות? איך זה מסתדר? איך יכול להיות שזה גם אפשרות אחת ובאותו זמן גם ההפוכה?? למה אתה מתכוון?

– אני מתכוון שיש אמת אחת.

– נו?

– האמת האחת היא- שהכל נכון.

– יכול להסביר?

– ברור. בואי נעשה את זה ממש מגניב. רוצה?

– כן ממש בא לי הסבר מגניב.

– יופי. הנה:

אז תדמייני שיש לונה פארק ענק. עצום. אינסופי.  ובתוכו ה- כ- ל קורה. וכולכם שם. כל יצורי הבריאה. והוא מלא במתקנים- נדנדות, מגלשות, קרוסלות, גלגלי ענק, רכבות הרים…
את יודעת. לונה פארק.

 

וכל אחד מכם בוחר לאיזה מתקן הוא יילך הפעם. ומכל מתקן- זווית ההסתכלות שונה.

ואז אתם, יצורים משעשעים כמוכם, עולים על אחד המתקנים…

ואז- במקום להנות מהנסיעה, אתם מתחילים לנסות לשכנע את כל מי שסביבכם ש- זה המתקן הכי שווה!! והוא גם היחיד שלגיטימי!
ושמי שלא עולה עליו עכשיו- הוא טמבל רציני או ממש נזק מתמשך לעולם!!
וצריך לשכנע אותו, או לנזוף בו, או להחרים אותו, או להעניש אותו- עד שהוא ילמד את השיעור שלו, ויעלה למתקן שלכם.

ככה זה עם האמונות שלכם- זה כמו מתקנים בלונה פארק. רק שבד"כ אתם כל כך עסוקים בלהצדיק אותן, להיאבק עליהן, להתווכח עליהן עם אחרים או לנסות להסביר אותן…
עד שאתם לא שמים לב- שהבאתי אתכם לפה כדי שיהיה לכם כיף!

ושמותר להיות באיזה מתקן שבא לכם, לכמה זמן שבא לכם, ולהחליף, ולחזור, ולהתנסות… ושאין שום מתקן שהוא "עדיף" על אחר. לכל אחד מתאים משהו אחר.

מבינה?

– כן… אז רגע- למה אתה לא מתערב ומסביר לכולם את מה שאמרת לי עכשיו?

– כי את שאלת אותי. וביקשת תשובות.
את *בחרת* לשמוע מה יש לי להגיד על זה…
וכדי לקבל משהו- אתם צריכים לבקש.
("בקשו- ויינתן לכם", זוכרת?).
והעולם שבראתי פה הוא עולם של בחירה חופשית. אני הבאתי אתכם לפה בשביל לשחק.
אתם בוחרים להיאבק? מותר לכם.
להשקיע ים אנרגיות בלשכנע? בכיף.
לריב עם כל העולם ואחותו רק כי הם בחרו לעלות על מתקן שונה משלכם? גם בחירה. מוזרה קצת לטעמי, אבל בחירה.
מותר לכם מה שתרצו. לא מתערב.

– מדהים. נדמה לי שהבנתי את התשובה.

– כן. הבנת בדיוק מה שהיית אמורה להבין. ידעתי שתבואי לשאול. ידעתי שתביני.

– טוב לא סתם אתה בורא עולם. יודע הכל.
אה.. ועוד שאלה קטנה.

– ידעתי!  🙂  כן?

– אז כן, לונה פארק ענק… נחמד והכל, רק… למה בעצם בראת את כל זה? זה בלאגן מה היית צריך את כל הכאב ראש הזה??

– בשבילי זה בכלל לא בלאגן. בשבילי יש פה סדר מופתי והרמוניה מוחלטת.

– וואו. אפשר לראות את זה גם כמוך?

– ברור.

– איך?

– תתחילי לבקש את זה. תכירי בזה לפני שתקבלי את זה דרך החושים. ואז תתחילי לחוות את זה כל פעם עוד קצת…

– מעולה. תודה.

– בבקשה. ולשאלתך- למה בראתי את כל זה? זה פשוט כי היצירתיות שלי עולה על גדותיה ואני לא יודע לדחות סיפוקים.
אז אני בורא כל הזמן בלי הפסקה.
למעשה, מדובר בהפרעה שנקראת- "בריאה בלתי נשלטת".

– מה אתה אומר?! נשמע קצת קשוח. זה בטיפול?

– עדיין אין לזה תרופה.

– ברצינות?

– כן. עדיין לא בראתי את המדען שימציא אותה.
בינתיים ממש כיף לי ככה.
נראה, אולי בהמשך.

– אוקיי. בריאות שלמה.

– לברוא. זה הבריאות שלי. ותודה נשמה.

 

מי שחשבתם שאתם- מסר מתוקשר.

בא לי לכתוב משהו רגע לפני שהולכת לישון,

בא לי להגיד לכם משהו

ומרוב משהו-ים לא יודעת מה לבחור.

קורה פה משהו ממש מרגש,

ומרוב התרגשות אני קצת ספיצ'לס. מכירים?

אז הנה אני אעשה את זה פשוט-

אני אומרת עכשיו לאלוהים-

תשמע, תן את המסר שהכי מתאים לך לתת עכשיו

ותעשה את זה קצר פליז כי עייפים פה. תודה.

🙂

חח זה הולך להיות משעשע…

נראה מה יגיע…. הממממ…

אוקיי הנה זה בא…

*******************************

אהובים ויפים

מי שחשבתם שאתם-

זה לא אתם בכלל.

התודעה שלכם טבולה בחצאי אמיתות

ושקרים והפכים והתפתלויות.

הכל כל כך פשוט-

גשו למקום הכי אוהב וחומל ונקי ונותן ומכוון לטוב

שאתם יכולים לראות בדמיונות הכי גבוהים שלכם

וכשאתם שם- תעלו עוד. ועוד. ועוד.

תפרצו את תקרות הזכוכית של תודעתכם.

היא רוצה להתרומם.

היא רוצה לנסוק.

היא רוצה להתפשט.

היא רוצה לברוא.

היא רוצה להראות לכם כמה עוד אפשרי

שלא דמיינתם.

שלא חלמתם.

שלא ראיתם מעולם.

אל תפחיתו מעצמכם.

אל תפחדו.

ואם עולה פחד-

אל תתנו לפחד לגרום לכם לסגת לאחור.

עלו עוד. ועוד. ועוד.

ככל יכולתכם ורצונכם.

השבילים פתוחים בשבילכם.

השערים אינם נעולים.

הסודות מבקשים להתגלות.

כל היקום עוצר את נשימתו בציפייה לכם.

אל תתמהמהו.

נשמו את עוצמתכם.

ובחיוך בוטח- עלו.

 

אל תצפו שהכל ייראה לכם ברור ומובן מייד.

מתנת יום הולדת מרגשת יותר כשהיא ארוזה בנייר עטיפה.

המתנות שהפקדתי על שמכם

ממתינות לכל אחד במסלול המיועד לו.

אלה מתנות זוהרות.

לא תוכלו לפספס אותן.

העלייה רק התחילה.

החזיקו חזק.

אבל רק לצורך הריגוש-

למעשה, לעולם לא תוכלו ליפול.

אתם אחוזים בזרועותיי תמיד.

אהבה נצחית.

תודה!

נִסִּיתִי הַכָּל.

נִסִּיתִי פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר אֶת הַכָּל:

לָלֶכֶת, לַחֲזֹר, לִהְיוֹת וְלַחֲדֹל,

לְקַבֵּל, לְהִתְכַּחֵשׁ,

לֶאֱהֹב אֶת מַה שֶׁיֵּשׁ…

לִמְחוֹת, לְהִתְנַגֵּד,

לְפָרֵק, לְאַחֵד,

לִשְׁתֹּק, לְדַבֵּר,

לְהִתְרַחֵק, לְהִשָּׁאֵר,

לְהִגָּמֵל, לְהִתְמַכֵּר,

לְהֵאָבֵק וּלְוַתֵּר,

לְהַרְגִּישׁ אֶת הָעֶצֶב, לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה,

לְהוֹדוֹת, לְבָרֵךְ, לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה…

וְכָל מַה שֶׁנִּסִּיתִי – לִפְעָמִים עָבַד,

לִפְעָמִים מַמָּשׁ לֹא, וְנִשְׁאַרְתִּי לְבַד…

וְאַחֲרֵי שֶׁנִּסִּיתִי הַכָּל כִּמְעַט,

גִּלִּיתִי שֶׁאֵין שׁוּם שִׁטָּה אַחַת –

אֵין "שְׁבִיל שֶׁל זָהָב", שֶׁמּוֹבִיל לְאוֹצַר,

אֵין "לַחַשׁ קְסָמִים", שֶׁפּוֹתֵר כָּל דָּבָר,

אוֹ אוּלַי… יֵשׁ כָּאֵלֶּה בְּאֹפֶן כְּלָלִי,

אֲבָל, בֵּינְתַיִם, לֹא בִּשְׁבִילִי…

וְיֵשׁ לִי תְּחוּשָׁה (רַק בֵּינֵינוּ, בְּסוֹד),

שֶׁכָּכָה זֶה אָמוּר מַמָּשׁ (לֹא) לַעֲבֹד…

כִּי אִם הָיְתָה מִתְגַּלָּה הַ- "שִׁטָּה"

אָז מִיָּד אַשְׁלָיָה כְּבָר בָּאָה אִתָּהּ –

הַאַשְׁלָיָה שֶׁיֵּשׁ תְּשׁוּבָה וּמָזוֹר,

אוֹ שֶׁיֵּשׁ בִּכְלָל "מַשֶׁהוּ" שֶׁצָּרִיךְ לִפְתֹּר,

וְשֶׁרַק כְּשֶׁאֶמְצָא אֶת הַתְּשׁוּבָה הַכְּמוּסָה,

רַק אָז אוּכַל לָנוּחַ, בְּסוֹף הַמַּסָּע,

וְלָדַעַת שֶׁ "הַגָּבִיעַ הַקָּדוֹשׁ" כְּבָר אֶצְלִי,

וְשֶׁהַכָּל כְּבָר פָּתוּר בָּחַיִּים שֶׁלִּי…

וְלַמְרוֹת שֶׁזֶּה סִפּוּר מַקְסִים וְכוֹבֵשׁ,

וְהַלֵּב מִשְׁתּוֹקֵק לְהַאֲמִין וּמִתְעַקֵּשׁ…

מְבִינָה עַכְשָׁיו, שֶׁזֶּה רַק… סִפּוּר.

וְאֵין מַה לִפְתֹּר – כִּי הַכָּל כְּבָר פָּתוּר.

וְאֵין שׁוּם "תְּשׁוּבָה", כִּי אֵין שׁוּם "חִידָה"

וְאֶפְשָׁר

לַעֲצֹר

וְלָנוּחַ.

תּוֹדָה!

 

שלום לתחושה של וודאות

שלום לתחושה של וודאות

היתה לנו יופי של זוגיות

אני נצמדתי אלייך כמו נייר דבק

את רצית לברוח (בינינו- בצדק)

ניסית לומר לי שאת לא שייכת

שהגיע הזמן שלך ללכת

ניסית לומר לי שאת סתם אשליה

שאין כלום בינינו, מעולם לא היה

אבל לא הקשבתי אחזתי בכוח

לא השארתי לך ברירה, חוץ מלברוח.

ועכשיו, וודאות, הגיע הזמן-

להמשיך בחיים כשאת לא איתי כאן.

(בעצם ממילא לא היית באמת

המצאה מוחלטת. ברור לי כעת)

 

על "אי וודאות", חול חמים ורך

הגלים משחקים ושקט פה כל-כך,

בין שני דקלים ערסל מתנדנד

זה מרגיש לבד, אבל ממש לא בודד.

והחלל שנשאר כשוודאות עזבה

מתמלא אלוהות מתוקה. אהבה.

 

הִנֵּה פֶּסַח

הִנֵּה פֶּסַח וְאָבִיב, אֵין זְמַן יוֹתֵר מֻצְלָח-

לְנַקּוֹת אֶת הַמֶּרְחָב מִמַּה שֶׁלֹּא שַׁיָּךְ.

מִמַּה שֶׁלֹּא עוֹזֵר לָךְ, מָה שֶׁלֹּא נָחוּץ,

יָשָׁן, לֹא מְעֻדְכָּן- שֶׁיִּשָּׁאֵר בַּחוּץ.

הַתּוֹדָעָה שֶׁלָּךְ הִיא לֹא מַחְסָן שֶׁל גְּרוּטָאוֹת.

מָה שֶׁאַתְּ לֹא רוֹצָה- תְּפַנִּי, לְהִתְרָאוֹת.

מַחְשָׁבָה שֶׁמְּצִיקָה לָךְ, וְלֹא עוֹשָׂה לָךְ טוֹב-

אֵין מָה לְהַחְזִיק בָּהּ. מֻתָּר לָךְ לַעֲזֹב.

אֱמוּנוֹת מַגְבִּילוֹת תּוֹפְסוֹת הָמוֹן מָקוֹם.

זֶה בּוּל הַזְמַן לְהִפָּרֵד, תֹּאמְרִי לָהֶן שָׁלוֹם.

כָּל אֱמוּנָה מִלְּאָה בִּמְסִירוּת אֶת תַּפְקִידָה,

כְּשֶׁהִיא יוֹצֵאת הַחוּצָה- תַּגִּידִי לָה- תּוֹדָה.

מָה שֶׁלֹּא נָחוּץ לָךְ- תּוֹצִיאִי, תִּזְרְקִי.

לְכָל אֶחָד מַגִּיעַ- מֶּרְחָב פָּנוּי, נָקִי.

לְכָל אֶחָד מַגִּיעַ- לִפְתֹּחַ קְצָת חַלּוֹן.

לְהִתְאַוְרֵר, לְהִתְחַדֵּשׁ, לִזְהֹר מִנִּקָּיוֹן.

לֹא חַיֶּבֶת לְהַצְלִיחַ…

אַתְּ לֹא חַיֶּבֶת לְהַצְלִיחַ

רַק יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת

אֶת הֲכִי טוֹב שֶׁלָּךְ

וּלְהַמְשִׁיךְ לְנַסּוֹת.

וְלָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ

לִטְעוֹת, לְתַקֵּן

וְלִסְמֹךְ עַל הַלֵּב-

שֶׁתָּמִיד מְכַוֵּן.

לֹא חַיֶּבֶת לְהַצְלִיחַ

מַמָּשׁ לֹא צָרִיךְ.

רַק לָקַחַת עוֹד צַעַד

וְאָז… לְהַמְשִׁיךְ.

בשבחי "אז מה"?

אנחנו רגילים לתת לדברים משמעות.

ככה אנחנו. מכונות לייצור משמעות.

ולפעמים אני מגלה שהכי כיף לי

דווקא כשאין שום שום משמעות.

כולל המשמעות שחשבתי שיש

כשפירשתי את המציאות.

 

ואחת הדרכים החמודות שמצאתי כדי

להגיע למקום הזה…

זה לשאול- "אז מה?"

 

הנה כמה דוגמאות להמחשה:

– נראה לי שזה לא יצליח. אז מה?

– ממש לא קרה מה שרציתי שיקרה. אז מה?

– אין לי מושג איך לפתור את העניין הזה. אז מה?

– הייתי ממש רוצה שהיא תהיה יותר נחמדה כלפיי. אז מה?

 

לקח לי זמן להסכים לעבוד עם "אז מה",

כי בהתחלה המיינד פירש את זה כמו אדישות

או חוסר איכפתיות.

אבל עדיין משהו שם הרגיש לי נכון.

ואז הבנתי שהמיינד באמת מפרש את זה כדבר לא רצוי,

אבל גם לזה אני יכולה להגיד- אז מה?

אז מה אם אתה מפרש את זה ככה?

אני רואה את זה אחרת.

 

כי אני בעצם רואה,

שככל שאני מוכנה להסתכל על כל דבר

ממקום ריק, נקי, תמים, חסר דעות קדומות,

 

ככל שאני מאפשרת לתודעה שלי להשיל ולקלף

את המבנים הישנים שהצטברו בה-

מבנים מאובקים של פרשנויות והעדפות

שלא תורמות לי כלום, מלבד איזה תחושה מרוחקת

של "שליטה במציאות"- שזאת כמובן אשלייה משעשעת…

 

ככל שאני מעזה להביט בדברים בלי לקרוא להם בשמות,

מבלי להגדיר אותם ומבלי לייחס להם יותר מדי חשיבות,

 ככה אני נפתחת אל החיים באמת.

ויש מרחב נושם כזה של רכות ומשחק.

וזה- ממש כיף.

 

ועכשיו יש לי מחשבה כזאת

שאולי לא הצלחתי להסביר את הרעיון,

כי גם אצלי הוא רק עכשיו יצא מהתנור.

וגם על המחשבה הזאת,

אני אומרת- נו. אז מה?

🙂

אוהבת.

רָצִית לְהִתְגַּשֵּׁם

רָצִית לְהִתְגַּשֵּׁם בְּגוּף,

לַחֲווֹת, לִדְרוֹךְ עַל אֲדָמָה

אֲבָל עַכְשָׁיו אַתְּ מִתְחָרֶטֶת,

רוֹצָה לִבְרוֹחַ, נְשָׁמָה.

הָיָה לָךְ טוֹב לִהְיוֹת רַק רוּחַ

שְׂמֵחָה, קָלָה וּמְרַחֶפֶת

וּפֹה הַכֹּל מַרְגִּישׁ קָשׁוּחַ,

מַחֲנִיק בְּתוֹךְ הַמַּעֲטֶפֶת.

וְאַתְּ רוֹצָה לְהִשְׁתַּחְרֵר

הַחֲוָיָה כָּל כָּךְ קָשָׁה

הַגּוּף מַרְגִּישׁ כְּמוֹ צִינוֹק

שֶׁל פַּחַד, צַעַר וּבוּשָׁה.

וְאַתְּ יוֹדַעַת שֶׁבָּחַרְתְּ

גַּם אִם עַכְשָׁיו אֶת לֹא זוֹכֶרֶת

אֶת מְבִינָה שֶׁאַתְּ יָצַרְתְּ

אִתּוֹ בְּיַחַד אֶת הַסֶּרֶט

וְגַם אִם זֶה כּוֹאֵב עַד כְּלוֹת

וְגַם אִם זֶה מַפְחִיד וְצַר

אַתְּ בָּאת לְפֹה לְהִתְעַלּוֹת

לְהִיוָּלֵד מִתּוֹךְ מֵיצַר

וְהוּא מַזְכִּיר עַכְשָׁיו לִנְשׁוֹם

וְאַתְּ נוֹשֶׁמֶת וְנִזְכֶּרֶת

שֶׁהוּא זֶה אַתְּ. שֶׁזֶּה חֲלוֹם

שֶׁאַתְּ בָּחַרְתְּ. וְאַתְּ נִשְׁאֶרֶת.

יוֹם אֶחָד

יוֹם אֶחָד שׁוּב תָּקוּמִי בְּלִי כֹּחַ לָקוּם

וְשׁוּב תַּחְשְׁבִי שֶׁזֶּה לֹא שָׁוֶה כְּלוּם

שֶׁאֵין לַחַיִּים הָאֵלֶּה שׁוּם טַעַם

תִּקְרְאִי אֶת זֶה- כְּשֶׁתִּהְיִי שָׁם עוֹד פַּעַם.

כְּשֶׁשּׁוּב תִּתְעוֹרֵר מַחְשָׁבָה מַצְלִיפָה-

שֶׁאֵין מַה לָקַחַת עוֹד שְׁאִיפָה

שֶׁהַכֹּל אַפְרוּרִי, שֶׁאֵין שׁוּם מַשְׁמָעוּת

שֶׁלֹּא בָּא לָךְ כְּלוּם. אֲפִלּוּ לָמוּת.

יוֹם אֶחָד הֲרֵי, זֶה יִקְרֶה לָךְ שׁוּב.

וְאָז תִּקְרְאִי אֶת מַה שֶׁכָּתוּב:

 

אָז בְּתוֹךְ הָאָפוֹר, הַנָּמוּךְ, הַנּוֹאָשׁ,

תִּקְרְאִי וְתֵדְעִי- זֹאת לֵידָה מֵחָדָשׁ.

וְאַל תְּחַפְּשִׂי יְשׁוּעָה, נֶחָמָה,

תְּנִי לַמָּוֶת לִהְיוֹת בָּךְ, בִּמְלֹא הָעָצְמָה,

הוּא נָחוּץ עַכְשָׁיו כְּדֵי לְחַסֵּל-

אֶת מַה שֶׁיָּשָׁן, מְיֻתָּר וְתָפֵל.

כָּכָה זֶה מַרְגִּישׁ כְּשֶׁהַשֶּׁקֶר נוֹשֵׁר,

כְּמוֹ נֶשֶׁל נָחָשׁ הוּא מַחֲלִיק, מִתְפּוֹרֵר,

אַל תִּתְאַבְּלִי עַל מַה שֶׁאָבַד,

עוֹד מְעַט כְּבָר תִּרְאִי כַּמָּה יֹפִי נּוֹלָד.

 

בְּלִי זְרִיקָה לְזֵרוּז, בְּלִי שׁוּם מְאַלְחֵשׁ,

תַּרְפִּי, תִּנְשְׁמִי, זֶה מֵעַצְמוֹ מִתְרַחֵשׁ.

תְּעָלַת הַלֵידָה מִתְרַחֶבֶת, פְּתוּחָה,

אַתְּ נוֹלֶדֶתְ אֵלָיִךְ. וְאַתְּ בְּטוּחָה.

שיחה בסלון.

יש בי חלק שממש פוחד מדחייה.
ניסיתי לרפא אותו, ניסיתי להעלים אותו, ניסיתי להתעלות מעליו, ניסיתי לפתות אותו שיעזוב,
ניסיתי… נו… לדחות אותו :))
כלום. לא עוזב. עקשנוביץ'.
נחוש להישאר.
טוב, מה אני אעשה איתו? אז הבנתי מה.
אם הוא פה להישאר, אז שיהיה.
ועכשיו- מזמינה אותו אליי לסלון לפגישה.
כי יש לי משהו חשוב להודיע לו.

יש בי חלק שמבועת ממחוייבות.
וגם הוא, הפלא ופלא- ממש מחוייב אליי!
נצמד כמו מסטיק לעוס. לא עוזב אותי.
ככה? סבבה. תישאר מותק.
בוא גם אתה לסלון.
שב רגע ותקשיב.

הלאה- מי בתור?
ייאוש וחושך.
אה, טוב אלה שני חברים שלי מהפלמ"ח :))
קופצים לביקור כל כמה ימים,
רק לראות ככה מה המצב, לעשות סיבוב נוכחות ולוודא שאני עדיין זוכרת אותם.
כן. זוכרת אתכם, חמודים. מי יכול לשכוח את ייאוש וחושך, הא?
הרי ביליתם איתי בתקופות הכי חשוכות והכי מייאשות בחיים :))
ואלוהים יודע שהיו כמה כאלה. כמו לכולם.
ואולי אתם תמיד תמשיכו להגיע לבקר אותי.
אוקיי. הבנתי. נאמנות מעל הכל.
אז קודם כל- הכי תרגישו חופשי לוותר על הביקורים האלה,
אני ממש לא אקח את זה אישית.
הכל טוב בינינו גם מרחוק.
אבל אם אתם מתעקשים לבוא…
אז הנה- בואו גם אתם אליי לסלון. שבו רגע.

יופי!
את מי עוד נשאר להזמין?
יו יש עוד מלא- קנאה, חוסר שקט, חוסר סבלנות,
עצבנות, קטנוניות, שעמום, רגשות אשמה…

בואו, חמודים- היום כולכם יכולים להגיע,
ותזמינו גם חברים אם בא לכם.
כן.. שבו פה בסלון יש מקום לכולם, קצת צפוף אבל נסתדר.
טוב, כולם פה? יופי.
אז שומעים?

הנה הודעה דרמטית-

אני לא עובדת בשבילכם יותר.

מתפטרת.

מה?

כן. ממש ככה. מעכשיו לעכשיו.

נכון, אתם צודקים- אני יודעת שבחוזה כתוב 30 יום התראה מראש,
אבל היי- תהיו כנים שניה, על מי אנחנו עובדים?
מתי אי פעם אתם עבדתם לפי החוזה? או לפי משהו בכלל?
אתם הרי עשיתם רק מה שבא לכם בלי שום חשבון.
אז הנה. עכשיו תורי.

אל תדאגו. אתם אף פעם לא תישארו לבד.
יש לכם אחד את השני- תציקו אחד לשני, תשעשעו אחד את השני..
מה שבא לכם. חופשיים לענייניכם.
רק… לא איתי.

כלומר אני פה. לא הולכת לשום מקום.
כאילו- הלוווו זה הבית שלי, אם לא איכפת לכם.
רק- מפסיקה לעבוד אצלכם.
מהיום- אני פרילאנס.
עם דגש על- free.

זהו בגדול. כולם שמעו? הפנימו?
מחר אני אשלח גם מייל קבוצתי שזה יהיה רשמי.

מה זה בעצם אומר?

מבחינתכם זה אומר- שאתם לגמרי מוזמנים להישאר, אני לא מתכוונת לגרש אתכם, הרי זה לא באמת אפשרי, וגם לא רצוי. אתם פה איתי.
אבל… ההבדל הוא- שאתם לא בוסים שלי יותר.
אני מעכשיו חופשיה.
ואתם לא יכולים לנהל את הלו"ז שלי.

אם יש משהו שאני רוצה לעשות- אתם יכולים להציע הצעות, להעיר, אבל המילה האחרונה היא שלי.

אז זהו.
סידור קצת שונה ממה שהיינו רגילים עד עכשיו-
כי עד עכשיו…
כל פעם שאתם צייצתם- אני קפצתי לדום,
ושיניתי את כל ההתנהלות.
אז זה- הסתיים!!

ותשמעו- אין לי בעיה שמדי פעם תבואו להתארח, תשבו קצת פה,
אני אביא קפה, פיצוחים, אולי איזה סמול- טוק כמה דקות,
אבל פה זה יסתיים.

ושימו לב- אתם אורחים!
לא מעסיקים. אור- חים.
אני חוזרת לעניינים שלי.
אתם לגמרי יכולים להמשיך בשלכם,
לא עובדת אצלכם יותר.

זהו בגדול.
שאלות?

אתם שואלים מה אני הולכת לעשות
עם כל הזמן שיתפנה לי מלעבוד אצלכם?
אה, אז יש לי כמה רעיונות…
נגיד כמו… הממממ לא יודעת…
לחיות, אולי?

זהו. הפגישה הסתיימה.
חופשיים.
וגם אני  🙂

תודה.